המשך מעשה בי"ד
§ ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576
המערער היה חוכר לדורות בחלקת מקרקעין בחיפה, שהבעלים שלה הוא מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1958, בעת שהותו של המערער בחוץ לארץ, אשתו מכרה את המקרקעין.
את תביעתו הראשונה הגיש המערער בשנת 1976. התביעה הוגשה כנגד הקונים וכנגד רשם המקרקעין. התברר כי התיק הרלוונטי במשרד רשם המקרקעין בוער ועל כן אין אפשרות לבדוק אילו מסמכים היו קיימים בתיק. למרות זאת קבע בית המשפט, לאחר שמיעת העדויות ובדיקת הראיות, כי ההעברה נעשתה כדין.
בשנת 1986 שב והגיש המערער תביעה כנגד רשם המקרקעין ומינהל מקרקעי ישראל. בתביעה זו טען המערער, כי נעשתה קנוניה בין הקונים ובין הנתבעים להעברת החלקה ללא המסמכים הדרושים. כמו כן טען המערער, כי העברת המקרקעין נעשתה ברשלנות וכי ביעור התיק גם הוא נעשתה מתוך רשלנות.
פסה"ד:
על מנת שניתן יהיה לקבוע, כי בין צדדים ישנו "השתק פלוגתא" צריכים, עקרונית, להתקיים שלושה תנאים:
(א) הפלוגתא העולה בדיון הוכרעה כבר בדיון קודם.
(ב) הפלוגתא הוכרעה לגופו של עניין.
(ג) בעלי הדין בשתי התביעות הינם זהים.
אין זה משנה אם המערער משתית את תביעתו על עילה של רישום שלא כדין, או על עילה של תרמית ורשלנות, שכן תמיד תעמוד לו לרועץ קביעתו של בית משפט, כי חתם על יפוי הכח וכי ההעברה נעשתה כדין. מאותה סיבה לא ניתן גם לבסס תביעה בגין תרמית או קנוניה של פקידי המשיבים, יחד עם הקונים, כדי להעביר את המקרקעין שלא כדין, שעה שישנה קביעה עובדתית שהמקרקעין הועברו כדין.
גם התנאי השני, כי הקביעה תהיה לגופו של עניין, מתקיים במקרה זה. מתוך קריאת פסק הדין עולה בברור שהקביעה היא פוזיטיבית, נעשתה על סמך הראיות שהובאו, והכריעה את גורלה של אותה תובענה.
נסיבותיו של המשפט שלפנינו אינן מצריכות דיון והכרעה בשאלה האם על פי החוק הנ"ל ייחשבו בכל מקרה רשויות המדינה כבעל דין אחד לצורך "השתק פלוגתא", והאם ניתן לראות ברשויות שונות של המדינה צדדים קרובים או חליפים לצורך "השתק פלוגתא"; זאת מכיוון שבמקרה זה גם אם אין המדובר במדויק באותם הצדדים, קמה ביניהם פלוגתא פסוקה.
הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת "השתק פלוגתא" נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לאמר את דברו בפני בית משפט, ומצד שני לוודא שמי ש"היה לו יומו" בבית המשפט לא ישמיע דברו בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים.
במקרה דנן הממצא נושא "השתק הפלוגתא" הוא ממצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי "היה לו יומו" בבית משפט. הצד שלא היה לו "יומו בבית המשפט", ולא היתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על "השתק הפלוגתא". אילו היה הממצא במשפט הראשון לטובת המערער, וזה היה מעוניין להסתמך עליו כנגד מינהל מקרקעי ישראל, הרי שעל פי העקרונות המוצגים לעיל (ואם נתעלם לענין זה מהאפשרות לראות במינהל מקרקעי ישראל וברשם המקרקעין צד אחד - היינו המדינה) לא היה מקום לקבל את טענת "השתק הפלוגתא".
§ ע"א 9551/04 אספן בנייה ופיתוח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.10.2009) (פסקאות 1-20 לפסק דינו של השופט דנציגר)
בהתאם לחוזה הפרוגרמה היה הקבלן רשאי למכור את הדירות שבנה בשוק החופשי, ואולם המדינה התחייבה לרכוש ממנו את הדירות שבנה אם לא הצליח הקבלן למכור את הדירות לכל המרבה במחיר. התחייבות המדינה לרכוש את הדירות מאת הקבלן היא זו שעומדת ביסוד חוזה הפרוגרמה. בנוסף הבטיח חוזה הפרוגרמה הטבות ותמריצים נוספים.
במסגרת חוזה הפרוגרמה בנתה דירות. המדינה רכשה 928 דירות. מתוך דירות אלה, בנתה אספן ב-404 יחידות דיור "מעטפות להרחבה בעתיד" (להלן: המעטפות). מעבר לתשלום עבור הדירות כמכלול, לא עוגן במחירון ואף לא בכל מקום אחר במסגרת החוזית העניפה שבין הצדדים תשלום נוסף עבור המעטפות. למרות שלטענת המדינה בהיעדר עיגון לתשלום נוסף כאמור לא חלה עליה כל חובה חוזית לשלם לחברה הקבלנית עבור בניית המעטפות, החליטה ועדת המכרזים העליונה של המדינה לשלם סכום אחיד בגין כל מעטפת שבנו. לאחר שנערך בין הצדדים משא ומתן לפתרון המחלוקות הכספיות שנתגלעו ביניהם, חתמה אספן על כתב היעדר תביעות, בו נאמר כי אין לאספן ולא תהיה לה תביעה כנגד המדינה למעט: מעטפות, פרצלציה ורישום בית משותף.
פרט לעובדה שההתקשרות בין פבר לבין המדינה נערכה באמצעות מכרז, תוכנה והפרוצדורות שנקבעו למימושה, דהיינו ההסכמים השונים שנחתמו בין המדינה לבין פבר במסגרת חוזה הפרוגרמה, היו כמעט זהים לאלו שנחתמו בין המדינה לבין אספן.
אספן ופבר לא הסתפקו בתשלום האחיד שקבעה המדינה עבור בניית המעטפות ודרשו כי המדינה תשלם להן את העלות הריאלית המלאה של בניית המעטפות נוסף על התמורה הכללית בגין הדירות. יצויין כי בין אספן לבין המדינה הוסכם כי העלות הריאלית של המעטפות היא הרבה מעלמה שהמדינה שילמה.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענתה של אספן בכל הנוגע לזכאותה לקבלת תשלום נוסף בגין בניית המעטפות. השופט ציין כי בהליך אחר שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בין קבלן לבין משרד השיכון, על רקע אותן נסיבות, חייב השופט את המדינה לשלם לקבלן את מלוא עלות המעטפות (להלן: עניין פזל). משהפך פסק דין זה לחלוט לאחר שערעור עליו לבית המשפט העליון נדחה בהסכמה, סבר בית המשפט המחוזי כי נוצר בעניין שלפנינו מעשה בית דין שאינו מאפשר לסטות מן התוצאה אליה הגיע השופט רביד בעניין פזל.
פסה"ד:
החלטת השופט בעניין פזל אינה מהווה מעשה בית דין ביחס לעניין שלפנינו.
השתק פלוגתא לא יחול אלא בהתקיים ארבעה תנאים עיקריים:
1. קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון
2. קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה
3. נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה
4. זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת, או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או היותם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון
. גם אם אניח כי מתקיימים בענייננו שלושת התנאים הראשונים המפורטים לעיל, אם כי אין הדבר נקי מספקות נוכח נסיבות כריתת החוזים השונות בכל מקרה ומקרה (מה גם שבעניין פזל ההתקשרות בין הצדדים נעשתה באמצעות מכרז ולא זה המצב בכל הנוגע לאספן), אין חולק כי לא התקיים התנאי הרביעי שבהם. אומנם, המדינה הינה הנתבעת בכל שלושת ההליכים, אולם התובעים בהליכים אלו שונים הם.
תנאי זה להקמתו של השתק פלוגתא, דהיינו התנאי בדבר זהות בעלי הדין, הינו ביטוי לכלל ההדדיות שהינו יסוד מוסד בדיני מעשה בית דין. בהתאם לכלל זה, כוחו המחייב של פסק דין יפה ביחס לצדדים לאותה התדיינות בלבד. במילים אחרות, כלל ההדדיות משמיענו כי אין בעל דין יכול להסתמך על מימצא שהוכרע לטובתו כדי להשתיק את יריבו, אלא אם היה בידי היריב להשתיק את אותו בעל דין עצמו לו הוכרע המימצא לטובתו הוא.
על כלל ההדדיות נמתחה ביקורת שבמרכזה הטענה לפיה החלה דווקנית של הכלל תאפשר למי שהיה לו יומו בבית המשפט לשוב ולהתדיין בשאלות שכבר הוכרעו ובכך תסכל את המטרות העומדות ביסודו של העיקרון בדבר מעשה בית דין, לרבות מניעת הכבדה על המערכת השיפוטית בניהולן של התדיינויות חוזרות. ואכן, עם השנים ניכרת בפסיקתו של בית משפט זה מגמת עידון של כלל ההדדיות, אם כי לא סטיה מלאה הימנו. כך, נקבע כי גם צד זר להליך שכבר הוכרע יוכל לטעון להשתק פלוגתא בהליך מאוחר בהתבסס על ההליך הראשון, ובלבד שכל האינטרסים עליהם בא עקרון 'זהות הצדדים' לשמור, יהיו מוגנים. ואולם, נקבע כי ככלל צד זר להליך הראשון יכול להעלות טענה של השתק פלוגתא בהתבסס על הליך זה בהליך מאוחר רק מקום שטענה זו מועלית על ידו כטענת הגנה (טענת השתק פלוגתא דפנסיבית), דהיינו טענה המועלית על ידי הנתבע בהתדיינות השניה נגד התובע, על מנת למנוע אותו מלהתדיין בפלוגתא זהה שכבר נדונה והוכרעה נגד אותו תובע בהתדיינות קודמת בינו לבין נתבע אחר.
ככלל, אין לאפשר לבעל דין לטעון לקיומו של השתק פלוגתא כטענת התקפה בהתבסס על הכרעה בהליך שהוא לא היה צד לו, הגם שאין לשלול את האפשרות להעלות טענה כאמור על הסף. כך, במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם קיים "ערך מפצה הטמון בהיזקקות לה" יוּתר השימוש בטענת השתק פלוגתא אופנסיבית, ובלבד שכתוצאה מקבלתה לא ייגרם אי צדק לצד שכנגדו היא מועלית. מכל מקום, האפשרות כי בעל הדין הזר יעלה טענה של השתק פלוגתא, בין כטענת הגנה ובין כטענה התקפית, כלפי בעל הדין שנטל חלק בהליך הראשון, כפופה לחובת תום הלב והשימוש ההוגן בהליכי משפט.
§ ע"א 9/75 אלעוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477
המערער טען בבית-המשפט המחוזי, כי המשיב מחזיק בחלקות שלו ללא זכות ושלא כדין ומונע מהמערער שימוש בהן. לפיכך, ביקש המערער מבית-משפט קמא לתת צו-ביניים להחזקת החלקות, עד לסיום הליכי ההסדר (ע"פ ס' 47 לפקודת הקרקעות).
בעת הגשת הבקשה לבית-משפט קמא התנהל בבית-משפט השלום בבאר-שבע משפט על סילוק-יד, אשר הוגש על-ידי המשיב נגד המערער. ואמנם, המערער עצמו מציין זאת בכתב-הבקשה. התביעה לסילוק-יד מתייחסת לשטח של 400 דונם. התביעה על-פי סעיף 47 האמור היא לצו חזקה לגבי שטח של 750 דונם, הכוללים את 400 הדונם האמורים.
השאלה היחידה שבה יש להחליט היא, אם צדק השופט המלומד בטעם, שבאותו ענין תלויה ועומדת תביעה בין אותם הצדדים בפני ביתמשפט השלום.
פסה"ד:
לפי ההלכה, כמו ב"מעשה-בית-דין", כך גם ב"ענין תלוי ועומד" העילות צריכות להיות זהות, ברם הזהות איננה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי מהותן. השאלה, אם צד למשפט מוטרד פעמיים בגלל אותה העילה תלויה לא בטעמים טכניים של זהות צורת התביעות אלא לפי מהותן העיקרית.
לדעתי, צדק בית-המשפט המחוזי בקבעו, שיש כאן זהות עילות באותו המובן שעליו עמדנו מקודם.
לענין זהות העילות, אין זה הכרחי, שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל הענינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית. במקרה שלנו, אמנם הסעדים בשתי התביעות הם שונים ; באחת - צו-פינוי, ובשניה - צו-חזקה, אולם המבחן הוא, כאמור, של זהות העילות ולא של זהות הסעד. השאלה המהותית העיקרית שבה יצטרך בית-המשפט להכריע היא, למי צריכה להיות החזקה בחלקות. אמנם, בכל אחת מהתביעות עשויות להתעורר שאלות נוספות, אך השאלה המרכזית שבשתיהן היא זהה - שאלת החזקה בחלקות.
אותן הבעיות המתעוררות לגבי 400 הדונם מתעוררות גם לגבי 350 הדונם הנותרים. אותה הזכות שהמערער תובע כלפי 400 הדונם הוא גם תובע כלפי 350 הדונם, ובשני המקרים יצטרכו לשמוע אותם הטיעונים והנימוקים, ללא קשר לגודל השטח.
אין זה מקרה יחיד ואותו בזבוז זמן ואותה כפילות יכולים להיות, גם כשהתובע בתיק אחד הוא נתבע בתיק השני שהוגש על-ידי הנתבע בתיק הראשון וכאשר בשניהם צריך בית-המשפט להכריע באותה הבעיה ולשמוע אותן הטענות ואותן הראיות.
הרעיון העומד מאחורי הכלל של "ענין תלוי ועומד" הוא כפול - מניעת הכבדה מיותרת על היריב ומניעת הטרדה מיותרת של בית-המשפט.
נכון אמנם, שסעד לפי סעיף 47 איננו יכול להינתן על-ידי בית-משפט השלום, שכן הסמכות לתת צו-ביניים לחזקה הוקנתה בסעיף זה לבית-המשפט המחוזי בלבד אולם אין בכך כדי למנוע את הפעלת עקרון "הענין תלוי ועומד".
אין דוחים על-הסף תביעה, מהטעם שענין זהה תלוי ועומד בפני בית-משפט אחר, כי אם מעכבים אותה
מ"מ הנשיא (זוסמן):
פסק-דינו של שופט השלום לא יהיה מעשה-בית-דין לגבי הבעלות במקרקעין, אך מאחר ששופט השלום עומד לפסוק בזכות החזקה לגבי השטח של 400 דונם שהוא נושא המחלוקת שלפניו, לא מן המידה שבית-המשפט יתן לגבי אותו שטח סעד זמני. אם סבור המערער שמן הראוי להפריד בין ענין חזקת שני השטחים, הקטן יותר והשאר, ילך ויבקש סעד לגבי היתרה בלבד בבית-המשפט המחוזי. ואולם משכרך את שני הענינים ביחד, צדק בית-המשפט המחוזי במשכו ידו מן הענין.
§ ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח נ' נחום (טרם פורסם) (קריאה חוזרת)
1. סמכות נגררת
· ע"א 153/71 אני אלטשולר נ' בניינים ברחוב אלנבי, פ"ד כו(1) 693
העובדות מסובכות.
השאלה היא כאשר שופט הכריע בשאלה, שלא היתה סמכמכותו אלא כ"סמכות נגררת", זה יוצר מעשה בי"ד. התשובה היא שכן, כל עוד ביהמ"ש המוסמך לא דן בשאלה.
· ע"א 473/67 עזבון המנוח ראוטנשטיין נ' לביא, פ"ד כב(1) 552
המשיבים שלפנינו הגישו תביעה נגד המערערים, ובה תבעו, בין היתר, פיצויים בסך 14,000 ל"י על הפרת חוזה. חוזה זה נעשה בין המנוח ראוטנשטיין (שחליפו ייקרא להלן בעל הבית) לבין המשיב הראשון (הקבלן) ועוד אדם אחד, בחוזה זה הוסכם שהקבלן יהפוך דירה בת שלושה חדרים שבביתו של בעל הבית לחנויות. את החנויות היה בעל הבית צריך להשכיר בהסכמת הקבלן, שיקבל חלק מדמי-המפתח המתקבלים מהשכירות. הטענה היא שבעל הבית הפר התחייבות זו בכך שלא השכיר (או לא שיתף את הקבלן בהשכירו) חדר מסויים הנקרא בין הצדדים "המטבח", ומכאן שמגיע לו פיצוי. לטענת הקבלן נכלל המטבח בשטח הדירה שנמסר לו לפי החוזה, ואילו לטענת בעל -הבית אין החוזה חל על המטבח. קדמה למשפט זה התדיינות אחרת בין בעל הבית והקבלן, שבה תבע בעל הבית מהקבלן לפנות אותו מטבח ולסלק ידו ממנו. טענת בעל הבית היא שבתובענה ההיא נתעוררה השאלה, אם המטבח נכלל בשטח החוזה אם לאו, והוכרעה לטובתו. על-כן הוא סבור שהענין הוא ענין של מעשה-בית-דין.
ויתקון (רוב):
אין כל ספק שבתביעת הפינוי התעוררה השאלה האמורה וגם הוכרעה. היא התעוררה בכתב ההגנה, בו הסתמך הקבלן על החוזה האמור וטען שעל-פי חוזה זה מחזיק הוא במטבח כדין. שופט השלום בדק את המסמך, שמע עדים והחליט שאין המטבח כלול בשטח החוזה. "ענין זה ", אמר השופט, "משמש נושא להתדיינות אחרת במשפט בין אותם צדדים בבית -המשפט המחוזי. להיפך יהיה עלי להיזהר שלא לקבוע שום עובדה בנדון אלא אם הכרחי הדבר לצורך ההכרעה בסכסוך שבפני ... אף אילו יכולתי לקבוע באופן פוזיטיבי כי שטח המטבח נכלל בתוך השטח של הדירה גם אז לא היה בכך כדי לשנות פני הדברים". אך בין שני קטעים אלה שבפסק-דינו ניתח שופט השלום את הראיות, שהובאו בקשר לשאלתנו, ואמר ברורות כי "הראיות והעדויות תומכות בגירסת התובע". שופט השלום קיבל את תביעת הפינוי ודחה את הגנת הקבלן משני טעמים כאחד: הראשון שהחוזה לא העניק לקבלן כל זכות במטבח, והשני שאפילו העניק לו החוזה זכות כזאת לא היתה זו זכות להחזיק במטבח. שניהם כאחד היו ממצאים פוזיטיביים, כל אחד בפני עצמו, בלי שאחד היה תלוי בשני. לכאורה, צדק איפוא בא-כוח המערערים לפנינו בטענתו, שהשאלה, אם המטבח היה כלול בחוזה, הינה כבר מעשה-בית-דין ושלא היה מקום להעמיד אותה שאלה לדיון חדש בין אותם בעלי הדין או הסמוכים להם.
אמרתי "לכאורה", מכיון שלאחרונה נתעורר ספק, אם ההלכה בדבר מעשה -בית-דין (לגבי "אותה שאלה") חלה עדיין בישראל. מקורו של הספק בסעיף 35 לחוק בתי –המשפט. רוב הפוסקים רואים בסעיף זה הוראה שכוונתה כפולה: מחד גיסא היא מאפשרת לכל בית-משפט להכריע בשאלה שכשלעצמה נתונה בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר או של בית-דין אחר, ומאידך גיסא היא מצמצמת תחולתה של הכרעה כזאת לאותו ענין שבו היא ניתנה ומונעת על-ידי כך טענת מעשה-בית-דין, לכשתתעורר אותה שאלה לפני בית-משפט או בית-דין אחר המוסמך לדון בה לפי סמכותו הייחודית.
מעדיף אני לפרש סעיף 35 על דרך הצמצום.
נשאר לנו לדון בטענת המשיבים, שמכל מקום זהו מקרה, שבו הכריע שופט השלום בשאלה שהתעוררה לפניו דרך אגב, בעוד שהענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר. ומה הוא בית-המשפט בעל הסמכות הייחודית לפי טענת המשיבים תשובתם היא: בית-המשפט המחוזי המוסמך - הוא ולא בית-משפט השלום - לדון בתביעה הנוכחית העולה בסכומה על 3,000 ל"י. טענה זו אין בידי לקבלה. "הענין שבשאלה", אם המטבח כלול בחוזה, אינו ענין אשר, לכשעצמו, נתון לסמכותו הייחודית של בית-המשפט המחוזי. סמכותו הייחודית של זה מתייחסת לא לענין שבשאלה עצמה אלא אך ורק לענין, שבו מתעוררת השאלה, גם הפעם, כשאלה, שהכרעתה דרושה לבירור אותו ענין. אינו דומה מקרה זה למקרה, שבו הענין שבשאלה עצמה נתון בסמכותו הייחודית, כגון המקרה של תקפם של נישואין, שהוא ענין לסמכותו הייחודית של בית-דין-דתי אך עשוי להתעורר כשאלה אינצידנטלית, למשל, במשפט נזיקין.
משום כך הייתי מקבל את הערעור.
השופט כהן (מיעוט):
בין המערער לבין הקבלן נעשה חוזה, אשר לפיו יבצע המשיב את העבודות הדרושות להפיכת דירה בת שלושה חדרים שבבית המערער לחנויות. ראה המערער שבמקום לבצע את העבודות כפי שהתחייב, נסע המשיב לחוץ-לארץ; ומשבושש לחזור, מסר המערער את השלמת העבודה לקבלן אחר. כשחזר המשיב ארצה תפס את המטבח שבאותה הדירה ותקע בו חזקתו. בתובענה שהגיש המערער לבית-משפט השלום, תבע את סילוק ידו של המשיב מן המטבח ההוא; והלה התגונן בטענה שלפי החוזה עליו להפוך גם את המטבח לחנות, והוא מחזיק בו כדין לצורך ביצוע העבודות כאמור בחוזה. פסק בית -משפט השלום שבין אם החוזה משתרע גם על המטבח ובין אם לאו, על-כל-פנים אין החוזה מעניק לו למשיב זכות החזקה במטבח; ומשלא הראה שעומדת לו זכות חוקית אחרת, נצטווה לסלק ידו מן המטבח. פסק-דין זה אושר בערעור בבית-המשפט המחוזי.
בתובענה הנוכחית תובע המשיב פיצויים על הפרת אותו החוזה מצד המערער. בין יתר עילותיו מצויה גם עילה מיוחדת ומפורשת של הפרת החוזה לגבי המטבח ההוא - לאמור שהמערער הפר את החוזה בכך שלא נתן למשיב, או אף אסר עליו, להפוך גם את המטבח לחנות, וכך מנע מאתו גם יתר טובות ההנאה שלפי החוזה צריכות היו לצמוח למשיב מן החנות החדשה.
טוען המערער שבפלוגתה בדבר תחולת החוזה על המטבח כבר נפסק סופית במשפט סילוק-היד - ומה לו למשיב כי יטריד אותו נוספות באותו ענין, ולו גם בעילה אחרת? שלוש הן תשובותיו של המשיב לטענה זו: ראשית, הוא אומר, לא נפסק עוד בפלוגתה הזאת כלל ועיקר: שנית, ולחלופין, אפילו פסק בית-משפט השלום גם בפלוגתה זו, הרי אין בכך משום מעשה-בית-דין, שהרי היתה זאת פסיקת אגב בענין שמדעיקרא לא היה בסמכותו של בית-משפט השלום; ושלישית, בו בזמן שלפני בית-משפט השלום עמדו רק המערער והמשיב, הרי בתובענה הנוכחית עומדים לפני בית-המשפט המחוזי בעלי דין נוספים, ואלה בוודאי לא נסתתמה עוד עילתם.
לדעתי הדין עם המשיב בכל אחד משלושת טעמיו.
כבר אמרתי שמן הקביעות העובדתיות של בית-משפט השלום ניתן היה להסיק מסקנה לגבי כוונת הצדדים, כאמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. אלא השופט המלומד בבית-משפט השלום לא הסיק ולא היה צריך להסיק אותה; והעובדה שבית-המשפט המחוזי התנדב להסיק ולפרש אותה, אינה מעלה ואינה מורידה בעיני, שהרי ברור שבית-המשפט המחוזי לא תיאר אלא מה שהוכח בבית-משפט השלום. אמנם השאלה פתוחה היא, ואין הפלוגתה פסוקה עוד.
דעתי היא שסעיף 35 אין ענינו לכאן.
· ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2) 749
שתי תביעות על חזקה ושימוש בדירה. האם ניתן לתבוע במחוזי על החזקה, כאשר נקבע ממצא בשלום?
פסה"ד:
אשר לעניין השתק הפלוגתא, שמעלים המשיבים, צדק השופט המלומד כי השאלות העובדתיות בדבר ביטולו של החוזה, הפרתו, וקיומו של תנאי מתלה, אשר נתעוררו והוכרעו בבית משפט השלום בתביעת המשיבים למסירת החזקה בדירה, הן השאלות המתעוררות בתביעתם הנוכחית של המערערים, בה עתרו להצהיר על בטלותו של החוזה (להוציא את עילת המרמה להשגת פסק הדין של בית משפט השלום). ואף-על-פי-כן סבור אני כי הדרך לא נחסמה בפני המערערים לתבוע את תביעתם לפני בית המשפט המחוזי, מחמת השתק פלוגתא.
הסייג למעשה בית דין שנקבע בסעיף 76 אינו תופס אלא מקום שהשאלה שהוכרעה במשפט הראשון דרך אגב, היתה באה לפני בית משפט אחר או בית-דין, בתוקף סמכותו הייחודית של זה, מפאת מהות הענין, אילו הועמדה לדיון כעיקר. לצורך הסייג הנדון, המבחן הקובע, באשר לסמכות 'הייחודית' של בית המשפט לברר במישרין ענין שבשאלה, שנתעוררה בפניו, הוא המבחן של המהות (או תוכן) הענין הזה, ולא סכום התביעה.
בית המשפט המחוזי הוא זה המוסמך לפסוק בשאלת ביטולו, תקפותו, ואכיפתו של חוזה המכר. כל שהוסמך בית משפט השלום (מסיבות ארכאיות) בהקשר לחוזה מכר זה, הוא לדון בתביעה בדבר החזקה או השימוש בדירה הנדונה. בדונו במגזר החזקה או השימוש בדירה על פי החוזה, נזקק אמנם בית משפט השלום להתייחס לטענות המערערים בדבר ביטול חוזה המכר, הפרתו וקיום התנאי המתלה. אולם זאת לא כשאלות שבסמכותו להכריע בהן, שהרי אין הוא, כאמור, מוסמך לדון בתביעות "הנוגעות למקרקעין", אלא רק לצורך הכרעה בענין שבסמכותו, הנוגע להתחייבות שבחוזה למסירת החזקה.
סבורני כי משבחרו המשיבים לתבוע בבית משפט השלום את סכום הפיצויים המוסכמים, דהיינו, אותו סכום שהצדדים סיכמו מראש כמבטא את שיעור הנזק אף "ללא הוכחת נזק", וסכום זה נפסק להם, שוב אין בידם לתבוע פיצויים נוספים בשל אותה עילה, גם אם פיצויים אלה מתייחסים לתקופה שלאחר הגשת התביעה הראשונה. שכן עילתם לפיצויים כבר מוצתה בהליך הראשון.
סמכות מקומית
- רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4) 473
מתי, אם בכלל, תחשב תניית שיפוט המתנה על סמכותו המקומית של בית משפט לתנייה מקפחת בחוזה אחיד?
בין המבקש, מפעל הגרלות ארצי, למשיבים 1 עד 28, נכרתו חוזים מכוחם הפעילו אלה האחרונים דוכני מכירה של המבקש ומכרו את מוצריו - טפסי הגרלה וכרטיסי גורל - לציבור בדרום הארץ. המשיבים הגישו תביעה חוזית ונזיקית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הבקש ביקש להעביר את הדיון מבית המשפט בבאר שבע לבית המשפט בתל אביב. את בקשתו זו סמך המבקש על תנייה בהסכם בו התקשר עם כל אחד מהמשיבים, לפיה "מקום השיפוט לכל הליך משפטי יהיה בתל אביב-יפו" (להלן: תניית השיפוט).
סעיף 4 לחוק מונה שורה של תנאים שחזקה עליהם שהם מקפחים. סעיף קטן 9 עניינו ב"תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר, או המעניק לספק זכות לבחור על דעתו בלבד את מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך".
כדי להכריע בשאלה האם המדובר בתנייה מקפחת, יש להידרש לתכלית המונחת בבסיסם של כללי הסמכות המקומית, על רקע שינוי העתים. כללי הסמכות המקומית מחלקים את התובענות בין בתי המשפט של אותה ערכאה שלה נתונה הסמכות העניינית. בניגוד לסמכות העניינית, אין הסמכות המקומית נתפסת כמצויה בליבה של סמכות השפיטה. על כן הותר לבעלי הדין להגיע להסכמה באשר לה והסכמה זו מקנה סמכות מקומית לבית משפט הנעדר סמכות כזו. היחס השונה אל שתי הסמכויות הוא פועל יוצא של התכלית השונה שביסודן. הסמכות העניינית נתפסת כסמכות מרכזית בשל הנחת קיומו של קשר בין מיומנות השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה. לא כך בכל הנוגע לסמכות המקומית.
הכללים בעניין סמכות זו האחרונה נועדו לשרת שתי מטרות: ניתוב תיקים בין בתי המשפט השונים למניעת עומס יתר על בית משפט זה או אחר, וקידום נוחות הדיון. ההנחה היא כי עדיף לקיים את הדיון בבית המשפט שלו הזיקות הגיאוגרפיות הרבות ביותר לסכסוך נשוא התביעה, שכן אז ייקל על הבאת העדים והראיות בפני בית המשפט, ותקודם נוחות הצדדים בניהול הדיון. ואכן, מקובלת העמדה לפיה הסמכות המקומית נקבעה בתקנות כדי לשרת את נוחיות הנתבע.
בהתחשב באמצעי התחבורה הזמינים לאדם בעידן בו אנו חיים, יקשה לקבל את ההנחה כאילו קיום הדיון בבית משפט המצוי במחוז מסויים, ולא אחר, חיוני להבטחת נוחות הצדדים.
על פי ההלכה, רק שיקולים "בעלי משקל מכריע" יניאו את בית המשפט מלכבד תניית שיפוט.
בענייננו, מבקשים המשיבים שנתעלם מתניית השיפוט כיוון שהיא, לשיטתם, תנייה מקפחת - ולא היא. אכן חזקת הקיפוח שבסעיף 9)4) לחוק נועדה להגן על הצרכנים מפני ניצול לרעה של כוח הספקים אשר עשויים ליטול מן המתקשרים עימם את האמצעי שהעמידו להם כללי הסמכות המקומית ואשר נועד להפוך את ההתדיינות המשפטית לנוחה יותר. אולם כפי שהובהר כבר, פחתה חשיבותו של כלי זה באורח משמעותי.
מבחן זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות, שהיא, כפי שכבר בואר, בבחינת שיקול משני, על מנת לפסול תנייה; הוא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. החלת מבחן זה בענייננו, מביאה למסקנה בלתי נמנעת כי התנייה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים, אינה בלתי סבירה, שהרי לא נאמר, בשום פנים, כי הנסיעה מבאר-שבע לתל-אביב תרתיע בעל דין ממימוש זכויותיו.
- ר"ע 501/84 הסנה נ' רוטבן, פ"ד לט(1) 26
ביסוד טענת העדר הסמכות עומדת השאלה, אם משרדו של סוכן ביטוח עצמאי, העובד (בין היתר) עבור חברת ביטוח, נחשב מקום עסקיה של הנתבעת במובן תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי,. חוזה הביטוח, שעליו סבה התובענה, נכרת לפני כניסתו לתוקף של חוק חוזה הביטוח (להלן - החוק). אולם עם זאת ההבדל הידוע בין דיני ראיות וסדר דין מזה לבין דין מהותי מזה הוא, בין היתר, בתחולה המיידית, התופסת בסוג הראשון להבדיל מהאחרון. אשר על-כן דעתי היא, שניתן גם ניתן להתייחס, לצורך השאלה המצומצמת של סמכות מקומית, להוראות החוק, שלפי העולה מהן קיים קשר אמיץ של שליחות בין חברת הביטוח לבין סוכנים עצמאיים, קשר המספק את דרישת תקנה 3(א)(1).
יתרה מזו, לפי ההלכה הפסוקה, הברירה, המוענקת לתובע, היכן להגיש את תביעתו, מתפרשת על דרך ההרחבה.
די, לדעתי, בעובדה, שבספר הטלפונים מופיע : " ,הסנה' חברה ישראלית לבטוח בע"מ, מרכז מסחרי קרית-שמונה. הסוכן : בן עמי מרדכי" כדי להוות בסיס להגשת התביעה באזור זה, שכן מצג זה, שהוצג בידיעת החברה ובהסכמתה, יוצר יחסי שליחות נחזית לפחות לצורך ענייננו.
- רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731
סכסוך בין בעלי דירות בגבעתיים הביא להגשת תובענה לבית משפט השלום בירושלים, בה עתרו שני המשיבים, שהאחד מהם מתגורר בגבעתיים והאחרת בירושלים. בית משפט השלום פסק שהוא נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה והעביר את הענין לבית משפט השלום בתל אביב יפו; אך בערעור לבית המשפט המחוזי נהפכה הקערה על פיה ונקבע שהסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום בירושלים.
השאלה היחידה הראויה לדיון בערעור זה היא אם חלה על המקרה שלפנינו תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, לאמור האם ניתן לראות במקום מגוריה של המשיבה בירושלים כ-"...מקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות", אף על פי שנכס המריבה מצוי והאירועים שעמדו בבסיס התובענה אירעו באיזור השיפוט של בית משפט אחר.
פסה"ד
הדין הוא כגירסת בית המשפט המחוזי; הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי.
ער אני לעובדה שפסק דיננו יכול ויצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין ענין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות.
- רע"א 2339/92 עמידר נ' חי, פ"ד מו(3) 777
חי הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה לתשלום סכום של -.1,066,277 ש"ח כנגד מדינת ישראל, עמידר, ונגד שלשה נתבעים אחרים: אורי שני מ"שדה משה קרית גת" ויצחק ורדי ודוד שפירא מירושלים, שהם המנהלים של עמידר. עמידר והמנהלים עתרו להעברת הענין מחוסר סמכות מקומית לבית המשפט המחוזי בתל אביב; אך בקשתם נדחתה. עמידר בלבד עותרת למתן רשות לערער על החלטה האמורה.
בסעיף 16(ז) להסכם נקבע לאמור:"מקום השיפוט - בבית המשפט המוסמך בתל אביב, בלבד, אולם השוכרת תהא רשאית לנקוט בהליכים בכל בית משפט שלו הסמכות המקומית והענינית".
השאלה היחידה המתעוררת במקרה שלפנינו היא אם יש להעדיף את הוראות תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, על פני הוראות תקנה 5 לתקנות.
פסה"ד:
בהתנגשות אפשרית בין תקנה 3(ב) ותקנה 5, עדיפות הוראות תקנה 5; הטעמים לכך נובעים הן מפרשנות מילולית של הטקסט והן מטעמים עקרוניים.
טעמים עקרוניים כיצד? שכללי הסמכות המקומית הם כללים של נוחיות ובגדרם מוכן בית המשפט, בדרך כלל, לתת תוקף להסכמת בעלי דין למקום שיפוט אפילו סוטה ההסכם מהכללים הרגילים של הסמכות המקומית. דא עקא שמדובר בהסכם הקושר את הצדדים לו ואין כל טעם או הגיון להטיל בעטיו חיובי סמכות על מי שזר להסכם. לפיכך לו הוגשה התובענה נשוא הדיון שלפנינו נגד עמידר בתל אביב לא יכול היה חי לצרף אליה את המנהלים אם לא היתה קיימת כלפיהם סמכות מקומית לו היתה מוגשת נגדם התובענה בנפרד, ומאידך גיסא הגשת התביעה נגד עמידר בירושלים מהווה הפרת הסכם מצדו של חי.
העובדה שקבלת הערעור עשויה להביא לפיצול ההליכים בין התובענה נגד המבקשת מחד לבין התובענה כנגד שאר הנתבעים בין שני בתי משפט שונים, אין בה כדי לגרוע מכוחה של עמידר לעמוד על זכותה לקיים את סעיף 16(ז') של ההסכם. לאחר מתן החלטה זו יוכל נשיא בית המשפט העליון, מכח תקנה 7, לקבוע בית משפט אחד שידון בשתי התובענות ואילו סברתי שקיים סיכוי שהפור יפול על בית המשפט המחוזי בירושלים, יתכן שהייתי נמנע מלתת לעמידר רשות לערער אף שהדין עמה בבקשה הנוכחית; אך במקרה דנן לא יעתר הנשיא לקביעת מקום השיפוט בניגוד להסכם אלא כאשר קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד.
אני מקבל את הערעור ומורה שהתובענה ככל שהיא מתייחסת לעמידר, תועבר מחוסר סמכות מקומית לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
ה. כללים בדבר העברת דיון
· רע"א 3319/00 שור נ' בן יקר גת, פ"ד נה(2) 817
השאלה המשפטית שעמדה לדיון בערכאות שקדמו לנו וחזרה והתעוררה גם לפנינו היא האם הדיבור "לא יעבירנו עוד" בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט משתרע גם על המקרה שבו הועבר ה"ענין" לבית משפט אחר מחמת העדר סמכות מקומית ונטען לפני בית המשפט הנעבר שהוא חסר סמכות ענינית. אכן הלכה פסוקה היא שהעברת "ענין" מחמת העדר סמכות מסוג מסויים מבית משפט אחד לבית משפט אחר מקנה סמכות בענין אותו סוג של טענה לבית המשפט הנעבר. האם יש להחיל הלכה זו גם על המקרה שלפנינו?
אנו סבורים שסעיף 79(ב) לחוק כפוף לאמור בסעיף 79(א), שענינו - הן סמכות מקומית והן סמכות ענינית, ולכאורה הדיבור "לא יעבירנו עוד" בפסקה (ב) משתרע אף על המקרה שבו הועבר הענין מבית משפט אחד לבית משפט אחר על יסוד טענת סמכות מסוג אחד ונטענה בבית המשפט הנעבר טענת סמכות מסוג אחר; עם זאת אנו מסכימים שב"עימות" בין סיפת סעיף 51(א)(3) לחוק וסעיף 79(ב) לחוק אפשרי גם פירוש אחר שלפיו מוגבל הדיבור "לא יעבירנו עוד" רק לטענות סמכות מאותו סוג שנטענו בשני בתי המשפט. בנסיבות אלה ראויה השאלה הניצבת לפנינו להיות מוכרעת על יסוד שיקולים של מדיניות שיפוטית; שיקולים אלה הניעונו להגיע לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.
(א) האבחנות לענין סוגי הסמכות הנתונים לבית המשפט המחוזי ולבית משפט השלום אינן חדות.
(ב) טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי הדין "לטלטל" את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית משפט אחר.
אנו סבורים שצו העברה שניתן לפי סעיף 79 לחוק מחמת העדר סמכות מכל סיבה שהיא מקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בתובענה; אם תרצה הוא מהווה מעין השתק המונע בעל דין שלא העלה בעתה טענה של חוסר סמכות מסוג אחד מלעורר טענה של העדר סמכות מסוג אחר לפני בית המשפט הנעבר.
(ג) לאחרונה הובעה הדעה שיש להגביל את האפשרות להעלאת טענות של חוסר סמכות ענינית - בדומה לסמכות המקומית - רק למקרים שבהם נטענו טענות כאלה על ידי בעל הדין בהזדמנות הראשונה. דברים אלה נאמרו בעקבות המגמה הקיימת לפרש ככל שהדבר ניתן - לפי הדין הקיים - את הוראות הדין בענין הסמכות באופן שלא יוצבו מכשולים בלתי ראויים לפני פעולתה של הרשות השופטת.
אכן, הצעות ועדת אור טרם נתקבלו; אך מקום שהוראות דין ניתנות לפרשנויות שונות מותר לשאוב מהן השראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה