א. על"ע 1747/91 ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין נ' שמואל, מו (4) 397.
הפרשייה האחת
פרשייה הראשונה תחילתה ביום .17.10.80 באותו יום פנתה אל המשיב, במשרדו לקוחה, אשר ביקשה את שירותיו המשפטיים, שהצריכו הגשת תובענה אזרחית לתשלום סכום כסף שהגיע לה - ללקוחה - מאת שתי נתבעות. המשיב קיבל על עצמו לטפל בעניינה של הלקוחה ואף גבה ממנה בו ביום את שכר הטרחה המגיע לו עבור טיפולו המלא בעניין.
בעת בירור פרטי העניין התברר לו, למשיב, כי הלקוחה יכולה למסור לו את המען של אחת הנתבעות וכי אין בידה המען של האחרת, אולם היא קיבלה על עצמה לברר, מה כתובתה של הנתבעת האחרת, ולהודיע על כך למשיב.
חלפו ועברו כחמש שנים והמשיב לא עשה דבר. ביני לביני העביר את משרדו מבאר-שבע לערד, אך הוא לא טרח לפנות ללקוחה ולהודיע לה על שינוי הכתובת, כשם שלא טרח כל אותה תקופה להסב את תשומת לבה, כי נבצר ממנו להגיש את התובענה אם לא יומצא לו המען של הנתבעת האחרת.
החזר שכר הטרחה נעשה עוד בטרם הגיעה תלונת הלקוחה, בפועל, לוועד המחוזי.
הוא הואשם בהתנהגות שאינה הולמת עורך דין, בהפרת חובת נאמנות ללקוח ובאי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין.
בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב רק בהתנהגות שאינה הולמת - סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי דין; והפרת חובת נאמנות ללקוח - סעיפים 54ו61(2) לחוק בצירוף כלל 2לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).
הפרשה האחרת
קובלנה שהוגשה כנגד המשיב ואשר לפיה ביום 11.5.84או בסמוך לכך נשלח למשיב דבר דואר רשום. המשיב לא דרש את דבר הדואר, למרות שניתנו לו על-ידי משרד התקשורת שתי הודעות. בכך זלזל בלשכת עורכי הדין ופגע במוסדותיה. הקובלנה ייחסה לו התנהגות שאינה הולמת עריכת דין - עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.
פסה"ד:
לא היה זה מקרה של אי זהירות מצד עורך דין בטיפול בעניינו של הלקוח, ואין מדובר כאן במקרה שבו נשתכח העניין מתודעתו של עורך הדין בשל מחדליה של הלקוחה, אלא נהפוך הוא. מדברי המשיב עצמו ברור היה, שכל העת היה ער למצב העניינים ובמודע נמנע מלטפל בעניינה של הלקוחה.
אמון מלא בין עורך דין ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לקיים יחסי עורך דין ולקוח בלעדיהם. עורכי הדין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, שניתן לסמוך עליהם. עורך דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו בעצמו, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש חמור ומרתיע לכל עורך דין שנתפס בקלקלתו.
להדגשת יתר של המידות הנדרשות מעורך דין בבואו לשרת את האזרח המבקש את שירותיו, נפנה גם כאן להוראת היסוד שבכלל 2לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), מה טיבה של אותה נאמנות ומה משמעותה הערכית? נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי. אין זו הפעם הראשונה שהמשיב חטא בכגון דא והורשע במוסדות לשכת עורכי הדין. את לקחי הרשעותיו הקודמות לא למד. את דפוסי התנהגותו לא שינה לטובה, והוא מוסיף ומתיימר לטעון כי אין פסול בהתנהגותו.
שני העונשים גם יחד מסתכמים ב- 20חודשי השעיה בפועל, המצטברים לעונשי השעיה אחרים, אם יש כאלה התלויים ועומדים. לכאורה, עונש השעיה בפועל לתקופה כזו הוא עונש משמעותי ומוחשי, שאמור להרתיע את עורך הדין שסרח ולהתריע ברבים מה דינו של מי שחוטא בכאלה.
עונש זה היה הולם, אלמלא התברר כי למערער הרשעות בעבירות משמעתיות שונות ומגוונות אחרות, מהן מאותו סוג. לא בלי היסוס החלטנו ליתן למשיב הזדמנות נוספת להיטיב את דרכיו ולהפיק את לקחיו מפסק דין זה. בקבלנו את ערעור הוועד המחוזי בשני הערעורים גם יחד אנו מעמידים את עונשו של המשיב בשני העניינים על השעיה בפועל למשך חמש שנים, כשעונש השעיה זה מצטבר לכל עונש השעיה תלוי ועומד בעניין אחר.
ב. ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, מד (4) 446, 454-467.
העובדות כוללות עסקת קומבינציה שהתפקששה. תובעים את העו"ד על טיפול רשלני בעסקה וגם בקונים של הדירות.
מהו הקף חובותיו ואחריותו של עורך דין כלפי לקוחו ומה טיבן, ומה תחום חובותיו ואחריותו של עורך-דין, אם בכלל, כלפי מי שאינו לקוחו אך היה קשור בעניין שטיפל בו עורך הדין עבור לקוחו שלו?
הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סביה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו.
בסיס אחר לחבות עורך הדין יכול שיהיה במעשה עוולה, כגון רשלנות מקצועית של עורך דין, המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית על-פי עוולת הרשלנות או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך. יסודות אלה הם: .1קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר; .2הפרת חובה זו; .3נזק לתובע כתוצאה מההפרה.
כבר נאמר, לעניין רשלנות מקצועית של עורך-דין כלפי לקוחו, כי "בנקודה החשובה ביותר מבחינה מעשית, היינו, מהו סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש, אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים".
את אמות המידה הראויות ואת הקריטריונים הנדרשים לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות האמורים ניתן לשאוב משני מקורות עיקריים. ראשית - הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו; ושנית - ככל שהדברים אמורים בעורך-דין - מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך-דין בתור שכזה. כוונתי לכללים המוצאים מקומם וביטוים בחוק לשכת עורכי הדין, ובתקנות והכללים המסתעפים ממנו, ושעל פיהם עורך-דין שאינו מקיימם, על אחת כמה וכמה אם הוא חוטא להם, עלול למצוא עצמו חב ללקוחו כמפר חוזה כלפיו או כמעוול כלפיו בעוולת הרשלנות.
עורך-דין כבעל מקצוע
עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי,
חובות נוספות, המיוחדות לעורך-דין בתור שכזה
מעורך-דין כאיש מקצוע שחובת נאמנות והתנהגות שביושר ובהדר הן מיסודותיו נדרש הרבה יותר. 'אמונה' פירושה אמת ויושר, ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה, דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך-הדין.
חייב עורך-הדין להכין ללקוחות שלו חוזה אשר יבטיח את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר; ואם לאחר שהכין להם חוזה כאמור, יסרבו הם לחתום על תניה זו או אחרת, גם לאחר שעורך-הדין הסביר להם את משמעותה ונחיצותה, רק אז יתכן שיצא עורך-הדין ידי חובתו כלפיהם אף אם התניה תימחק מן החוזה.
ניתן לומר, כי עורך-דין החוטא לחובות המיוחדות המוטלות עליו מעצם היותו עורך-דין, החייב לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, יש שימצא את עצמו מסובך ומחויב מכמה בחינות: א. יש שימצא עצמו, על-פי נסיבות המקרה, עובר על הוראות המשמעת שבכללי לשכת עורכי הדין, והוא יידרש לתת את הדין על כך.
ב. יש שהוא ימצא עצמו מפר את חובותיו כלפי לקוחו בשל הפרת ההסכם שנכרת ביניהם ושאחד מעיקריו הוא מתן שירות נאמן ואחראי ללקוח. זאת, אם משום שנהג בלקוחות בחוסר תום-לב בעת המשא ומתן לקראת ההתקשרות או בקיומו של החוזה לאחר שנכרת, ואם משום שלא מילא את המוטל עליו על-פי ההסכם שביניהם.
ג. יש שהוא ימצא עצמו חב בנזיקין כלפי לקוחו, על שום שהתרשל במתן השירות כלפיו ולא נהג במיומנות הצפויה והנדרשת ממנו כבעל מקצוע, והבאנו לעיל דוגמאות לכך.
מה דינו של עורך-דין המייצג שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים? במקרים רבים נקבעו איסורים על ניגודי עניינים בעבודתו של עורך-דין. כך, למשל, נקבע בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), כלל 14(ב).
החובה המוטלת על עורך הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך-הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם.
ג. מספר החלטות של ועדת האתיקה הארצית בנושא גבולות חובת הנאמנות ללקוח (מצ"ב).
ד. ע"א 3966/05 גולדבליט, עו"ד נ' שבת [ניתן ב- 2/1/07]
הבנק הגיש לבית משפט השלום בחיפה נגד המשיבים 1 ו-2 תביעה כספית בסדר דין מקוצר בגין חוב. המערער, עורך דין במקצועו, שנשכר לייצגם בתביעה זו, הגיש לבית המשפט בקשה למתן רשות להתגונן. המשיב 1 לא הופיע לחקירה על תצהירו במועד הדיון בבקשה. בעקבות זאת, נדחתה הבקשה וניתן פסק דין נגד המשיבים 1 ו-2.
המשיב 1 תבע את המערער, בגין רשלנות מקצועית, בטענה כי כלל לא הוזמן לדיון בבקשה. המערער טען, לעומתו, כי המשיב 1 לא סיפק את המסמכים הדרושים לביסוס הבקשה, ולא שיתף פעולה כדרוש. משכך, טען, לא היה מצויד בחוות דעת מומחה שנדרשה לטובת ההגנה. לכן, לקראת הדיון בבקשה, החליט כי יתייצב לדיון ללא מרשו, וכי במקרה הגרוע ביותר – אם בקשתו לדחיית הדיון לא תיענה, יינתן פסק דין בהעדר הגנה, שעליו, אליבא דמערער, יהיה קל יותר לערער מאשר על פסק דין שיינתן אגף דיון בבקשה לגופה (להלן – הטקטיקה). כן טען, כי אי התייצבותו של המשיב 1 לדיון בבקשה תואמה מראש בין הצדדים.
בית המשפט המחוזי קבע, עובדתית, כי לא הודע למשיב 1 על הטקטיקה בה נוקט בא כוחו, המערער. לאור זאת, קבע בית משפט קמא כי בהתנהגותו של המערער יש משום התרשלות, וכי היה ניתן לאיין התרשלות זו לו היה המערער מזמן את המשיב 1 למשרדו ומסביר לו על הסיכונים והסיכויים הטמונים בטקטיקה המוצעת.
פסה"ד:
לו היה חושף בפני מרשיו את הסיכון שבטקטיקה, והיה מקבל את הסכמתם, לא יכלו הם להלין על כך. אך משלא עשה כן, נטל בכך המערער את הסיכון לכישלון הטקטיקה על עצמו בלבד. על כן, משעה שבוחר עורך דין "טקטיקה", עליו להודיע ללקוחו על משמעותה המלאה ועל הסיכונים הגלומים בה. משלא קיים חובה בסיסית זו, לא תישמע טענתו כי מדובר בטעות בשיקול דעת, וכי הטקטיקה, בפני עצמה, הינה טקטיקה מוצלחת
ה. ת"א (מחוזי, חיפה) 150/07 בן אבגי נ' עו"ד גרי אביבי [ניתן ב- 17/12/08] – קריאה חלקית.
זו תביעה לרשלנות מקצועית של עו"ד בניסוח חוזה מכר מקרקעין.
הנתבע, עו"ד גרי אביבי שימש כעורך דינו של התובע במשך שתים עשרה שנים טרם העסקה נשוא התביעה, וייצג אותו במספר עסקאות מקרקעין קודמות. עו"ד אביבי ערך חוזה מכר מקרקעין בין התובע לבין הרוכשת .
התובע טוען עוד כי הנתבע חטא כלפיו בהעדפת אינטרס הרוכש על פני האינטרסים שלו, ובחוסר מקצועיות בניסוח ההסכם באופן הפוגע בזכויותיו ומטיל את מרבית הסיכון הגלום בעסקה לפתחו.
לנתבע מספר טענות בעניין זה, כאשר החשובה שבהן היא כי במעמד החתימה הוא הציע לצדדים לקבוע מועדים, אולם התובע ואלי חן סרבו לעשות זאת. אין חולק שהתובע הוא איש עסקים מנוסה. איש עסקים, שזו אינה עסקת המקרקעין הראשונה שלו, אלא על כך פרנסתו, מבין את השלכות ההסכמות ההדדיות שלו עם הקונה, ועושה את חישוביו המסחריים והכלכליים. אין בכך הגנה מפני רשלנות בטיפול משפטי, ככל שזו מוכחת, אבל יש בכך לחזק את טענת הנתבע שהתובע היה מודע היטב לכל תנאי העסקה והסכים לה.
אי ההצלחה למכור את המקרקעין משך זמן רב אל מול חיוב שנתי של מס רכוש בסכומים גבוהים, מסירים את התנאים הקשים של העיסקה כלפי התובע. כמו כן, אין ספק שהתובע ידע היטב שמועד הבחירה המוסכם יהיה לאחר זמן רב מאד. אני מעדיף גירסת הנתבע וקובע כי אכן הנתבע העלה בפני הצדדים את הצורך לקבוע מועד מסויים לקבלת ההיתר, וממילא לבחירת הרוכש, מעבר לקביעה המוסכמת שהדבר יעשה בתוך 10 ימים מקבלת היתר הבניה לשלב האחרון, וכל אחד מהצדים להסכם, משיקוליו, החליט שלא יצויין מועד בהסכם.
עורך הדין הנתבע עשה את המוטל עליו והעלה בפני הצדדים, שהוא ייצג את שניהם, את האפשרות להסכים בענין קציבת המועד, וערך את ההסכם לפי הסכמתם. השאלה היא האם ניסוח הסכם לפי הסכמת הצדדים, פוטר את עורך הדין מתביעה בעוולת רשלנות.
יחסי עו"ד-לקוח הם יחסי שליחות, וככאלה, חייב השלוח, עורך הדין, חובת ציות להוראות הלקוח. בכל מקרה שבו פועל עורך עורך הדין לפי הוראות הלקוח, אין לחייבו ברשלנות.
כאשר יש שני לקוחות, הרי במקרה שבו אין הוראות סותרות, כמו במקרה שלפנינו, חובת הציות קיימת ועומדת. על עקרון הציות אין מחלוקת. הספק מתעורר כאשר הלקוח אינו נותן הוראה, אלא שותק. במקרה זה, יש להביא בחשבון כמה פרמטרים:
הפרמטר הראשון הוא מידת מיומנותו של הלקוח. הפרמטר השני הוא עוצמת הפגם בהסכם. לא כל פגם בהסכם מצדיק את הדרישה שעורך הדין יתפטר
לטענת התובע, מעבר לבעיית מועד תשלום התמורה, כולל ההסכם מספר רב של תניות חד צדדיות אשר כושלות בפיזור הסיכון בין הצדדים ומטילות את מרבית הסיכון על התובע. בשונה מהאמור לגבי קציבת המועד להוצאת היתר בניה, כאן אין מדובר בנושאים שבהם הצדדים שתקו, אלא בנושאים בהם הצדדים הסכימו בהסכם מפורש על תנאים, אשר התובע טוען שהם לרעתו.
אני דוחה את טענת התובע, כאילו אחריותו של הנתבע כלפי התובע אינה מותלית ואינה מותנית ברקע הנסיבתי של ההסכם. אחריותו מותנית בהוראות הלקוח, ואם הרקע של עשיית העיסקה, לרבות המצב המשפטי והתכנוני מצביעים על קושי במכירת המקרקעין, מובן שהוא יתבטא בתנאים קשים יותר, שלכל אחד מהם יש משמעות כספית או סיכונית, שהמוכר התובע, בשים לב לרקע ולמצב המשפטי, הסכים לכך, כך שהנתבע, שהוא רק שלוחו, אינו יכול לבצע את ההסכמות שאליהן הגיע התובע.
לאור בחינת עדותו של התובע, איני מאמין לו שלא הבין את משמעות החוזה והתניות שבו במעמד החתימה, לאחר שקרא אותו היטב ומופיעים בו דברים אלה בפירוש.
ו. תא (ת"א) 1273-04 טוכמאייר ואח' נ פפר (פסק דין מיום 18.7.10)
התובעים, אשר נפלו קורבן לתרגיל עוקץ בעת התקשרותם בעסקה לרכישת מקרקעין מאדם שהתחזה להיות בעליהם, תובעים בתביעה זו את עורכי הדין שהיו מעורבים בעסקה בעילה של רשלנות מקצועית או בהפרת חובות מדיני השליחות והנאמנות.
המוכר המתחזה הפנה את נציגי התובעת לנתבע 2, עו"ד וקסלר, אשר הוצג כבא כוחו. התובעים שכרו את שירותיו של הנתבע 1, עו"ד פפר. על פי הסכם שכר הטרחה שנחתם בין התובעים לעו"ד פפר (נספח א' לכתב התביעה שכנגד), את שכר הטרחה התחייבו התובעים לשלם לעו"ד פפר כאחוז משווי הדירות שעתידות להיבנות על המגרש, ואם לא ימכרו דירות – כאחוז ממחיר הקרקע. עוד נקבע בהסכם שכר הטרחה כי: "כחלק מן הטיפול הכלול בשכר הטרחה הנ"ל, יטפל עורך הדין עבור הלקוח במימוש המקרקעין וחוזי המכירה של הדירות שיבנו על המקרקעין אם ימכרו כדירות וברישום בית משותף".
לעניין המטרה לשמה נשכר עו"ד פפר קיימת מחלוקת בין הצדדים. בעוד שהתובעים טוענים כי שכרו את שירותיו לצורך ייצוגם המלא בקשר לעסקת המכר, לטענת עו"ד פפר התובעים פנו אליו רק בשלב מאוחר של העסקה לאור האפשרות לערוך את העסקה כ"עסקת נטו", קרי שהקונה יישא בכל הוצאות המס בגין העסקה, וזאת נוכח התמחותו של עו"ד פפר במיסוי מקרקעין. עוד טוען עו"ד פפר כי סוכם בין התובעים לבין עו"ד וקסלר כי עו"ד וקסלר יטפל עבור שני הצדדים בעסקה.
הסכם המכר בין המוכר המתחזה לתובעים נחתם ללא נוכחות עו"ד פפר. חיים שחר חתם על ההסכם הן בשמו והן בשם רעייתו חוה שחר, על פי יפוי כוח נוטריוני שאושר ואומת על ידי הנתבע 3, עו"ד נוטריון גנות.
במועד חתימת ההסכם הפקידו התובעים בידי עו"ד וקסלר, אשר מונה כנאמן מטעם שני הצדדים, את כספי התמורה בגין המגרש, וכן שילמו לעו"ד וקסלר שכר טרחה. לאחר רישום הערת האזהרה וכנגד יפוי כוח בלתי חוזר של המוכר, הועברה לידי המוכרים המחצית הראשונה של התשלום בגין המגרש.
ארבעה ימים לאחר חתימת ההסכם, העביר עו"ד וקסלר למשרד עו"ד פפר יפוי כוח בלתי חוזר חתום על ידי חוה שחר. חתימת הגב' שחר על ייפוי הכוח אומתה על ידי עו"ד גנות. עו"ד פפר פנה לעו"ד וקסלר במכתב בו הוא טוען כנגד תקינות ייפוי הכוח, ואח"כ קיבל ייפוי כח קונסולרי.
בשנת 1998, לאחר ששולמה מלוא התמורה בגין המגרש ע"י התובעים ולאחר שנרשמה לטובת התובעת הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין בגין רכישת המגרש, התברר לתובעים לראשונה על התרמית.
התובעים טוענים כי עו"ד פפר התרשל בטיפולו בעסקה בכך שבניגוד לחובותיו העביר את הטיפול בעסקה לידי עורך דין אחר צעיר וחסר ניסיון; לא טרח לאמת את זהות המוכר; לא בדק את המסמכים שהציג המוכר; ואישר את נוסח הסכם המכר על אף שהיו בו תנאים חריגים מבלי להזהיר את התובעים לגבי קיומם של תנאים חריגים בהסכם. לטענתם, אילו היה עו"ד פפר מטפל בעסקה בעצמו או באמצעות עורך דין מנוסה, עורך בדיקה של המסמכים וזהות המוכרים ומזהירם לגבי הסיכון הטמון בתנאים החריגים הכלולים בהסכם, דבר התרמית היה מתגלה ונמנע. לטענת התובעים, ההתרשלות של עו"ד פפר במילוי תפקידו חמורה במיוחד בנסיבות מקרה זה בהן מדובר במקרקעין יקרים אשר נמכרים כביכול על ידי תושבי חוץ.
כנגד עו"ד וקסלר, טוענים התובעים כי התרשל גם הוא בייצגו את המוכר המתחזה מבלי לברר ולאמת את זהותו, וכן בכך שלא ערך כל בירור לעניין המסמכים שהציג המוכר המתחזה ובעיקר יפויי הכוח. עוד טוענים התובעים כנגד עו"ד וקסלר כי הציג בפניהם מצג שקרי לפיו הוא מכיר את המוכר ומטפל בשמו בענייני המגרש. בנוסף טוענים הצדדים כי עו"ד וקסלר התרשל והפר את חובת הנאמנות כלפיהם בכך שהעביר את המחצית השנייה של תמורת המכר אשר הופקדה אצלו בנאמנות, לידי המוכר המתחזה, ביום 26.5.97 טרם הומצא ייפוי הכוח הקונסולרי של המוכר לביצוע העסקה. לטענת התובעים, אילו עו"ד וקסלר לא היה פועל תוך רשלנות לעניין זהות המוכר המתחזה ולא מועל באמון התובעים ומטעה אותם, דבר התרמית היה נחשף ונזקם היה נמנע.
לחילופין טוענים התובעים טענה מכוח חוק השליחות. הטענה היא כי משעו"ד פפר ועו"ד וקסלר פעלו כשלוחים של המוכר המתחזה על פי יפוי כוח, משנתברר כי יפוי הכוח מזויף, המשמעות היא כי הם פעלו שלא ברשות ושלא בסמכות בהעברת כספי התמורה בגין המגרש לידי המוכרים, ולפיכך, על פי סעיף 6(ב) חייבים הנתבעים 1 ו-2 להחזיר לתובעים את מלוא הסכום ששולם על ידם.
כנגד עו"ד גנות טוענים התובעים כי התרשל בכך שאימת את חתימתה של המוכרת על גבי יפויי הכוח מבלי שבדק כלל או לא בדק מספיק את זהותה.
עילות התביעה והשאלות שבמחלוקת
עילת התביעה המרכזית היא רשלנות, ובהתאם לכך טענות ההגנה של הנתבעים הינן כי אינם חבים חובת זהירות כלפי התובעים ואם הם חבים בחובה כזו הרי שלא הפרו אותה; העדר קשר סיבתי; ורשלנות תורמת של התובעים.
חובת הזהירות של עורך דין כלפי לקוחו היא מסוג חובת הזהירות של נותני שירות. הלקוח מסתמך על כישוריו, ידיעותיו וחובותיו המקצועיות של עורך הדין, ואחריותו של עורך הדין היא אחריות מקצועית. על כן, סטנדרט הזהירות הנדרש מעורך דין כלפי לקוחו הוא של "עורך דין סביר" והוא גבוה יותר משל "האדם הסביר".
קיימת מחלוקת בין התובעים לנתבעים ובין הנתבעים לבין עצמם בשאלה מי מהם התחייב לייצג את התובעים בקשר להסכם המכר ובאיזה חלק של העסקה.
הפסיקה הכירה בקיומה של חובת זהירות של עורך דין גם כלפי מי שאינו לקוחו ואף כלפי הצד שכנגד. כל אחד מעורכי הדין המעורבים חב חובת זהירות כלפי התובעים למנוע התקשרותם בעסקה הנגועה בתרמית. כך בכלל, כך בעיקר שעו"ד וקסלר קיבל שכר טרחה מאת התובעים ומונה כנאמן מטעם שני הצדדים.
שאלת היקף הייצוג וסוג המעורבות של כל אחד מהנתבעים בהסכם המכר רלוונטית לשאלת היקף חובת הזהירות שיש לכל אחד מהנתבעים כלפי התובעים. היקף החובה וסוגה יבחנו בהתאם לסוג המעורבות כעולה ממסמכי ההתקשרות ומהראיות בתיק.
האם היה על הנתבעים לדעת או לחשוד כי מדובר במוכר מתחזה?
לצורך זיהוי המוכר המתחזה עמדו לפני עורכי הדין, אם כן, תעודת זהות של המוכר; נסח טאבו לפיו המגרש רשום על שם המוכר בהתאמה לשמו בתעודת הזהות; חוזה רכישת מגרש על ידי המוכר לרבות טופס מס שבח ואישור משרד האוצר לגבי זכאות להחזר מס רכוש בקשר למגרש. המסמכים הללו, אשר חלקם הונפקו על ידי רשויות המדינה, נחזים להיות מקוריים ותקינים, ומתאימים ליתר המסמכים שנמסרו. זיהוי המוכר בהסתמך על מסמכים אלו הינו סביר וראוי, ונוכח המסמכים לא יכלו הנתבעים לדעת ולא היתה סיבה לחשוד כי מדובר במתחזה.
לא היה דבר חריג בעסקת המכירה של המגרש ולא היה בה סיכון מיוחד.
העובדה שיפוי הכוח נחתם ביום 1.5.97 לא צריכה לעורר חשד להתחזות המוכר, אלא חשד לניסיון לחסוך למוכר המתגורר בחו"ל טרחה הכרוכה בחתימת המסמך לפני הקונסול.
במידה ועו"ד וקסלר העביר את המחצית השנייה של התמורה למוכר לפני שמסר לעו"ד פפר את יפוי הכוח הקונסולרי, הרי שמדובר בהתנהלות המנוגדת לחוק ולכללי האתיקה המקצועית, אולם לא היא שגרמה לנזקי התובעים שכן הכסף היה מועבר בכל מקרה לאחר קבלת יפוי הכוח הקונסולרי שלא עורר ולא היה צריך לעורר כל חשד אצל מי מעורכי הדין.
תחולת דיני השליחות ודיני הנאמנות
עו"ד וקסלר היה שלוח המוכר המתחזה לצורך העברת הבעלות במגרש על שם התובעים, ולא לעניין העברת הכסף למוכר המתחזה. לעניין העברת המחצית השנייה של התמורה, עו"ד וקסלר היה שלוח ונאמן של התובעים אשר הפקידו את כספם אצלו כנאמן, ולא שלוח של המוכר המתחזה.
יפוי הכוח המזויף לא הוא שהסמיך, אם כן, את עו"ד וקסלר להעביר את יתרת התמורה למוכר המתחזה, אלא הסעיף בהסכם שהסמיך אותו להיות נאמן של הצדדים. סעיף 6(ב) לחוק השליחות אינו רלוונטי איפוא לענייננו והטענה בדבר תחולתו נדחית.
לאור כל האמור לעיל התביעה והתביעה שכנגד נדחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה