המשך סמכות מקומית
תקנה 3(א)3
בלוי נ' פולג ביהמ"ש הופך את התקנה להרבה יותר רחבה משהמחוקק התכוון. היה שם סכסוך בין בעלי דירות בגבעתיים. הנתבע גר בגבעתיים והתובעים בגבעתיים וירושלים. התביעה הוגשה בביהמ"ש השלום בירושלים. הדבר היחיד שקושר את התביעה למקום שבו הוגשה הוא מקום מגוריו של אחד מהתובעים. הסעדים היו הריסת מבנה ופיצויים. יש שעיה של סמכות ענינית אבל ביהמ"ש מתעלם מטענה זו. ביהמ"ש היה אמור לפצל את התביעה לפי לוי נ' אקריש. טוענים שירושלים היא המקום שבו היתה אמורהל היות מוקיימת ההתחייבות.
מתי התחייבות? התחייבות חוזית וגם התחייבות שבדין. למשל תובענה למזונות או שכירות מותר להגיש במקום מגורי האשה / מקום עסקו של המשכיר.
איך ביהמ"ש מגיע למסקנה שיש חיוב מן הדין לשלם לתובע במקום מגוריו? ס' 44 לחוק החוזים אומר שאם לא היה הסכם על איפה משלמים, אז זה בבית המגורים. ס' 61 אומר שחוק החוזי חל על כל דין. ביהמ"ש אומר כך – הנתבע צריך לשלם פיצויים, לא נקבע איפה הוא צריך לשלם, לכן ע"פ ס 61 הוא צריך לשלם במקום מגורי התובע.
ההלכה הזאת אושררה בפס"ד עיריית מודיעין נ' ערד.
זאת הלכה בעייתית כי:
1. פירוש המושג התחייבות – גם אם מסכימים שהתחייבות זה הגדרה שכוללת גם חיובים שבדין, מן הסתם מדובר בהתחיבות ראשונית לקיים את ההסכם או הדין. מקום ההתחייבות צריך להיות מקום ההסכם שהופר. אבל, ביהמ"ש הולך על ההתחייבות המשנית (פיצויים בגין הפרת חוזה). ההלכה הזאת אומרת שבכל מקום שיש בו הפרה של הסכם או של חובה שבדין, ניתן לתבוע במקום מגורי/עסקו של התובע. זה, למרות שהתקנות בכוונה לא נתנו אופצייה כזאת
2. ביהמ"ש טוען שהקביעה שלו רצויה בגלל הקשר בין הדין המהותי לפרוצ'. הפרוצ' צריכה ללכת בעקבות ההסדרים שנקבעו בדין המהותי. ביהמ"ש מתעלם מההיגיון הפנימי של הפרוצ' שאולי צריך ללכת אחריו. במקרה זה התקנה עושה איזון בין התובע לנתבע, וההלכה החדשה מפרה את האיזון.
בג'בארין ההלכה אמרה שתובע רב-סניפי יכול לתבוע בכל מקום שבו יש סניף. אם מוסיפים את הלכת לוי, זה אומר שבנק לאומי יכול לתבוע אותי בכל מקום בארץ.
ביהמ"ש יותר פרוגרסיבי מהמחוקק. תגובת הנגד של המחוקק – ס' 3(א1) – במקרה של תובע רב-סניפי, אם אחד מהם מצוי במקום מגוריו/עסקו של הנתבע, הוא חייב להגיש את התובענה שם.
ס' זה גובר על כל תקנות המשנה האחרות – חייבים לתבוע במקום מגורי הנתבע גם אם היה אפשר להשתמש בתקנה אחרת. זה עוד יותר לטובת הנתבע מהמצב שהיה קודם.
3(א)4 - מקום המסירה של הנכס
3(א)5 – לתביעות נזיקיות. בעקבות פס"ד אשבורן אפשר להחשוב על תביעות נוספת שייכנסו בתקנה זו, לאו דווקא מה שהמחוקק התכוון. למשל – פיצויים בגין חוסר תו"ל במו"מ. ע"פ אשבורן זה מעשה למרות שלא מדובר בתביעה נזיקית.
סמכות מקומית באינטרנט
הסמכות המקומית היא בכל מקום שבו אפשר לפתוח מחשב – ולכן כל מקום בארץ.
מספר נתבעים
אלמלא תקנה 3(ב) אולי היה צריך לבדוק את שאלת הסמכות המקומית באופן ספציפי ולפצל תביעות רק בגלל סמכות מקומית. לכן, לפי התקנה מותר להגיש תביעה אחת בכל מקום שבו היה ניתן להגיש עבור אחד מהנתבעים.
זה די קל לצרף נתבעים, אבל אם יוכח שנתבע צורף רק כדי לשנות את הסמכות המקומית, ייתכן שיהיה אפשר לטעון שזה חוסר תו"ל. את זה קשה להוכיח, וגם ככה לביהמ"ש לא ממש אכפת מסמכות מקומית.
עמידר נ' חי – עימות בין ת' 3 לת' 5. יש מספר נתבעים – עמידר בת"א והשאר בירושלים. לפי ת' 3 אפשר לתבוע בירושלים. היה הסכם שיפוט בין התובע לעמידר, שאפשר לתבוע בת"א. השאלה האם באמצעות 3(ב) אפשר למשוך את עמידר לירושלים או להפך? ביהמ"ש קבע שת' 5 גוברת על 3. הסכם השיפוט מחייב את התובע לתבוע בת"א. אנחנו לא יכולים באמצעות הסכם לחייב צדדים שלא היו חלק ממנו. 3(ב) חלה רק על 3(א) ולא על 5. לכן חייבים במקרה כזה לפצל את התביעה, ולבקש להעביר את אחת מהן לביהמ"ש השני, למשל באמצעות ס' 78.
הודעה לצד ג'
יש מצבים בהם הנתבע יכול להגיד – אם אני אהיה חייב לתובע, צד ג' יהיה חייב בשיפוי שלי (למשל חברת ביטוח). ביהמ"ש קבע שלא צריך לבדוק את שאלת הסמכות המקומית לגבי צד ג', זה כמו ריבוי נתבעים. זה רק לגבי סמכות מקומית, על סמכות עניניית נדון בהמשך.
העברת הדיון
היעדר סמכות –
ס' 79 בחוק ביהמ”ש - אם ביהמ"ש גילה שאין לו סמכות מקומית/ענינית, הוא יכול להעביר אותו לבימ"ש מוסמך.
ת 101(א)2 – ביהמ"ש רשאי לדחות תביעה מחמת חוסר סמכות (דחייה מהווה מעשה בי"ד)
ת 101(ב) – ביהמ"ש לא ייעתר לטענת חוסר סמכות אם ניתן להעביר ע"פ ס' 79.
בפס"ד ג'ינו נקבע שגם כאשר אפשר להעביר את התביעה לבימ"ש מוסמך, עדיין מותר לדחות תביעה בטענת חוסר סמכות.
ס' 79(א) – לביהמ"ש הנעבר מותר לדון בתביעה מהתחלה או מהמקום אליו הגיעו. מותר גם להתחיל מכל מקום באמצע, למשל לקבל את כל הראיות ולבקש לשמוע את אחד העדים.
כל הסעדים הזמניים ובקשות הביניים לא מתבטלים אלא עוברים לביהמ"ש החדש. זאת, למרות שביהמ"ש הקוםד פעל בחוסר סמכות.
ערעור על החלטה להעביר את הדיו – לערכאה שמעל ביהמ"ש שהעביר את הדיון. החלטת ההעברה היא החלטה אחרת ולא פס"ד, ולכן הערעור הוא ברשות.
נניח שיש תובענה שהועברה ע"י השלום מחוזי, והוגש ערעור למחוזי. ה. מחוזי מתחיל לדון בתיק, אבל הערעור עדיין פתוח. זאת בעיה. הפתרון - פרפרה נ' גולדו – ביהמ"ש מנסה להגיע למצב שבו כולם מיודעים לגבי הסיטואציה ואז יוכלו לקבל החלטות טובות ויעילות יותר. ביהמ"ש מטיל את האחריות על הצד המערער. הוא צריך ליידע את כולם – לביהמ"ש הנעבר – צריך לבקש דחייה. אם נערך דיון, המערער צריך להודיע על זה לביהמ"ש שדן בערעור. אם הצד שערער לא עשה את תפקידו, בקשת הערעור תידחה רק בגלל זה.
לא יעבירנו עוד – ס' 79(ב). מעבירים דיון רק פעם אחת. לביהמ"ש הנעבר יש סמכות ייחודית בתביעה גם אם מקורה בטעות.
שור נ' בן יקר – תביעה עברה פעם ראשונה לביהמ"ש שלום אחר בגלל חוסר חמכות מקומית, ואז רצו להעביר למחוזי כי לא היתה סמכות ענינית. האם ניתן להעביר שוב, כיוון שלא מדובר באותו סוג סמכות? האם העברה מסיבת נוחות תחסום לנו טענת העברה מהותית וחשובה? ההכרעה ע"ס מדיניות שיפוטית – מעלה את כל טענות ההפחתה במעמד של הסמכות הענינית. התוצאה היא שביהמ"ש שלום ידון בשאלה של בימ"ש מחוזי. ביהמ"ש נתלה גם במסקנתו ועדת אור, שאומרת שצריך להעלות טענת סמכות ענינית בהזדמנות הראשונה.
המקרה ההפוך לא יכול לקרות כי צריך לטעון סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה.
מי רשאי להעביר ולמי? ביהמ"ש המעביר צריך להיות כזה שחוק ביהמ"ש חל עליו. טריבונלים שיפוטיים למיניהם לא יכולים להעביר לביהמ"ש. אבל, בימ"ש שהחוק חל עליו יכול להעביר לכל מי שהוא רוצה.
ביהמ"ש חושש מכך שכל מיני שופטים-למחצה יוכלו לחייב אותו לדון בענין מסויים, בגלל 79(ב).
סעיפים אחרים לגבי סמכות מקומית
ס' 78 לחוק ביהמ"ש – העברה של עניין מכל מקום לכל מקום בין מחוזות. נשיא ביהמ"ש העליון יכול להעביר עניין מבימ"ש שלום אחד לאחר בכל מקום בארץ אם לא הוחל הדיון, או לאחר שהוחל הדיון באישור השופט. זה יכול להועיל במקרים של פיצול תביעה לכמה בימ"ש שונים, או בגלל שיותר נוח לנתבע להעביר את התביעה למקום אחר (למשל אם התובע סתם מתעמר בו וקובע דיון באילת). ס' 78 חל גם על מצבים בהם כבר היתה העברה – לא כפוף ל-79(ב). לא כפוף גם להסכם שיפוט אם יש.
לביהמ"ש יש מרחב שק"ד רחב מאד, הוא נעזר בנסיבות, עומס וכו'.
ס' 49 – העברה בתוך אותו מחוז. פונים לנשיא ביהמ"ש השלום באותו מחוז והוא יכול להעביר את הדיון מבימ"ש שלום אחד לאחר. זה רק במצב שטרם החל הדיון.
ס' 49(ג) – עוד כלל לא יעבירנו עוד למקרה הזה. לדעת איסי במקרה כזה ניתן יהיה להעלות טענת חוסר סמכות ענינית אבל אין לדעת.
ת' 7 – הוגשו תובענות בנושא אחד לבימ"ש אחדים באותן סמכויות. במקרה כזה נשיא ביהמ"ש העליון קובע איפה ידונו בזה. ייקבע ע"פ שק"ד, מבחן מירב הזיקות.
[ייתכן שחסר, המחשב נתקע]
לא ניתן לאחד תביעות כאשר אחת בסמכות השלום ואחת בסמכות המחוזי. היה ניסיון לעשות זאת דרך סעד כללי (ס' 75) אך זה לא מקובל.
סמכות בינ"ל
הדרך לקנות סמכות בענינים בינ"ל היא: לתפוס את האם בארץ; תניית שיפוט; היתר המצאה.
ת' 477 קובעת כלל בסיסי לגבי המצאה – תהיה ככל האפשר מבחינה מעשית – לנמען. אבל מותר להמציא למורשה או עו"ד.
ת 481 – אם לא מוצאים את הנמען מספיק אם ממציאים לאחד מבני משפחתו הגרים עמו שנראה מעל 18 שנים.
ההמצאה תהיה כדין גם אם הנמען לא קיבל את ההמצאה.
ת 475 – דרכי המצאה – מסירה אישית, ע"י מוסד, בנק, דואר, אמצעי אלקטרוני. לכל אחד מהם יש תנאים.
מי שאינו ארח או תושב ישראלי אבל נמצא בישראל – מי שמצוי במדינה ולו באופן זמני יכול להיתפס ע"י כתב בי"ד. מה מה אם האדם נמצא בטרנספר בבן גוריון? ביהמ"ש קבע שההמצאה יכולה להחשב בחוסר תו"ל ושימוש לרעה בהליכי משפט – אבל לא ברור מתי זה ייחשב שימוש לרעה. אם זה רק מקצר הליכים אין סיבה להעניש את התובע.
יש מקרים בהם המדיניות השיפוטית לא רוצה שנוכל להמציא.
פס"ד HECKE – הגיע אדם מגרמניה להעיד במשפט פלילי נגד נאשם בישראל. המציאו לו כתב תביעה. האם ההמצאה תקפה? ביהמ"ש קובע שבנסיבות הספציפיות האלה אז כן. הבעיה שקביעה שאפשר להמציא במקרה כזה היא תמריץ שלילי לעדות. אין לפרקליטות סמכות להכריח אשים מחו"ל להעיד. בארה"ב אי אפשר להמציא במקרים כאלה. גם כאן – ההלכה אצלנו היא שהדבר תלוי בנסיבות.
המצאה לידו הארוכה של הנתבע
מורשה לקבלת כתבי בי"ד – כמעט שלא ניתקל בדמות כזאת, כי צריך מינוי חתום ולהגיש העתק לביהמ"ש. אין ממש סיבה למנות מישהו כזה כי אנחנו רוצים להקשות על מי שרוצים לתבוע אותנו.
עו"ד – מה גורם לעו"ד להיות מישהו שניתן להמציא לו כתבי בי"ד? מה זה "אם יש לו עו"ד"? יש הבדל משמעותי בין עו"ד לאנשים אחרים שניתן להמציא להם. אנחנו רוצים שההמצאה תגיע לצד אבל גם שיהיה קשר לתביעה הספציפית. למשל אם יש עו"ד שמטפל בגירושין האם זה הגיוני להמציא לו תביעה עסקית? מה הסיכוי שהאדם ישמע על ההמצאה? אפשר להניח שזה יעבור גם אם נמציא את הביעה לעו"ד. אבל עו"ד לא רוצים את המצב הזה. לכן נקבע שעוה"ד ציך לפעול כידו הארוכה של הנמען בנושא התביעה הספציפי. גם כאן ניתן להתווכח מהו העניין הספציפי. ברור שצריך זיקה בין העניין שהעו"ד מורשה לייצג בו לבין התביעה. נקבע גם שאין צורך להסמיך את עוה"ד באופן מפורש לקבל כתבי בי"ד אבל ניתן לשלול את הסמכות באופן מפורש. עושים את זה הרבה.
ת' 482 - מורשה לניהול עסקים. הת' לא נועדה למובן הבינ"ל. בפס"ד ג'נרל אלקטריק ביהמ"ש השתמש בה כדי להרחיב את היכולת להמציא כתבי בי"ד במדינה לגופים בינ"ל שיש להם עסקים פה. הקשר צריך להיות "אינטנסיבי" וזה מספיק להפעלת התקנה. מחפשים סממנים של שת"פ עסקי.
ארבל נ' TUI AG – ביהמ"ש בודק את דרגת האינטנסיביות של הקשר ע"י תצהירים.
אנחנו לא יודעים מה ביהמ"ש יקבע לגבי "דרגת האינטנסיביות" ולכן מנסים להשתמש בתקנה הזאת להמצאות. זאת טענה ששווה לנסות לטעו, ואנחנו רוצים להמנע מהלגיע לת' 500.
תחליף המצאה – 498-499 – אם ביהמ"ש נוכח שאי אפשר להמציא את הכתב למישהו שנמצא בארץ, אפשר להשתמש בתחליף המצאה. למשל לוח מודדעות בביהמ"ש או בעיתון יומי. סיכוי קלוש שהנתבע יידע על זה, אבל רוצים שהתובע יוכל להמציא.
תניות שיפוט
הצדדים לא יכולים להתנות על סמכות שיפוט אם יש לישראל כזאת. לןכ יהיו מצבים למרות שהצדדים הסכימו על מקום שיפוט אחר, ביהמ"ש הישראלי קנה סמכות שיפוט בעניין. אבל ביהמ"ש לא ייטה לעשות משהו שמנוגד להסכמת הצדדים המיודעת.
יכולות להיות שתי סוגי תניות:
- ייחודית – הצדדים התכוונו שרק לביהמ"ש במקום מסויים תהיה סמכות
- מקבילה – הצדדים בחרו להוסיף פורום שלא היתה לו סמכות, על הפורומים הקיימים לדון בעניין.
האם התנייה ייחודית או מקבילה?
פס"ד ראדא - בודקים את לשון החוק ואת הנסיבות.
פסה"ד מפרט מצבים בהם ביהמ"ש הישראלי יתגבר על תניית שיפוט בינ"ל:
- בעיות בהתקשרות בהסכם (עושק)
- הפורום הזר נראה לא ראוי
- בעייה בגישה לפורום הזר
- בפורום המוסכם התובענה היתה נדחית על הסף בגלל התיישנות (זה עלה גם בפס"ד ארבל).
הבעיה עם הסיבה האחרונה – הצדדים משקללים במסגרת ההסכמה שלהם את ההתישנות.
המצאה מחוץ לתחום
זאת האופצייה הפחות מועדפת, כי זה עוד מחסום פרוצדורלי. צריך לבקש היתר המצאה מביהמ"ש. 3 מכשולים בדרך לשכנוע ביהמ"ש לתת היתר המצאה:
1. קיום זיקה – באמצעות אחת החלופות של ת' 500.
2. טיב העילה – במצב רגיל לא צריך בכתב התביעה להוכיח שיש עילה טובה, אבל כיוון שמדובר בפגיעה בריבונות של מדינה אחרת ביהמ"ש יבחן את העילה.
3. שק"ד של ביהמ"ש – כולל גם את נאותות הפורום. “פורום לא נאות" זה עילת הגנה אבל פה הופך לחלק מהיתר ההמצאה. ניתן לברר את נאותות הפורום גם אח"כ.
פס"ד אשבורן – ביהמ"ש מסביר את רמת ההוכחה הדרושה. קיום זיקה – רמת הוכחה של "קביעה ראויה לטיעון”, שזה יותר נמוך ממאזן הסתרויות. טיב העילה – רמה של "שאלה רצינית שיש לדון בה" – שזאת רמה עוד יותר נמוכה.
כאשר ניתן היתר המצאה ניתן להמציא באמצעותו כל כתב בי"ד שקשור לעילה הספציפית.
החלופות של ת' 500
(1) – סעד נגד ישראלי שלא נמצא כרגע בישראל, ואין שום דרך לתפוס אותו בארץ. אם מוכיחים שהאדם ישראלי אז לא ייבדק טיב העילה, כי אין בעיית ריבונות זרה. זה רק קיצור דרך כי לא רוצים לחכות שהאדם יחזור לארץ.
(2) ,(3) – מקרקעין בתחום ישראל.
(4), (5) – חוזים שנעשו בתחום ישראל, נעשו ע"י מורשה שגר בישראל או שחלים עליו דיני המדינה לפי כתבו או מכללא. למשל אם בחוזה יש תניית דין ישראלי.
פס"ד הגבס – רק ההפרה היתה בישראל (גם אם קדמה לה הפרה בחו"ל). עדיין אפשר להשתמש בתקנה. זה לא קוהנרטי עם 500(7). לפי הגבס כמעט כל דבר ייכנס ל-500(5).
(7) – מעשה או מחדל בתחום ישראל. הכוונה לעילות נזיקיות. באשבורן ביהמ"ש אומר שחוסל תו"ל במו"מ יכול להכנס כעילה נזיקית. פס"ד מזרחי – כל רכיבי העוולה הנזיקית צריכים להיות בתוך ישראל. לא מספיק שרק אירוע הנזק יקרה בישראל? היינו אומרים שזאת הלכה ישנה ולא רלוונטית אבל פסה"ד אושר בשנות האלפיים בפס"ד מטלוג'יק. איסי מתנגד להלכה כי צריך להפריד בין חברות שמשווקות מוצרים לחו"ל לבין אדם שמוכר משהו לתייר. בנוסף זה לא תואם את ההלכה לגבי 500(5).
(10) – יש יותר מנתבע אחד, אחד מהם ישראלי והשני מחוץ לתחום המדינה. בעל דין דרוש או נכון – על פי הדינים של צירוף נתבעים. ת' 22 מתירה צירוף נתבעים כאשר יש נעשה אחד ושאלה משפטית משותפת. לאדם אחד צריך לעשות המצאה כדין לכתב התביעה בתוך ישראל (הוא לא חייב להיות ישראלי – למשל יכול להיות לו מורשה להנהלת עסקים). במקרים האלה ביהמ"ש יבדוק עד כמה יש עניין אמיתי בנתבע הישראלי. אי אפשר לתבוע אותו רק כדי להשתמש בתקנה.
פס"ד ויינברג – לגבי הודעה לצד ג'. קדמה לו הלכה הפוכה (הלכת אלבה), שאמרה שצריך שיהיה צד ג' ישראלי כדי להוציא הודעת צד ג' לפי 500(10). ביהמ"ש קבע שהמדיניות הרצויה היא שאם הנתבע הוא ישראלי הוא יכול להשתמש בעצמו כדי לקבל היתר להמציא לצד ג'. זה משיקולי יעילות. כמובן שאם לנתבע נתנו היתר המצאה הוא לא יוכל להשתמש בעצמו כדי להפעיל את 500(10).
באופן פרוצדורלי – הבקשה מוגשת לביהמ"ש במעמד צד אחד. אם ביהמ”ש משתכנע לפי המבחנים, הוא נותן היתר המצאה.
ת' 502 – בקשה לביטול היתר המצאה. ניתן לעשות זאת באמצעות הגשת בקשה נפרדת לביטול צו ההמצאה או לכפור בסמכות במסגרת כתב ההגנה. רוב החברות הגדולות מעדיפות את האופציה הראשונה. בשני המקרים צריך שהדבר ייעשה לא מאוחר מהיום שבו טוענים לראשונה לגופו של עניין – כלל ההזדמנות הראשונה.
גם אם יתברר מאוחר יותר שהיתה טעות – עדיין ביהמ"ש קנה סמכות.
דוק' הפורום הלא-נאות
פורום לא נאות היא טענת הגנה של הנתבע. על אף שיש זיקה ועילה טובה לא ראוי לדון בתביעה בישראל. מבחני הפורום הנאות:
1. מירב הזיקות (הגבס) – העדים של שני הצדדים היו במעמד שווה, העובדה שההתקשרות באנגלית ובדולרים ושהחוזה נתחם שם לא מטה את הזיקה לפורום הזר. המדיניות - אנחנו עולם קטן, ושאלת הפורום הלא נאות היא לכן פחות רצינית. אם קשה לאכוף את פסה"ד – מי שיכול להשתמש בטיעון הזה הוא התובע ולא הנתבע. ארבל- האדם קיבל את הטיפול הרפואי בישראל וזה מירב הזיקות.
2. מבחן הציפייה הסבירה (ארבל והגבס) – כאשר צד רוצה לעמוד בקשרים מסחריים עם גורמים שונים בעולם הוא צריך לקחת בחשבון שהוא ייתבע במקומות שונים.
3. שיקולים ציבוריים – מבחן סל כזה. האם לישראל יש עניין שהמשפט יתנהל בתחומה? לנהל הליכים מהסוג הזה בישראל?
ד"ר קנור אמרה שביהמ"ש הסיק מהגלובליזציה את המסקנה הלא-נכונה. ביהמ"ש מגן יותר על אזרחי ישראל (ע"י כך שפחות אכפת לו מטיעוני פורום לא נאות). הבעיה שכל המדינות נוהגות כך ומאפשרות לאזרחים שלהן לתבוע. ביהמ"ש היה צריך לראות את עצמו כפורום אחד מבין הרבה פורומים אפשריים, ולזנוח את הפרורוגטיבה המקומית. כיוון שהיום קל להגיע ממקום למקום, אז צריך לבחון איפה באמת הפורום הכי מתאים. לא צריך לתת לאזרחים לעשות FORUM SHOPPING. צריך לחזק את דוק' הפורום הלא-נאות ולא להקל זה.
כתבי טענות
אם רוצים לתבוע יש כל מיני מסלולים לפתוח הליך – תביעה רגילה, קטנה, מקוצר, המרצת פתיחה ועוד, לכל אחד מהם הוראות שונות. ההוראות השונות מהוות ניסיון של המחוקק להתאים את הפרוצדורה לסוג התביעה, ולאזן את הערכים בהתאם לכך. למשל, דר דין מקוצר יוצא מהנחה שלתובע יש ראיות חזקות מספיק ולכן צריך לתת לו ייתרון דיוני – זה עושה איתו צדק וחוסך בהוצאות. בתביעות קטנות מגמישים את הפרוצדורה כדי שתהיה יותר גישה לערכאות וזה בא ע"ח חקר האמת.
[חלק שפספסתי עם מספרי התקנות]
לאחר שהוחלפו כתבי הטענות, עומד בפני ביהמ"ש כל הטענות מה שיעזור לול נהל את קדם המשפט. החשיבות המיוחדת של התובענה הרגילה נעוץ בכך שזה ההליך השיורי. אין לנו סיבה להעדיף צד אחד ע"פ השני. האיזון בין התכליות השונות שאמורות להשתקף בפרוצ' הוא האיזון הרגיל. סטייה ממנו דורשת הצדקה.
סוגי כללים:
- חלים על כתב התביעה
- חלים על כתב הגנה
- חלים על כתב תשובה
- חלים על כלל כתבי הטענות
כתב התביעה
המסמך שפותח את ההליך המפשטי. מטרתו להביא בפני ביהמ"ש והצד השני את מכלול העובדות שמהוות את התביעה. אי אפשר להכניס בו מה שרוצים. הוא אמור לכלול שורה של פרטים שנקבעו, ורק אותם.
ת' 9 – צריך לכלול את הפרטים ורק אותם
l שם התובע, ת"ז, מקום מגורים, מען להמצאת כתבי בי"ד (צריך להיות נכון כי זה מה שנחשב כאשר הצד השני ימציא)
l שם הנתבע, ת"ז מקום מגורים במידה שבה ניתן לברר
l אם התובע/נתבע הוא תאגיד (ואם כן איזה) או פסול דין. זה כדי לוודא שהוא ישות משפטית מוכרת.
l עובדות עיקריות
l מתי נולדה העילה (לבדיקת התיישנות)
l עובדות שמראות שביהמ"ש מוסמך לדון בתובענה. לא צריך לחזור על זה אם ענינו על זה כבר בעובדות התביעה.
l הסעד המבוקש – מתוך הסעדים שביהמ"ש מוסמך לתת (ת' 14(א)) אבל לא צריך לתת סעד כללי, הוצאות משפט וכו' (ת 14(ב)) – כי רואים אותם כאילו התבקשו. במצב הרגיל אי אפשר לקבל סעד שלא התבקש. ניתן להתגבר על אי-בקשת סעד באמצעות תיקון כתב טענות או שינוי חזית, נדבר בהמשך.
l הסכום שהתובע הסכים לוותר או קיזז
l שווי התובענה (על זה כבר דיברנו)
l ת' 16 – תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף – אין חובה לפרט את הסכום הנתבע בעד נזק כללי.
העובדות העיקריות
העילה היא מכלול העובדות המולידות את זכותו של התובע לקבל מהנתבע את הסעד שביקש. 3 תנאים לקיומה של עילת תביעה:
1. עילה שמוכרת בדין. זוסמן אמר שצריך לכתוב את העובדות ע"פ הדין עצמו, בהמשך נדון באמירה זו.
2. יריבות – העילה צריכה לקשר בין התובע לבין הנתבע.
3. העילה מזכה את התובע בסעד המבוקש
בימ"ש לא יפסוק בעילה שלא נטענה בתביעה ולא ייתן פס"ד ע"ס עילה שונה מזו שנטענה (למעט מצב של שינוי חזית). הנתבע צריך לדעת בדיוק מה הוא עומד, ואי אפשר אח"כ לחלץ עובדות (ועילות) נוספות מתוך הראיות.
האם צריך להבהיר את הבסיס המשפטי או שמספיק להציג עובדות?
החברה המרכזית נ' פינק – רק עובדות. זה יוצא מתוך שילוב של 3 תקנות: 9(5), 71(א), 74(ב). השאלה שעלתה בפינק, היא שהשתיתו את התביעה על מצג שווא אבל לא הצליחו להוכיח את זה. המצג לא היה קיים לפני כריתת ההסכם. ביהמ"ש הכריע לטובתם ע"ב חוסר תו"ל במו"מ. החברה המרכזית אמרה שעילת חוסר תו"ל לא נזכרה בכתב התביעה. ביהמ"ש אמר שאם כל העובדות הרלוונטיות לחוסר תו"ל היו בכתב התביעה, והוכחו במשפט, זה מספיק טוב.
איסי - זאת פסיקה בעייתית כי אנחנו מעמידים את הנתבעים בנחיתות. תובעים חכמים יכולים לנצל את זה ולהטעות את הצד השני לחלוטין. מכלול העובדות בכתב התביעה יכולות להקים עילות לפי תיאוריות משפטיות שונות. אנחנו מטילים על הנתבע את הנטל לבדוק את כל התיאוריות המשפטיות האפשריות שעולות מהעובדות, שיכולות להיות מאד מנופחות. את התיאוריה המשפטית צריך להציג רק בשלב הסיכומים (או שביהמ”ש יכול לעשות את זה בעצמו, אבל ביהמ”ש העליון לא תומך בזה).
שינוי חזית
אם תובע השמיט בטעות עובדות או סעד, הוא יכול לבקש מביהמ"ש לתקן את כתב התביעה. זאת דרך המלך ונלמד כל זה בהמשך. דרך אחרת היא לעשות שינוי חזית. כאשר שתובע בביהמ"ש באופן מפורש חורג מהדיון בפלוגתאות של כתב התביעה. אם הצד השני לא אמר "הלו הלו זה שינוי חזית" אלא התחיל להתווכח על העובדות, ביהמ"ש יכריז שהחזית שונתה. ההיגיון הוא של השתק.
טענות הגנה בכתב התביעה
פה ראינו שינוי מגישה אדברסרית קלאסית לגישה מעורבת, שמתיחסת למשחק בקלפים פתוחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה