ב. סדר דין מקוצר
- התנאים להגשת תובענה בסדר דין מקוצר
§ ע"א 236/64 חברת ארדה נ' כץ, פ"ד יח(3) 518
ארדה קנתה מקרקעין מכץ ושילמה להם 40,000 במעמד החוזה. ארדה טוענת שהחוזה הופר ותובעת בסדמ"ק (סדר דין מקוצר) 43,700 – השבת דמי קדימה + פיצויים. המשיבים הגישו בקשת רשות להתגונן.
השופט החליט שהתובענה לא מתאימה לסדמ"ק כיון שלא הוכחה הפרת חוזה.
פסה"ד:
ההבדל בין סדר דין רגיל למקוצר, הוא שבמקוצר הנתבע לא יכול להעלות טענות הגנה מופרכות בגלל התצהיר. התובע צריך להביא ראיות בכתב על לא צריך ראיה על כל פרט בתביעה. מתן הרשות להתגונן תלוי בטיבו של כתב ההגנה ולא של כתב התביעה.
§ ע"א 410/88 רותם חברה לביטוח נ' כוכב , פ"ד מג(4) 761
המערערת, חברת ביטוח, הוציאה למשיב פוליסת ביטוח. סכום הביטוח בגין הרכב נקבע בפוליסה לתקרה של 105,000 דולר.
הביטוח נכנס לתוקפו ביום 1.3.87, וביום 6.10.87 נגנבה המכונית ולא נמצאה תוך התקופה של 45 יום, הנקובה בפוליסה כמשך הזמן שלאחריו זכאים התובעים לתשלום תגמולי הביטוח. בתום מועד זה דרש המשיב מהמערערת שתפצה אותו בגין גניבת רכבו בסכום הנקוב בפוליסה, אך לא נענה. לפיכך הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על הסכום הנ"ל.
ביום 1.1.88 הגישה המערערת לבית המשפט בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר", ולחלופין בקשת רשות להגן כנגד התביעה, ותמכה בקשתה בתצהיר אשר ניתן על-ידי מר יצחק ביטון, פקיד המערערת. רותם טענה שהפוליסה קובעת תקרה של תשלום פיצוי, אך אין היא קובעת סכום מוערך מראש של הפיצוי, ולפיכך סכום הביטוח איננו סכום קצוב אלא טעון הערכת שווי האובדן או הנזק הממשי שנגרם למכונית - ומכאן שהתביעה לא כשרה להיות נדונה בסדר דין מקוצר. השופט דחה טענה זו בפוסקו, כי אין מדובר בתביעה לנזק הטעון הוכחה, כי אם בתביעה לפיצוי בגין אובדן מוחלט של הנכס.
לאחר מכן נדונה בקשתה החלופית של המערערת למתן רשות להתגונן, שבסופה הורשה בא-כוח המערערת להגיש תצהיר משלים. הדיון נדחה לתאריך 4.5.88, אלא שבתאריך הנ"ל לא הופיע המצהיר מטעם המערערת לדיון ולא ניתן היה לחוקרו על תצהירו. בא-כוח המערערת ביקש לדחות את שמיעת הבקשה לרשות להגן הואיל והמצהיר נמצא בשירות מילואים פעיל. בדיעבד הסתבר כי ביום שהייתה אמורה להישמע בקשת המערערת לא היה המצהיר בשירות צבאי אלא עבד מהבוקר ועד אחר הצהריים במשרדי המערערת.
ביום 22.5.88 התייצבו הצדדים לדיון נוסף, ובו הודיע השופט המלומד כי הוא רואה בחומרה את אי-התייצבות המצהיר ועל-כן הוא מחליט להתייחס לתצהיר כאילו נותנו לא התייצב לחקירה ללא סיבה מוצדקת. אשר-על-כן דחה את הבקשה לרשות להגן. על סמך שתי החלטות אלה נתן השופט ביום 28.5.88 פסק-דין על מלוא סכום התביעה.
פסה"ד:
המאפיין את התביעות בסדר דין מקוצר, המנויות בתקנה 1)202), הוא הסכום הקצוב של התביעה. סכום קצוב, כך פסקנו כבר פעמים הרבה, פירושו שהחישוב יהיה עניין אריתמטי גרידא ללא צורך בשומה או בהערכה.
אשר לתביעה נגד חברת ביטוח לתשלום שוויו של נכס שהיה מבוטח בפוליסת רכוש ושנגנב או ניזוק, הרי ההלכה היא, כי תביעה כזו אינה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר, אם מוטל על בית המשפט לשום את שוויו.
ההלכה מבחינה בין שני סוגי פוליסות: הסוג הראשון הוא פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה, שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח.
דחיית הבקשה לרשות להגן, בנסיבות העניין, הייתה צעד מרחיק לכת, וכי דינו של הערעור בעניין זה להתקבל. אלו נימוקיי:
אין ספק, כי למערערת היה אינטרס, שמר ביטון יגיע להיחקר על תצהירו, באשר בדרך זו בלבד הייתה יכולה להשיג את מבוקשה - רשות להגן. אין לחשוד בה או לייחס למר ביטון כוונות לא טהורות, כגון מירמה או זלזול בבית המשפט, בכך שהוא לא הופיע ועל כי נמסרה הודעה מוטעית בעניין היעדרותו.
§ ע"א 688/89 הילולים נ' בנק המזרחי, פ"ד מה(3) 188 (סע' 1-5 לפס"ד של השופט מלץ וכן פסק דינו של השופט בך)
השופט י. מלץ
הילולים פתחה בחודש אפריל 1987 חשבון-בנק אצל המשיב, בנק המזרחי. המערער מס' 2, זיו, שמש כמנהלה של הילולים וחתם באופן אישי על כתב ערבות לטובת הבנק להבטחת כל חוב שינבע מהחשבון.
בעת פתיחת החשבון נכרתו בין הילולים לבין הבנק שני חוזים: האחד - "טופס פתיחת חשבון"; השני - "הסכם ותנאי עסק כלליים". על פי הנטען בכתב התביעה נטלה הילולים מן הבנק כספים באשראי ומשנדרשה לפרוע אותם ולהשיב את החוב לבנק,
בדצמבר 1988, הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר כנגד ארבעה נתבעים, הילולים, זיו, מסוף והגב' דבורה זיו (אשתו של זיו).
לכתב התביעה, שהוגש, כאמור בסדר דין מקוצר והנוגע לעילה המבוססת על החוב צורפו טופס פתיחת החשבון, הסכם ותנאי עסק כלליים, כתב הערבות, עליו חתם זיו, מכתבי הבנק להילולים ולזיו מיום 22.3.88 ואישור מטעם הבנק כי יתרת החוב בחשבון הנ"ל ע"ש הילולים עמדה ביום 27.12.88 על סך 1.109,800.20 ש"ח. על אישור זה הוטבעה גם חותמת הבנק והוא נחתם על ידי חותם לא מזוהה. דף נוסף שצורף כנספח הינו דף שכותרתו "אובליגו ובטחונות". היתרה שהוזכרה לעיל ונתונים נוספים לגבי הילולים, כמו אחוזי ריבית מוזכרים במסמך זה.
המערערים, ושתי הנתבעות האחרות פנו לבית המשפט וביקשו כי תימחק מכתב התביעה הכותרת "סדר דין מקוצר". לחילופין או בנוסף ביקשו כי הבנק יחוייב למסור פרטים נוספים על התביעה. הטרוניה המרכזית הופנתה להסתמכות התביעה על אישורי היתרה ללא צירוף פירוט החשבון לפיו נקבע הסכום הכולל הנתבע.
בדחותו את הבקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" קבע כב' הרשם כי התביעה כשירה להתברר באופן זה. מתוך סעיף 12 לטופס פתיחת החשבון וסעיף 34 להסכם ותנאי עסק כלליים למד הרשם כי הצדדים הסכימו כי הרישומים בספרי הבנק יחשבו כנכונים וישמשו הוכחה לכאורה כנגד הלקוח לכל פרטיהם - המונח ספרי הבנק מוגדר בסעיפים אלו גם כ"אישור אחר בדבר מצב החשבון חתום על ידי הבנק". מכח סעיף זה ובהסתמך על נספחים ה' 1,ה' 2 קבע הרשם כי המכלול ממשא אחר הדרישה שהתביעה תתבסס על ראשית ראיה בכתב.
משהגיעו לידי המערערים דפי החשבון יכלו אלו לטעון טענות קונקרטיות ומשנמנעו לעשות כן ולהגיש תצהיר משלים שוב לא תשמע טענתם כי אינם יכולים להתגונן מחמת העדר הפרטים. קביעה נוספת של בית המשפט קמא היתה כי המצהיר זיו הודה בקיום חוב לבנק בעת חקירתו הנגדית על התצהיר שנתן.
מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר"
השאלה המתעוררת היא איפוא האם די בטופס פתיחת חשבון הבנק, בהסכם ותנאי עסק כלליים ובדפים המאשרים את יתרת החשבון האחרונה כדי למלא אחר הדרישה בתקנות 1)202)א ו-203 לתקנות סדר הדין האזרחי.
הדרישה בתקנות לראיות בכתב אין פירושה שיש צורך שראיות אלו יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם. המסמכים הדרושים אמורים להוות "ראשית ראיה בכתב" בלבד ותו לא.
יחד עם זאת, הכתב הנדרש צריך להתייחס לתביעה עצמה ולא רק לחוזה או להתחייבות המהווים חלק מהעילה. לכן, ברור כי יש צורך במסמך שיאזכר את החיוב הכספי הנתבע.
לצורך התקנות 1)202)(א) ו-203 די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו שיפרטו כיצד חושב הסכום אותה הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה.
בענייננו לא שימש החוזה למניעת האפשרות מן המערערים להתגונן או להביא ראיות לסתור אלא רק אפשר לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר אישורים חתומים על ידי הבנק לגבי יתרת החשבון; אין מדובר כאן בשלילת תרופה או סעד מן המערערים או בהתנאתה באופן בלתי סביר. המסמכים משמשים כראיה לכאורה ולא כראיה מכריעה או חלוטה. על כן בכל הנוגע למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מן התביעה אין לראות בסעיפים אלו תנאים מקפחים בחוזים אחידים.
השופט ג. בך
מסכים אך ברצוני להוסיף הערת הבהרה.
אילו המדובר היה למשל במכתב של הבנק אל הלקוח בלבד, בו מודיע הבנק ללקוח על היתרה הקיימת בחשבונו לחובתו, אזי לא הייתי מוכן לראות בו משום "ראשית ראיה בכתב".
§ רע"א 7420/95 אריאל נ' רותם, פ"ד נ(4) 514
בבקשתה מיום 8.8.97 מבקשת המבקשת לתקן את טעות הקולמוס שנפלה, לטענתה, בכך שההוצאות הושתו עליה במקום על המשיבה מס' 1 שערעורה נדחה, כאמור. כידוע, לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט רשאי בית המשפט לתקן טעות בפסק דינו או בהחלטתו תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם. נאמר כי קנה המידה שיש לנקוט בו בבקשות להארכת המועד צריך להיות מקל לעומת מגזרים אחרים של מועדים שמבקשים את הארכתם.
מדובר כאן באיחור של כשבעה חודשים ומחצה. זהו איחור שלא קל להצדיקו ובוודאי שלא על ידי הסבר לפיו אצל בא-כוח המבקשת "נפלה טעות אופטית", שנגרמה על רקע "חילופי התארים" של בעלי הדין במסגרת ההליכים בשלוש ערכאות. הבקשה נדחית.
2. בקשת רשות להתגונן ובקשה למחיקת כותרת
§ ע"א 544/81 קיהל נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, פ"ד לו(3) 518 (סע' 1-2, 7-11)
בין הצדדים לערעור זה נקשרו שני הסכמים שעניינם העברת זכויות חכירה בנכס מקרקעין מאת המערערת למשיבה, לאחר שיוקמו עליו מבנים, שהמשיבה התחייבה לממן את בנייתם. שני ההסכמים הללו מהווים עיסקה אחת לצורך הוראות סעיף 53 (א) של חוק החוזים.
המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו, ובה תבעה השבת סכומים, אשר שילמה למערערת על-פי ההסכמים הנ"ל, לאחר שהמערערת ביטלה את ההסכמים בטענה שהמשיבה הפרה אותם. המערערת ביקשה להתגונן בטענה שהיא מקזזת כנגד הסכומים, שהשבתם נתבעת ממנה, את תביעתה לדמי נזק מאת המשיבה עקב הפרתה את ההסכמים. לתצהיר, התומך בבקשתה, צירפה מכתבה אל המשיבה, בו פירטה את תביעתה לדמי נזק והודיעה, שהיא עושה שימוש בזכותה לקזזם.
הרשמת של בית המשפט המחוזי נענתה לבקשה אך השופט וינוגרד קיבל את ערעורה של המשיבה על החלטה זו, והורה, שהתיק יוחזר לכבוד הרשמת, על-מנת שתרשום פסק-דין לטובת המשיבה לפי כתב התביעה.
שתי השאלות הטעונות הכרעה הן:
א) האם יש למערערת זכות מהדין המהותי לקזז את הנזקים בגין הפרת ההסכמים שהיא טוענת להם מתביעת ההשבה של המערערת?
ב) אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, האם יש למערערת גם זכות דיונית להתגונן בטענת קיזוז בפני תביעת המשיבה בסדר דין מקוצר?
פסה"ד:
האם ניתן לשלול מהנתבע זכות הגנה מהותית, שהוא רשאי גם על-פי תקנה 59 הנ"ל להעלותה על דרך ההגנה בתביעת התובע, רק משום שהתביעה מוגשת נגדו בסדר דין מקוצר? בעיניי, לא יכול להיות ספק שהתשובה היא שלילית.
רק במקרים יוצאים מן הכלל, אם בכלל, יתנו לנתבע רשות להתגונן כדי לאפשר לו הגשת תביעה שכנגד. רשות להתגונן שנתנה למטרה זו בלבד משהה את מתן פסק הדין שהתובע זכאי לקבלן הואיל ואין הגנה בפי הנתבע, ולכאורה, אין צידוק לכך. הדברים אמורים בתביעה שכנגד, שאין היא הגנה בפני התביעה, אך לא בקיזוז שטענת הגנה מהותית הוא.
טענת הקיזוז צריכה להיות מסויימת וברורה.
§ ע"א 7/78 קמחי נ' איצקוביץ, פ"ד לג(1) 421
בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הגיש המערער נגד המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר על סך.198 ל"י בצירוף ריבית והוצאות. בכתב התביעה נאמר שהוא תובע את הסכום הזה על יסוד התחיבות המצורפת לכתב התביעה, שנתנה המשיבה לתשלום עבור סדרת ספרים שהמערער מכר לה. לכתב התביעה צורף טופס בנוסח מודפס המכיל תנאים של התחיבות, אבל אין הטופס מראה שנחתם על ידי המשיבה, ואף אין בכותרתו שמה של המשיבה ויתר הפרטים האישיים שהטופס מצין, לא על-פי מקור ההתחיבות ואף לא על-פי העתק ממנה. כבוד הרשם של בית-משפט השלום, שלפניו הובא כתב התביעה למתן פסק-דין, אחרי שהמשיבה לא בקשה רשות להתגונן, קבע שאין התביעה עונה על הדרישות שבתקנה 1)269) (א) לתקנות סדר הדין האזרחי ועל כן מחק את הכותרת "סדר דין מקוצר" ובהיותו סבור כי אין לתת פסק-דין מבלי לשמוע עדות, העביר את התביעה לבית-משפט השלום, לדיון בדרך הרגילה.
פסה"ד:
לפי תקנה 270 יש לצרף לכתב התביעה שהוגש בסדר דין מקוצר "העתק של המסמכים או החשבונות המובאים לראיה". הניר שצורף לכתב התביעה מראה על פניו שאין הוא מסמך היכול לשמש ראיה אפילו לכאורה. הרשם חיב לבדוק אם התביעה ממלאת על פניה אחרי הדרישות של תקנות 269 ו-270, גם אם הנתבע לא ביקש רשות להתגונן.
השופטת בן-פורת
לדעתי צדק כבוד הרשם בהחלטתו על כל חלקיה. אינני סבורה שמותר לרשם לבקש לראות את המקור או לדרוש הצגתו ולראות בכך תיקון המעוות. אם לכתחילה לא הוגש העתק המסמך הדרוש כראשית ראיה, אין התביעה בת בירור בסדר דין מקוצר.
השופט ברק
אשר לתיקון המעוות, מסכים אני עם פסק-דינה של חברתי השופטת בן-פורת.
§ ר"ע 192/84 חברת אבגד בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד לח(2) 581
מבקשת, חברת אבגד, היגישה תביעה בסדר-דין מקוצר כנגד המשיבה חברת סולל בונה. ההזמנה לדין נמסרה למשיבה ביום 26.9.83. משחלף המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן מבלי שהוגשה בקשה כזאת, ניתן פסק-דין ב-17.10.83. דהיינו, 22 יום לאחר מועד המסירה.
ימים מספר לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה לביטול פסק הדין וכן (בין היתר) להארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן, לבקשה צורף תצהיר של עורך-דין המשיבה, בו הוסבר האיחור באובדן התיק במשרדי המחלקה המשפטית, ללא יכולת לאתרו. משנמצא התיק ב-21.10.83 כבר ניתן פסק-דין ועל כן הוגשה ללא דיחוי הבקשה לסעדים שפורטו.
רשם בית-משפט החליט לבטל את פסק הדין וטעמו לכך חיה, שאין התביעה ראויה מעצם טיבה, בהיות הסכום לא-קצוב, לסדר-דין מקוצר. על כן קבע שהתביעה תתברר בסדר-דין רגיל, וכי על המשיבה להגיש כתב-הגנה.
פסה"ד:
תנאי-בלעדיו-אין לבירור תביעה בסדר-דין מקוצר הוא, שהתביעה תהא על סכום כסף קצוב: תקנה 1) 269) לתקנות סדר הדין האזרחי. די, למעשה, שחלק מהתביעה אינו בר- תביעה בסדר-דין מקוצר, כדי שהעניין כולו יידון בהליך רגיל.
נתבע, הרוצה לטעון שאין התביעה עונה על דרישות התקנה 269 לתקנות סדר הדין, חייב להעלות טענתו זו דווקא במסגרת בקשה לרשות להתגונן, והרי בענייננו בקשה כזאת לא הוגשה עובר לפסק הדין.
יתרה מזו, גם הבקשה לביטול פסק דין ולמתן ארכה להגשת בקשה לרשות להיתגונן, הושתתה על טענות אחרות, מבלי שנתבקשה בה מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר", או העברת הדיון לסדר - דין רגיל.
הגשת תביעה בסדר-דין מקוצר, כשמקומה בהליך רגיל, היא בגדר פגם שבתביעה (ולא בעובדות המשמשות הגנה לגוף העניין), כלומר גם זו שאלה משפטית.
לפיכך, אם ניתבע בסדר-דין מקוצר מוכן לסמוך אך ורק על הטענה שהתביעה אינה בת-בירור בדרך זו (אלא רק בהליך רגיל). יכול הוא או להגיש בקשה ברוח זו לבית המשפט הדן בתביעה (וזו הדרך הרצויה יותר), או לערער על פסק הדין, אם ניתן מחמת אי-הגשת בקשה להתגונן, משמע, שאין הכרח שיגיש בקשה לרשות להתגונן, כדי לכלול בה את הטענה היחידה, שהתביעה צריכה להידון בהליך רגיל. הוא, למשל, הדין גם אם טענת הנתבע היא, שאין כתב התביעה מגלה עילה, ועל כן הוא מסתפק בהגשת בקשה למחיקתה. במקרה כזה די לו אם טענתו היא מבוססת. יחד עם זאת הוא מסתכן בכך שאם טענתו תידחה, לא יקבל הארכת מועד ויינתן נגדו פסק-דין בשל אי-הגשת הבקשה להתגונן.
לדעתי, שנתבע הסבור שהתביעה אינה בת-בירור בסדר-דין מקוצר יגיש בקשה למחיקת הכותרת בפני הערכאה הדיונית, במקום ערעור. גם בית המשפט רשאי, ואולי אף חייב, להעביר מיוזמתו את התביעה לפסים רגילים, אם ברור הוא שאין מקומה בסדר-דין מקוצר. ראשית, מחייבות תקנות סדר הדין לא רק את בעלי הדין אלא גם את בית המשפט.
ג. המרצת פתיחה
· ע"א 393/82 חיים נ' אביוב פ"ד מא(1) 716 (סע' 1-5 לפס"ד של השופט בך ופס"ד של השופטת בן פורת)
השופט ג. בך
משפחת אביוב עשתה עסקת קומבינציה עם הקבלן חיים. הנ"ל הצהירו, כי הם הבעלים כחוק בנכס הנ"ל והתחייבו למכור את החלקה למערער. על המסמך אינה מופיעה חתימתו של הדוד שלמה אביוב הנ"ל, שכאמור יש גם לו חלק בנכס (וכפי שנטען הוא הסכים לותר על חלקו), וכן אינה מופיעה חתימתה של הקטינה ליאורה, לא במישרין ואף לא בעקיפין.
לאחר מכן החליטו המשיבים, כי אין ברצונם להמשיך בביצוע העיסקה. הם טענו, כי זכרון הדברים הנ"ל לא התיימר להוות הסכם מחייב, ומכל מקום אין לו תוקף בשל העדרן של שתי החתימות הנ"ל. המערער חלק על עמדה זו של המשיבים והזדרז לרשום הערת אזהרה בטאבו בהסתמך על ה"הסכם" הכלול לדבריו בזכרון הדברים.
המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהמרצת פתיחה, בבקשה למתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי זכרון הדברים הינו בטל ומבוטל וכי אין לו תוקף מבחינה משפטית, וכי הערת האזהרה הנ"ל דינה להימחק. ניתן בבית המשפט קמא פסק דין הצהרתי כמבוקש על ידי המשיבים.
טענתו הראשונה של המערער היא, כי טעה בית משפט קמא בדחותו את בקשת המערער להעביר את התובענה לפסים של תביעה רגילה. בא-כוחו המלומד משליך את יהבו בענין זה בעיקר על תקנה 312 לתקנות סדר הדין האזרחי (היום תקנה 250).
מאחר שהמדובר בתובענה דנן הוא במחלוקת ביחס לתוקפו של חוזה מכר מקרקעין, משמע, אליבא דבא-כח המערער, כי אין התקנות מתירות בירור שאלה זו בפרוצדורה של המרצת פתיחה. שופט המחוזי מפרש את התקנה האמורה אחרת, ואין הוא רואה בה כל איסור לדון בשאלת קיומו או תוקפו של החוזה בדרך של המרצת פתיחה. לדעתו, רק כאשר מוכר או קונה של מקרקעין מבקש לדון בשאלה הנובעת מהחוזה, אך במטרה לקיים ולכפות את החוזה, ואילו הצד שכנגד מעורר את שאלת קיומו או תוקפו של החוזה, וכתוצאה מכך חייב בית המשפט לדון לא רק בשאלה שהועלתה בתובענה המקורית, אזי אין הדיון מתאים להמרצת פתיחה.
אין אני רואה צורך להכריע בדבר נכונות פירושו של השופט שכן די בנימוק השני של בית משפט קמא בענין זה כדי להביא לדחית טענה זו של המערער. נימוק זה מבוסס על תקנה 317 לתקנות תשכ"ג (תקנה 253 לתקנות התשמ"ד), הקובעת כי: "תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה". השופט קבע בהחלטתו, כי המדובר במקרה דנן ב"סעד הצהרתי גרידא", ועל כן רשאי בית המשפט לדון בתובענה בדרך של המרצת פתיחה גם מסיבה זו.
ברור מפסק הדין, כי השופט ראה את העתירה למחיקת הערת האזהרה כחלק מההצהרה המבוקשת, וכפועל יוצא אוטומטי מההצהרה בדבר בטלותו של זכרון הדברים.
לשון התקנה 317 היא רחבה וגורפת, ולפיה מותר לבית המשפט לדון בדרך של המרצת פתיחה בכל תובענה אשר יעדה סעד הצהרתי גרידא. זאת כמובן בתנאי, שלגופו של ענין מתאימה התביעה לפרוצדורה פשוטה וקצרה זו. מאידך אין הסיפא של תקנה 312 מכילה איסור חד משמעי, אשר היה בכוחו לגבור על ההוראה הכללית שבתקנה 317.
השאלות שבית המשפט חייב להציגן לעצמו בטרם בא הוא להכריע בשאלת התאמתו של הדיון להליך של "המרצת פתיחה", הינן בעיקר מעשיות ופרגמטיות וקשורות הן ביעילות הדיון והסיכויים לסיימו במהירות מבלי שדרישות הצדק תקופחנה.
המשנה לנשיא מ' בן-פורת
אני מסכימה. מכוח תקנה 317 רשאי היה המערער להביא את דברו בפני בית-המשפט בדרך המרצה. יחד עם זאת כפופה רשות זו לכוחו של בית המשפט, על פי תקנה 319 לסרב לדון בענין בדרך המרצת-פתיחה אם העובדות לא נתבררו לשופט די הצורך מן התצהירים, או אם סבור הוא שבדיון בדרך זו תקופח זכותו של בעל-דין על-ידי צמצום דרכי הראיה.
לגבי תקנה 312 - שיקול דעתו של בית המשפט אם להיזקק לענין נתון על דרך של המרצת-פתיחה רחב הוא והמבחן הקובע על פיו תיבחן השאלה הוא אם דרך זו מתאימה לבירורו של הסכסוך.
אני מצטרפת למען יציבות ההלכה למסקנתו של חברי הנכבד השופט בך. עם זאת אדגיש שהפירוש שניתן על ידי הרוב בע"א 811/76 הנ"ל מתבסס על שיקול הדעת הרחב של בית המשפט (על פי מבחן היעילות בלבד) ולאוו דווקא על הרעיון שתקנה 317 גוברת על תקנה 312 סיפא. לאותה מסקנה הייתי מגיעה גם אילו דבקתי בדעתו של כבוד השופט אשר שהוזכרה לעיל - והנראית לי, עיונית, הנכונה - שאין לרוקן את תוכן הסיפא של תקנה 312 כל עוד זו במתכונתה עומדת. הטעם לכך הוא שהעובדות הנוגעות לענין שבפנינו ברורות הן וכבר נאמר לא פעם בפסיקה שבית המשפט ימנע מלקבל ערעור כאשר אותה תוצאה ממש ממילא תחזור על עצמה.
· בר"ע 92/89 טלרד נ' עירית לוד פ"ד מג(1)643
בשנת 1986 עתרו המערערות לבית המשפט על דרך של המרצת פתיחה למתן פסק -דין הצהרתי הקובע את בטלותם של חשבונות שנתיים ותקופתיים בקשר לתשלום ארנונות. התובענה התבססה, בין השאר, על הטענה שצו היטל המסים לשנת 1986/7, ככל שהוא נוגע לשיעורי ארנונה לתעשיה, בטל בשל חוסר סביבות קיצוני ביותר, היורד לשרשו של ענין.
בשלב מסויים החליט בית המשפט לאחר ששמע את טיעוני הפרקליטים, שהתובענה אינה כשירה עוד להתברר על דרך של המרצת פתיחה. החלטה זו ניתנה אף על פי שבעלי הדין כולם היו בדעה שדרך הבירור של המרצת פתיחה מתאימה היא להליך הנוכחי.
הנמקתו של השופט המלומד להחלטתו להעביר את התיק לפסים של תביעה רגילה היתה שחוות דעתו של המומחה מטעם המערערות משתרעת על פני כ-40 עמודים, לבד מנספחים והיא מגלה "מחלוקת מורכבת ביותר".
פסה"ד:
מסכים אני לגישתו של השופט המלומד שהוא לא היה חייב לכבד את משאלתם של בעלי הדין לקיים את הדיון בהמרצת פתיחה אם הוא עצמו סבור היה שדרך דיונית זו תקשה עליו להגיע לחקר האמת; עם זאת הסכמה זו של בעלי הדין היא בעלת משקל לא מבוטל, כי מי כמותם יכול להעריך אם זכויותיהם עשויות להיפגע מדרך דיונית זו ובעל דין רשאי מבחינתו הוא, ליטול על עצמו את הסיכון שבהגבלת דרכי הראייה הכרוך בדיון בהמרצת פתיחה.
בנסיבות אלה היתה החלטת השופט מוקדמת.
המקרה שלפנינו הוא מקרה "מינהלי" מובהק שבו מתבקש בית משפט מחוזי להצהיר על בטלותה של החלטה מינהלית מחמת חוסר סבירות קיצוני ביותר. לכאורה ראוי לברר תובענות כאלה על דרך של המרצת פתיחה. גישה זו יפה, בדרך כלל, וביתר שאת לאותם מקרים שבהם אין מחלוקת על העובדות, או כשבעלי הדין אינם מבקשים לחקור על התצהירים, או כשמדובר בחקירה מוגבלת לענינים מסויימים; במקרים כאלה העובדה שלפני בית המשפט מונחים מסמכים ארוכים, אין בה כשהיא לעצמה, כדי למנוע בירור ההליך על דרך של המרצת פתיחה ואפילו בית המשפט הגבוה לצדק יכול היה במקרים רבים ואף ללא חקירות להתמודד אתם בכלים המוגבלים שברשותו בלי קושי מיוחד.
· רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (טרם פורסם)
המשיב הגיש לבית המשפט תובענה על דרך המרצת פתיחה נגד המבקש ונגד המשיבים 8-2. המבקש עתר לביטול המרצת הפתיחה ולחלופין להעברתה למסלול של תביעה רגילה. בית המשפט דחה את הבקשה בציינו כי בקשת המבקש לא נתמכה בתצהיר ועל כן לא ניתן לקבוע שמדובר בסכסוך עובדתי מורכב, שיצריך העדתם של עדים רבים.
המרצת הפתיחה שהגיש המשיב הינה ארוכה ומורכבת. הבקשה עצמה משתרעת על פני 44 עמודים ואילו התצהיר התומך בה מחזיק 43 עמודים. לתצהיר מצורפים נספחים רבים. המבקש מדגיש את אופיין של הטענות המועלות בהמרצת הפתיחה, שעל פי טיבן וסוגן אינן ראויות, לסברתו, להתברר אלא על דרך הליך המתנהל על פי כתב תביעה וכתב הגנה.
פסה"ד:
השאלה האם תובענה ראויה להתברר על דרך המרצת פתיחה תוכרע על יסוד המורכבות העובדתית של ההליך, הצורך לשמוע עדים רבים והחשש לפגיעה דיונית במשיב. אכן, כאשר מדובר בטענות של תרמית או אי-חוקיות, צפוי שהעניין יהיה מורכב מבחינה עובדתית. ברם, אין מקום לקביעה אפריורית שכאשר אלה הן הטענות לעולם לא יתנהל ההליך על דרך המרצת פתיחה. הכרעה בשאלה האם עסקינן במחלוקת עובדתית מורכבת ומסובכת תלויה במידה מכרעת בטענות שבתצהיר התומך בתשובה. כאשר השופט מעמיד זה מול זה את התצהירים מטעם בעלי הדין הניצים, יכול הוא לקבוע האם אמנם לא ניתן לטפל בסכסוך במסגרתה של המרצת הפתיחה.
הגשת בקשה לביטול המרצת הפתיחה או להעברתה למסלול של תביעה רגילה (על פי תקנה 258), בלא שנלוותה לבקשה תשובה להמרצת הפתיחה, לא תאפשר לבית המשפט לפעול ביעילות מירבית. כל עוד לא הוגשה תשובה הנתמכת בתצהיר מטעם המשיב, לא ניתן לדעת מה היקף המחלוקת בין בעלי הדין. רק כאשר מונחים שני התצהירים בפני בית המשפט יוכל הוא לערוך רשימה של הסוגיות המשפטיות והעובדתיות, והכל במטרה לקדם ביעילות את ההליך.
ניתן להציג את הדברים כהתנגשות בין האינטרס של המתדיין הבודד, במקרה זה המשיב בהמרצת הפתיחה, לבין האינטרסים של כלל המתדיינים. אלה הנזקקים לשירותיה של מערכת המשפט מעוניינים, כקבוצה, שההליכים יתנהלו ביעילות וכי יקטן משך הזמן מעת הגשתו של הליך ועד לסיומו. בהתנגשות זו חובה על בית המשפט להעדיף את האינטרס הקיבוצי של כלל המתדיינים, ובלבד שהעדפה זו לא תגרום לפגיעה בלתי מידתית בזכותו של בעל דין מסוים. ההתחשבות באינטרס של המתדיין הבודד תיעשה על דרך שימוש במכשיר ההוצאות. כלומר, אם יתברר כי אותו מתדיין נאלץ להגיש תשובה להמרצת פתיחה אף שההליך איננו מתאים למתכונת דיונית זו, יהא על הצד שכנגד לשפותו, בלא קשר לתוצאות הסופיות של התובענה.
יהיו מצבים חריגים ויוצאי דופן בהם ראוי יהיה ליתן ארכה לבעל דין להגשת טענותיו לגופם של דברים (בין אם מדובר בכתב הגנה, בבקשת רשות להתגונן, בתשובה להמרצת פתיחה או במצבים דומים). זאת, כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר לטענה הדיונית המקדמית; שנית הנתבע או המשיב חייב להשקיע משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונליים בנסיבות העניין, על מנת להתגונן לגופם של דברים וכל עוד לא הוכרעה טענתו המקדמית. כלומר, ככל שמשקלו של אחד מבין שני התנאים רב יותר ניתן יהיה להסתפק במטען נמוך יותר לגבי התנאי האחר. בחינה של המקרה הנוכחי, שמטבע הדברים יכולה להיעשות אך ורק על בסיס המרצת הפתיחה, מגלה שתנאים אלה אינם מתקיימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה