אחד הסיפורים הדרמטיים בנושא חופש הביטוי -גיורא סנש נ' רשות השידור. יש בו את כל הדילמות שנדון בהן. פסה"ד המעניין הוא של חשין שהיה במיעוט, ברק היה רוב. זאת עתירה של אחיה של חנה נגד דרמה שעמדה לעלות בערוץ 1. כתב אותה מוטי לרנר. מבוססת על משפט קסטנר. קסטנר היה יהודי שהציל 1600 יהודים והאשימו אותו שמכר את נשמתו לשטן והציל את אנשי שלומו. קסטנר הגיש תביעת דיבה נגד מי שהאשים אותו. הוא ניצח בעליון ואח"כ נרצח. קסטנר היה הונגרי, ושם חנה סנש צנחה. העתירה היא כי באחת הפסקאות לרנר שם בפיו של קסטנר האשמה כאילו לכאורה סנש כשנחקרה ע"י הגסטפו הסגירה את הצנחנים. הם בעצם עותרים בשם חנה.
חשין מדגיש את חו"י כבה"א. כבה"א הוא הנותן לחוק חיים. חשין מתעלם מ"חירותו" – כלומר מחופש הביטוי. מבחינת חשין כבה"א הוא הדגש וחופש הביטוי לכאורה אינו קיים.
המחזה נולד בהוויה של משפט קסטנר. חשין מתחיל את הסיפור בשואה בהונגריה, במיתוס של חנה סנש. לרנר פוגע במיתוס. זה חשוב כי כאשר הוא מסדר כך את הדברים הוא יכול להגיע רק לתוצאה אחת.
ברק, לעומתו, מניח תשתית אחרת – השקופית בתחילת כל פרק מבהירה שהסרט הוא בהשראת המשפט. זאת דרמה בידיונית המחוייבת לערכים אומנותיים. חשין ציטט מתוך התנצלות כתובה של המחבר שככלל הוא שאף לדייק ככל האפשר, אך נטל חירות אומנותית להמציא דברים שנאמרו בחדרי חדרים. המשפט שקסטנר לכאורה-אמר לא נאמר בחדרי חדרים אלא באולם ביהמ"ש (בפירוש אותו משפט לא נאמר). מכאן – לא היה צורך להשתמש בחירות הפיוט במקרה זה. חשין הולך גם לראיון ב-7 ימים ששם שואלים אותו - “המיתוס שקרי?” ותשובתו "נראה לי שהיום אנחנו בוגרים מספיק להבין שסנש היתה גיבורה על אף העובדה שיתכן ונשברה בחקירה. בסופו של דבר, מי מהשבויים הישראלים שנפלו בשבי המצרי או הסורי לא נשבר?” צריך לציין שהאחיין של סנש נפל בשבי המצרי, וחקר את זה, והוא גם חלק מהעתירה. לרנר רוצה לתת לגיטימציה לשבירה הזאת. לרנר אומר שרמזים ממכתבי קסטנר מלמדים אוות שהוא חשב שסנש הסגירה. הטענה של חשין – זה אמנם מחזאי אבל הוא מתימר לספר אמת היסטורית, ברמת העובדות וברמת המשמעות – הוא רצה לסדוק את המיתוס. השאלה שעל הפרק היא האם אנחנו בוגרים מספיק לעכל את הפגיעה במיתוס.
הטענה שלה – צריך לשנות את השאלה. השאלה ביחס לחופש הביטוי גוזרת את הדוקטרינה המשפטית.
פרדיגמה אחת – חופש הביטוי בא להגן על לרנר כדובר, הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה כי זה מה שהוא עושה בחיים. אם עובדים מול הפרדיגמה הזאת, עומד מולה כבודה של חנה. זאת הפרדיגמה של הדובר בפינת הרחוב. מותר לו להגיד את אשר על ליבו – ככה. כיוון שמותר לו, התפקיד של חופש הביטוי זה לאפשר את זה כל עוד הוא לא פוגע באדם אחר. אם הוא מרגיש מישהו המדינה עוצרת אותו – אבל אז מגן עליו חופש הביטוי. בפרדיגמה הראשונה – אין דבר שמגן על הדובר, הוא לא חשוב יותר מאדם אחר.
פרדיגמה שנייה – חופש הביטוי מגן על זכות הציבור לדעת. אנשים מדברים כדי שאחרים יוכלו לבחור. בפרדיגמה הזאת – הוא מדבר למען האחרים ולכן הרישיון שלו חזק יותר. הוא מדבר בשביל הדמוקרטיה – השיח הציבורי.
סיכום המחלוקת:
יש שתי פרדיגמות
מהות היצירה? דרמה או דוקו. חשיפת המוטיבציה השמאלנית של לרנר.
חזרה לברק – עיצוב הארועים הדרמטי מחייב סטייה מהאמת. הוא מתיחס לכך שהשידור אמור לעלות בגוף שידור ציבורי. מבחינה פרוצדורלית לרנר בכלל לא צד לעתירה. רשות השידור היא גם הדובר וגם הבמה. המשמעות של זה היא שהרשות אמורה להיות העורך הראשי של השיח הציבורי בפרדיגמה השנייה. הרשות תועבת לעצמה את הזכות להיות במה לצורך חשיפת הציבור ליצירה. בעצם ברק אומר שלא משנה באיזה פרדיגמה נשתמש, אבל דיין לא מסכימה. זה משנה לצורך השאלה איך נמדוד את הערכים.
בסופו של דבר ברק מכריע ע"פ רף הסיבולת של החברה הישראלית (כפי שהוא עושה תמיד). הוא מנסח את השאלה שעל הפרק: נניח שזה לא נאמר ושהיא לא בגדה, מניח שיש פגיעה בכבוד ובשם הטוב, מניח שהוא פגע במיתוס, מניח שהוא פגע ברגשות הציבור. האם כל הפגיעות האלה מצדיקות את הסרת ההגנה של חופש הביטוי? והתשובה היא לא. הסיבה היא שרמת הסיבולת מצויה על סף גבוה – רק במקרים מאד יוצאי דופן ייקבע שיצירה עברה אותו. מזעזעת את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית. האם זה לא משנה שמדובר בשקר? התשובה שלו היא שלא, כי השקר מאפשר לאמת לצמוח. הדרך להתמודד עם השקר היא לא בהשתקתו אלא בהסברה למה הוא לא נכון.
עד כמה אנחנו מוכנים שכל דבר ייכנס לשיח הציבורי? האם אנחנו מוכנים לפגוע במיתוסים שלנו? ברק אומר שעל הפגיעה האפשרית במיתוס של חנה סנש יש להצטער אך חברה דמקרטית אינה שומרת על מיתוסים שבאמצעות פגיעה בחופש הביטוי. הביקורת של דיין – אז איך בדיוק אפשר לשמור על מיתוסים אחרת? מיתוס נשען של שקר. אם נחשוף את השקר נמוטט את המיתוס. לכן גם חברה שמחוייבת לחופש הביטוי בדמות השיח הציבורי אולי תתעקש לשמור על מיתוסים מסויימים ולשמם היא תבצר את השקר. לדעתה זה גם רצוי. ככה בונים חברה.
וחזרה לחשין – חשין מדבר על השואה כדי להעצים את המיתוס. השאלה השנויה במחלוקת מבחינתו היא חופש הביטוי וחירות היצירה של לרנר מול כבודה של חנה סנש שנרצחה בידי הגסטפו ולא יכולה להגן על עצמה (=המיתוס).
סיכום: ברק מתחמק מהעיסוק במיתוס ומהיסודות העובדתיים בפרשה. חשין מתמודד עם המתח בין דוקו לדרמה ומתיחס לשאלה האם יש אמת. הצופה לא יודע האם יש אמת. הוא מגיע למסקנה שהדרמה אינה בדיונית ואנחנו לא מדדברים פה על חירות הפיוט אלא רצון לשכנע את הצופה שזה מה שקרה. חשין מתמודד עם התוצאה לגבי המיתוס. הוא בודק את המחיר. הוא נראה שיש הרבה עובדות נכונות ולכן האמירה של קסטנר תגרום לצופה להאמין שהיא אמת. לכן זה לשון הרע.
הוא אומר שיש פה מצב (מוכן לצורך הדיון להניח) של כבוד של אדם אחד מול אדם אחר – ואז אי אפשר להגיד שכבודו יותר חשוב. הוא ראוי לכבוד אך לא ייבנה על כבודה של חנה. הוא לא מתיחס לשאלה אם במקרה שהיה ברור שזאת דרמה עדיין היה אסור לשדר.
כאשר השיח הציבורי מתקיים בתנאי חסר, למשל בפריים טיים של ערוץ 2, יש משמעות לביטויים שלא מרשים להציג. זה משנה את התוצאה ע"פ הפרדיגמה השנייה, אלו במות ולא דוברים. אם הם במות יכול להיות שיש להם חובה לצד הזכות – זה הרעיון הרגולטורי.
לשבוע הבא – לקרוא ס' 1, 9 – מאמר וכהנא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה