השקעות זרות ומשטר תאגידי
כלכלת סין התפתחה משמעותית מאז 79. בעשור האחרון יש גידול בסקטור השירותים והצריה המקומית. ההסדרה היא מאד הדוקה. השלטון חרד מכל התנהלות שהוא לא שולט בה. במיוחד אשר מדובר על זרים. השלטון גם מנסה לנתב את הפעילו העסקית לצרכיו. המשטר משנה את החקיקה בהתאם לצרכיו הכלכליים. היום הון כשלעצמו לא כ"כ מעניין את הסינים. יותר מעניין אותם לקבל טכנולוגיות, מותגים זרים. הם רוצים להפוך ממדינה של זול-המוני- מזוויף לאיכותי-ממותג-מקורי. לכן הטכנולוגיה יותר חשובה מהכסף.
סין אימצה חוקים מיוחדים בנושא ההשקעות הזרות. צריך לזכור שהמשקיעים כפופים לחוק המקומי על כל היביטיו- עבירה פלילית או עוולה אזרחית או חוקי חברות. אבל אם יש תחולה לחקיקה ספציפית על זרים – היא תגבר.
דיני החברות הסינים מפגרים בהרבה יחסית לחוקים המערביים.
החקיקה על ג'וינט וונצ'ר ו-וופי (נראה בהמשך) – היא מאד מפורטת.
הקטלוג
זה דבר חקיקה שמחלק את ענפי התעשייה לענפים ותת-ענפים ותת-תת-ענפים. על כל ענף הקטלוג קובע האם מותר לזר לעסוק בהם והאם יש הגבלות על השקעה או עיסוק של זר בתחום. הקטלוג מתעדכן בערך אחת ל-4 שנים. זאת דוגמה מובהקת לכך שהחקיקה מנבת את ההשקעות הזרות לפי האינטרסים באותה תקופה.
סוגי התחומים בקטלוג -
ENCOURAGE – תחומים מעודדים, יש בהם בד"כ הטבות למשקיע זר (מענקים, מיסוי, הקלה בפרוצדורות וכו'). לפעמים מאד כדאי לנצל את ההטבות, לפעמים זה מלכודת דבש – אתה מביא את הטכנולוגיה לסין ומאבד עליה שליטה. ע"פ הדין הסיני, אם טכנולוגיה מסויימת שייכת לתאגיד סיני אי אפשר להוציא ממנו את הזכויות לה. דוגמאות – הייטק הגנת הסביבה.
RESTRICTED – מוגבלים. הקטגוריה הכי בעייתית. מותר לפעול אבל במגבלות, ולא ברור מה הן תמיד. בד"כ המגבלה היא % האחזקות המותר למשקיע זר (זה נקרא מגבלה על הצורה התאגידית). המשמעות היא שנחסמה לך הדרך לקמת WFOE (WHOLLY FORIGN OWNED ENTITY). חייבים ללכת על JV (JOINT VENTURE) . דוגמאות – שירותי תקשורת מוגבלים ל-49%. קביעת האחוזים נראית שרירותית.
לפי הסכמי ה-WTO הסינים התחייבו להקל על זרים להכנס להשקעות במדינה. החקיקה כל הזמן הולכת לכיוון המקל, אבל עדיין יש הגבלות.
יש דרישה להשקעה מינימלית של הון רשום (הון). בתעשיות מזהמות או תעשיות שבהן המשק ברוויה, הרגולטור רוצה למנוע את ההשקעה ולכן שם דרישה גבוהה.
לפעמים הסיווכ מתיחס לתחומים מסויימים תחת אותו ענף. צריך לבדוק את התת-תחומים.
אם מוצאים הגבלה, צריך ללכת לחקיקה הספציפית באותו תחום ולא להסתפק בקטלוג.
PROHIBITED – אסורים – אסור לעסוק נקודה. גם לא להשתמש בנאמנות. למשל תה ירוק ועיתונים.
APPROVED – מאושרים – אפשר לפעול באופן חופשי.
סוגי התאגדויות
RO – משרד ייצוג. לא ממש תאגיד לצורך התקשרויות עסקיות. זאת שלוחה של התאגיד הזר, שרוצה ליצור קשרים עם עסקים (ולא "לעשות עסקים"). לא נחשב ליישות משפטית עצמאית. זה אומר שהוא לא יכול לעשות פעולות כמו חתימת חוזים או העסקת עובדים. אמור לקדם מוניטין, לעשות סקרי שוק, להניח תשתית להקמה. פרוצדורת הקמה מהירה. יכול לעסוק רק בפעולות שלא למטרות רווח. אפשר בעלות נמוכה לשים ראש גשר ראשון שיבחן את השוק. למעשה זה כמעט לא פרקטי. צריך להשתמש בספקי שירותים סינים. המיסוי הוא על 10% מההוצאות (כי אין רווחים).
EJV – מיזם משותף ע"ב חלוקת הון
CJV – מיזם משותף קואופרטיבי. שניהם מאד דומים ונקראים JV. זאת דרך המלך לשותפות עם סיני.
WFOE – חברה בבעלות זרה מלאה. הדרך המועדפת לפעול אם היא אפשרית. לא תמיד אפשרית או בגלל הגבלות בחוק או בגלל מציאות עסקית.
אפשרות נוספת לעשות עסקים עם סיני, היא מערכת יחסים חוזית – הקמת WOFE והסיני יהיה סוכן. זה מאד קשה ומסורבל. אפשרות שלישית – לבוא לשותף הסיני ולהציע לו שהחברה הישראלית תקים חברה משותפת בהונג קונג שתקים WOFE בסין. הסיני תמיד יעדיף להיות בסין כי JV זה עדיף לו.
FIP – שותפות עם משקיע זר. דומה לJV אבל זה חוק מלפני חצי שנה. לא ברור מה יקרה איתו. הרעיון הוא הקלה של הפרוצדורה של JV בתחומים מסויימים.
IDC – השקעה בחברה מקומית. ניתן להשקיע עד 24% ולכן כמעט לא משתמשים בזה.
JV
שותפות בין זר לסיני. מבנה תאגידי ייחודי בעולם ומאד בעייתי. נדבר על EJV והרוב מדבר גם על CJV.
JV הוא תאגיד סיני לכל דבר. אם יש הוראת חוק סינית שקובעת שאם כל הצדדים סינים, השיפוט יהיה בתוך סין. JV נחשב סיני לצורך החוק הזה.
הצד הזר צריך להחזיק לפחות 25%, בדר"כ הצד הזר ירצה לפחות 51% אז זאת לא בעייה.
לצד הסיני צריך להיות לפחות 1%. יש מקרים בהם הקטלוג אומר שחייבים JV אבל לא מפרט לגבי האחוזים.
המפתח להקמת JV מוצלח הוא (מעבר למה שיש במצגת) זה הבחירה של השותף והגנה. רוב ה-JV נכשלים ואלה החיים.
הקמת החברה
הליך ההקמה הוא מורכב. אי אפשר לעשות כלום בלי אישור שהעסק קם. זה לוקח 3 חודשים למי שיודע מה הוא עושה. האישור הכי חשוב הוא ממשרד המסחר – MOFCOM. יש מופקום ראשי ובכל פרובינציה, ולפי גודל המיזם נקבע מי ישאר אותו. ההחלטה לאיזה מופקום ללכת היא קריטית. אם טועים האישור לא שווה. לפעמים אפשר לבחור מופקום ויש כאלה יותר קלים ויותר קשים. יש רשימת דרישות מאד מאד ארוכה מפורטת במצגת. צריך לעמוד בהן בקפדנות רבה.
לאחר אישור מופקום הולכים ל-AIC. זה גוף שסמכותו רישומית ולא מהותית. יש שם הרבה פרוצדורה והקפדה על פרטים אבל פחות מפחיד ממופקום. AIC נותן רישיון עסק.
לאחר מכן צריך ללכת לרשויות שיאשרו את פעילות התאגיד – לפתוח תיק מס, המשרד לבטחון פנים, מנהל המט"ח, מנהל תהסטטיסטיקה ורשות המכס.
מט"ח – אי אפשר סתם להמיר דולרים לRMB. כל המרה דורשת אישור. אם נותנים הלוואה בלי אישור אי אפשר להוציא אותו.
מסמכי היסוד
חוזה ה-JV – מסדיר את היחסים בין השותפים לחברה. מסמך מהותי מאד. כולל את ההסדרים המסחריים בין הצדדים כמו מערכי הפצה, הספקה. חברה מתקיימת ל15-50 שנה. הרשויות בד"כ לא יאשרו ליותר זמן מזה. לכן החוזה צריך להספיק לזמן הזה. כשהוא פג הJV מתפרק – לא רשאי לעשות פעילות עסקית אלא לצורך פירוק. החוק קובע דברים שצריכים להיות בחוזה ע"מ שיהיה תקף (הרשימה במצגת). יש הרבה דברים שאי אפשר או לא רצוי להכניס אליו. אי אפשר להכניס הסדרים שדיני הJV לא מכירים בו, ולכן עורכים הסכם בעלי מניות שלא מוגש לרשויות. לפעמים יש דברים שלא רוצים להכניס כי הרשויות חייבות לאשר כל שינוי בו. משקיעים זרים ניסו להוציא הוראות מההסכם וכך להתחמק מכל החקיקה של הJV, כי היא מגנה על הצד הסיני. החוזה חייב להיות כתוב בסינית אבל אפשר לתת מעמד שווה לשפה נוספת. חייבים להחיל את החוק הסיני אבל אפשר לקבוע מקום שיפוט אחר. לא לברוח למקומות שיפוט כי אין סיכוי לאכוף פס"ד זר. לכן צריך לבחור את הונג קונג או סינגפור.
תקנון החברה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה