השתק פלוגתא
ראינו את הזליגה מהכרעה פוזיטיבית לנגטיבית.
פס"ד ויינשטיין -הוא ההלכה האחרונה בנושא. כל פסה"ד שבהם ביהמ"ש סטה ממהלכ הקודמת כללו את היפוך בעלי הדין הטוענים. בויינשטיין, הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד ויינשטיין על יתרת חוב. בתביעה מהסוג הזה, הלקוח יכול לא להתגונן בכלל, או במקרה שלנו – להתגונן בלי להתייצב לדיון. ביהמ"ש הכריע ע"ס טענות צד אחד בלבד. הפלוגתא שהוכרעה היא הם הלקוחה היא הבעלים של החשבון. ויינשטיין תובעת את הבנק לאחר מספר שנים, וטוענת שנגרמו לה נזקים בשל ייחוס החשבון אליה.
ניתן לפתור זאת באמצעות השתק עילה – זאת לא בדיוק אותה הסוגיה, אבל אותה המהות. אם הבנק היה תובע תא הלקוחה פעם נוספת, אין ספק שביהמ"ש היה בוחר בדרך הזאת. זה לא נעשה בגלל היפוך בעלי הדין. איסי מבהיר שזאת הטעות של ביהמ"ש. במקום זאת ביהמ"ש בחר בהשתק פלוגתא.
במקרה זה ההכרעה לא היתה ע"ס קביעות פוזיטיביות. אבל, אם לא יכירו בזה שמדובר שהשתק פלוגתא, זה יעקוף את הצורך להגיש בקשת רשות להתגונן. לכן ביהמ"ש מבדיל בןי שני מצבים:
א. פלוגתא שהיא נושא ההתיידנות – השתק פלוגתא יחול גם אם מדובר בהכרעה נגטיבית
ב. פלוגתא אחרת שההכרעה בה נחוצה
- בעל הדין נמנע מלהתגונן – לא יחול השתק פלוגתא
- בעל הדין התגונן אך נמנע מלהופיע – יחול השתק פלוגתא
מה ההבדל בין א' ל-ב'? אלוהים יודע. איסי בטח לא יודע. בנוסף, בעל דין רשלן שלא התגונן, יהנה מהשתק, אבל מי שהוא חצי-רשלן ייענש יותר.
עד כאן תיארנו את הגישה של נאור. רובינשטיין יותר קיצוני – הוא אומר שבכל מקרה יחול השתק פלוגתא גם באמצעות הכרעה נגטיבית. מלצר לא מקבל את הדיעה של אף אחד מהם, כי הוא רוצה להכריע ע"ס מניעות (ונאור מסכימה).
פס"ד לבייב – ס' 79א – ביהמ"ש פוסק בדרך של פשרה בהסכמת הצדדים. במקרה כזה, ביהמ"ש יכול להתעלם מכללי הראיות והפרוצדורה, ונותן פס"ד לא מנומק. מה דינה של הכרעה כזאת? במקרה הזה, ביהמ"ש קבע ששיטה מסויימת לתמלוגים היא שיטה מקובלת. לאחר מכן גילר הגיש תביעה מאוחרת יותר לתמלוגים (תקופה חדשה יוצרת עילה חדשה). האם המומחה יכול לייבא את ההכרעה לגבי שיטת קביעת התמלוגים?
ביהמ"ש מסביר את ההיגיון של השתק פלוגתא.
האם מדובר בקיום של הליך אדברסרי שיש בו הכרעה פוזיטיבית? במקרה של 79א, אין לנו דרך לדעת את התשובה.
אם נגיד שיש השתק פלוגתא על כל מה שהוכרע בהליך כזה, הצדדים לא יסכימו אליו.
לכן בד"כ לא נראה ב-79א השתק פלוגתא, אבל במקרים בהם נראה הסכמה של הצדדים להכרעה של ביהמ"ש, כלומר קיבלו על עצמם את ההשתק באיזשהו מובן. באופן פרקטי, כאשר מסכימים על 79א צריך להגיד בפירוש שכן או לא מוכנים שיהיה בסיס להשתק פלוגתא.
פס"ד דמארי – אמרת אגב לגבי הסכם פשרה. האם כאשר ניתן לו תוקף של פס"ד הוא מהווה השתק פלוגתא?
לפי הכלל הפוזיטיבי, אז לא. אבל יש יותר היגיון להחיל פה השתק פלוגתא מאשר בפס"ד על דרך של פשרה. אם נגיד לצדדים מראש שההסכם מהווה השתק פלוגתא. כאן יש הסכמה של המתדיינים לפלוגתאות ולדרך ההכרעה. אין הכרעה בפסיקה, לדעת איסי זה יותר סביר שהסכם פשרה יהווה השתק פלוגתא כי הצדדים יודעים מראש מה לכתוב בו.
פס"ד ברנס נ' מלכה – כאשר ביהמ"ש דן בשאלה האם לקיים משפט חוזר הוא קבע שלא היה הליך הוגן לברנס. בעקבות זאת הפרקליטות משכה את התביעה שלה. הוא ניסה לטעון שהקביעה של ביהמ"ש לגבי העובדה שלא היה לו הליך הוגן, שיש מאחוריה הרבה קביעות עובדתיות על אופן ניהול המשפט, אמורה להחיל השתק פלוגתא על המשפט האזרחי מול המדינה לפיצויים. ביהמ"ש קבע שהליךשל משפט חוזר הוא הליך מסוג מיוחד ולא קובע ממצאים סופיים מחייבים, לא ניתן להשתמש בו להשתק פלוגתא.
יותר חשוב – פס"ד פלילי לא יהווה השתק פלוגתא בהליך אזרחי. חריג לכך הוא ס' 42א בפקודת הראיות – פס"ד חלוט במשפט פלילי שמרשיע את הנאשם קביל כראייה במשפט אזרחי מול המורשע.
איסי מבקר את ההלכה הזאת. במשפט פלילי ההכרעה היא מעבר לכל ספק סביר, ולכן לכאורה אין סיבה להחיל את זה במשפט אזרחי. פלוגתא במשפט פלילי לטובת הנאשם, לא צריכה להיות מוחלת במשפט אזרחי, כי הוא רק היה צריך להוכיח ספק סביר. הכרעה לטובת המדינה במשפט אזרחי לא צריכה להיות השתק פלוגתא במשפט פלילי. אבל – במקרה שבו רוצים לייבא הוכחה מהמשפט האזרחי לפלילי, כאשר זה לטובת הנאשם, זה מותר. בקיצור איסי חושב שצריך עוד חריגים חוץ מ-42א.
תנאי 4: פלוגתא שהיא חיונית לתוצאה הסופית
התנאי הזה נוצר כדי למנוע מבצ של מלחמה על כל פלוגתא במהלך הדיון.
המבחן הוא האם כאשר מוציאים את הפלוגתא עדיין אפשר להגיע לאותה תוצאה. זה מבחן מאד קשה ליישום.
אם ביהמ"ש קובע שאחד הצדדים הוא לא ת"ל אבל עדיין פוסק לטובתו כי עברה תקופת ההתישנות. האם אפשר להתשמש באמירות חוסר תו"ל האלה? אז לא, כי זה ממש לא חיוני. במצב כזה האדם גם לא יכול לערער.
פס"ד עיריית ת"א נ' ש.א.י מועדונים – שאי רצתה רישיון עסק ועיריית ת"א סרבה. שאי פנתה למחוזי וקיבלה פס"ד שמגיע לה רישיון, וקבע שהעירייה לא היתה ת"ל. העירייה ביקשה עיכוב ביצוע וערערה, לא קיבלה עיכוב ביצוע אבל גם לא בצעה את פסה"ד. שאי פתחו הליכי ביזיון בימ"ש. במסגרת זאת, נקבע שהעירייה לא ביצעה את פסה"ד אבל כיוון שהמצב השתנה שאי צריכה להשלים כלמיני דרישות מהמשטרה וכו' לפני שתקבל את הרישיון. הערעור הגיע לעליון ונקבע בו שבהסכמת הצדדים, החלק האופרטיבי של פסה"ד מבוטל ובמקומו – שאי תקיים את התנאים המנויים והיא תקבל רישיון. שאי תבעה את העירייה בתביעה נפרדת לפיצויים על הנזקים שהעירייה גרמה לה, ורצתה לייבא את הקביעות לגבי חוסר תו"ל מההליך הראשון לחדש. העירייה טענה שזה לא חיוני לתוצאה הסופית, כי נקבע שהחלק האופרטיבי מבוטל.
ביהמ"ש קבע שפסה"ד של הערעור התיחס רק לחלק האופרטיבי. הוא לא ביטל את פסה"ד של המחוזי, ולכן ניתן להשתמש בהשתק פלוגתא. הטיעון הוא של יעילות.
ביקורת של איסי: כל הקביעות קשורות להכרעה האופרטיבית. אם מבטלים אותה, אז היה צריך לבטל את הכל.
בעלי דין משותקים או חליפיהם
באופן היסטורי המושג "חליפין" פורש בהרחבה. אנשים שיש להם זהות אינטרסים עם בעלי הדין יכולים גם להשתמש בהשתק פלוגתא.
בפס"ד פיכטנבאום עברו מעיקרון ההדדיות לעקרון ההזדמנות, ולכן השאלה מהם האינטרסים פחות רלוונטית.
כלל ההדדיות אמר שא' יכול לעשות שימוש בממצאים נגד ב' אם ב' יכול לעשות שימוש בהם נגד א'. זאת, בין הם היו אמת אותם צדדים או שהאינטרסים מספיק זהים (למשל אם היתה המחאת זכויות).
דוגמה: ראובן ושמעון שוכרים נכסים מהעירייה. העירייה תובעת את ראובן לארנונה, ומפסידה. נקבע עובדתית משהו על הנכס. אם העירייה תובעת את שמעון, הוא לא יכול לעשות שימוש במה שנקבע באותו משפט. זה, בגלל שאם העירייה היתה מנצחת, והיו קובעים משהו נגד ראובן, היא לא היתה יכולה להשתמש בזה נגד שמעון.
פיכטנבאום – בתביעה הראשונה הנתבעים היו בני הזוג דב ורשם המקרקעין. בתביעה השנייה, הנתבעים היו רשם המק' והמינהל. השאלה המהותית שהוכרעה במשפט הראשון היתה האם ההעברה היתה כדין, ונקבע שכן. האם כאשר תובעים את המינהל, הוא יכול להעלות טענה של השתק פלוגתא למרות שלא היה צד למשפט הראשון? ואם היתה נקבעת קביעה עובדתית לרעתו אי אפשר היה לעשות בה שימוש? ביהמ"ש לא פוסל את הטענה שהמדינה היא אותו גוף וזה לא משנה. אבל הוא בוחר ללכת בנתיב אחר – קביעה שמינהל יכול לעשות שימוש בממצאים שנקבעו נ' פיכטנבאום גם אם הוא צד שלישי, למרות שלא מתקיים כלל ההדדיות. זה מפני שהרציונל להשתק פלוגתא מתקיים גם כאשר הוכרעה פלוגת נגד בעל הדין הקודם. לפיכטנבאום היה את יומו בביהמ"ש (אנחנו עדיין בימי דרישת ההכרעה הפוזיטיבית).
ניקח מקרה שבו יש שני חייבים ביחד ולחוד. התובע תובע את חייב א', והוא מוכיח שלא היתה הלוואה. הוא מנסה לתבוע את ב'. מותר לו לתבוע פעמיים. חייב ב' יכול לקחת את הממצא העובדתי שנקבע במשפט הראשון. לעומת זאת, אם התובע הוכיח שהיתה הלוואה ולקבל משהו מחייב א', חייב ב' עדיין יוכל לטעון שלא היתה הלוואה. כי לחייב ב' לא היה את יומו בביהמ"ש.
הבעיות עם כלל ההזדמנות:
הנצחת טעויות. אם יש המון צדדים מול תובע אחד, אנחנו עלולים לגרור טעות אחת על הרבה מאד אנשים. לא ברור איך זה מסתדר עם הלכת ויינשטיין, וזה מגביר את הסיכוי לגרירת טעויות.
סיכויי ההתדיינות – אנחנו רצוים לחלק את סיכויי השגיאה באופן שווה בין הצדדים באופן אפריורי. כאשר באים להליך אזרחי, לכלכ צד יש סיכוי שווה שביהמ"ש ישגה לטובתו או לרעתו. כלל ההזדמנות שם סיכון של טעות על הצד הראשון שמונצח במשפט השני. יש צד אחד כאשאר הוא נכנס למשפט יש לו סיכון משגה לטובתו. זה גורם לחוסר צדק בין הצדדים. ככל שיש יותר פלוגתאות מנויידות כך חוסר הצד גדל.
פס"ד אספן – ביהמ"ש מעלה תהיות לגבי כלל ההזדמנות. ביהמ"ש אומר שצריך להפעיל את הכלל באופן זהיר כאשר הצדדים אינם זהים. צריך לתת לביהמ"ש שק"ד האם להשתמש בהשתק פלוגתא או לא. זה גם במקרה שמשתמשים בהשתק כ"מגן". צריך להתחשב בנסיבות של הצדדים, לפי הרציונלים של השתק פלוגתא.
שימוש בהשתק פלוגתא כחרב
דוגמה: 30 אנשים נפגעים בתאונת דרכים באוטובוס. א' תובע את אגד וטוען שהנהג היה רשלן כי הוא לא ישן מספיק שעות בלילה. הוא מוכיח את טענתו. ב' תובע את אגד, ואגד תובעת שהנהג לא היה רשלן. ב' קובע שנקבע שהוא היה רשלן ומבקש השתק פלוגתא. לאגד היה את יומה מול הטענה הזאת. זה שימוש התקפי – התובע משתמש בתביה אחרת כנגד אותו נתבע.
מה ההבדל בין המצבים? ההבדל הוא שלאגד אין שום אינטרס לפצל את התביעות, כי כל תביעה היא גרועה יותר מולו. אם נאפשר שימוש התקפי, אנחנו ניצור מצב שבו כל נתבע יחכה שמישהו אחר יתבע.
ביהמ"ש לא אוהב שימוש התקפי בהשתק פלוגתא. לא רוצים לתמרץ את זה. אבל, יש מצבים שבהם מניעת השתק פלוגתא תהיה בעייתית. למשל, אם יש צדדים חלשים, אחד מהם תובע ונראה לנו צודק לתת גם לאחרים לתבוע. ההבחנה מתבססת על תו"ל של הצדדים התובעים. אם הם ת"ל יתנו להם שימוש התקפי.
צוריאנו – צד שנמנע במכוון להצטרף להליך עלול להחשב כמי שמשתמש לרעה בהליכי משפט אם הוא ינסה להשתמש התקפית בהשתק פלוגתא. לשימוש ברעה בהליכים יכולות להיות כל מיני תוצאות, ולא ברור לאיזה מהן מתכוון פסה"ד.
פס"ד אספן הוא ההלכה. ככלל, אין לאפשר לבעל דין לעשות התקפה עם השתק פלוגתא בלהךי שלא היה צד לו. זאת למעט מקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם יש "ערך מפצה" על ההזדקקות לטענה, בתנאי שלא ייגרם אי צדק לצד שנגדו משתמשים, והכל כפוף לחובת תו"ל.
הליך תלוי ועומד
דומה לטענת מעשה בי"ד, אבל ההליך טרם הסתיים. רוצים להשתמש בהכרעה, אבל עדיין אין הכרעה. אנחנו דיין רוצים להמנע מהכרעות סותרות, בזבוז זמן ביהמ"ש וכו'. לכן, מחילים על הליך אחד הליך תלוי ועומד וארי שיש הכרעה מתשמשים במעשה בי"ד.
פס"ד אלעוקבי – שתי תביעות. התביעה הראשונה (בימ"ש השלום) היא שהמינהל תובע סילוק יד מאלעוקבי. הטענה היא החזקה במק' של אלעוקבי היא של המינהל. זאת תביעה על 400 דונם. בתביעה השנייה, אלעוקבי תובע את המינהל (בימ”ש המחוזי). הוא מבקש צו ביניים להחזקת חלקה על 750 דונם. לפי ס' 47 ניתן לקבל צו זכויות בחלקה עד סיום ההסדר. זה נמצא במחוזי בגלל שכך החוק קבע. שתיהן תביעות חזקה, ושתיהן עקרונית היו יכולות להיות בשלום.
המינהל אומר שצריך לדחות את התביעה השנייה. ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שנעתר לבקשה. זאת טעות כי התוצאה היתה צריכה להיות עיכוב הליכים ולא דחייה. הסעד של הליך תלוי ועומד הוא רק עיכוב הליכים, אבל מעבר לזה ביהמ"ש המחוזי צדק לחלוטין.
לא מדובר על אותו שטח – זה לא משנה, יש פה אותה שאלה מהותית ולכן חל כלל מעשה בי"ד
זה לא משנה מי תבע את מי. ראינו שבהשתק עילה חילופי בעלי הדין כן מבלבלים את ביהמ"ש, אך פה הוא לא מתבלבל.
האם מחילים הליך תלוי ועומד כאשר אין מנוס אלא לפצל את התביעה מטענת סמכות? התשובה היא – לא. אי אפשר להחיל השתק עילה בצורתו הקלאסית. [לברר האם הבנתי נכון]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה