על פי דירקהיים, למשפט אין חיים משלו אלא הוא השתקפות של המבנה החברתי. יש לסוג החשיבה הזה השלכות על האוטונומיה של המשפט.
מרקסיזם
כאג'נדה פוליטית היא מאתגרת את הנחות היסוד לש המשפט הליברלי הלקאסי – האוטונומיה של המשפט, שיוויון בפני החוק, שלטון החוק. עם השנים התפתחה בתוך המרקסיזם תפיסה יותר מורכבת, שמבטאת מתח בין החשד ב"משפט הקפיטליסטי" לבין הכרה בכך שיש פוטנציאל להשתמש בו כמכשיר לצדק חברתי. בניגוד לדירקהיים, המרקסיזם מצד אחד מסביר את ההתפתחויות במשפט באמעצות המבנה החברתי אבל מצד שני מייחסת למשפט כח מכונן על החברה.
התיאוריה של מרקס, ללא קשר ליישומים שלה ברוסיה, התפתחה במערב והפכה להיות המסגרת המרכזית שמאפיינת את החשיבה במדעי החברה מסוף המאה ה-19. אנחנו נתייחס רק לתיאוריה ולא למופע הפוליטי שלה שהוא קומוניזם. כל מה שאחרי מרקס הוא ניאו-מרקסיסטי.
התרומה המרכזית של התיאוריה: מרקס הציע במחצית המאה ה-19 דימוי חברה מסויים וחסר תקדים. יומרה מרכזית היא לשכנע אותנו שהיא מתארת נכון את ארגון החברה האנושית. הרעיון שהמבנה החברתי היסודי הוא מעמדי. צריך להשתמש במושג "מעמד" כדי להבין את המבנה החברתי, מבלי קשר לאיך אנשים מרגישים.
הסיבה הראשונית לניתוח הזה היא תפיסה אודות מהותינו כבני אדם – הדימוי של מרקס הוא שמה שהופך אותנו לבני אנוש זה כושר הייצור שלנו, היכולת להתאים את הטבע לצרכים במקום הסתגלות. זה, לעומת הגל, שחשב שהרוח האנושית היא מה שמייחד אותנו (תפיסה אידיאליסטית מלשון רעיונות). התפיסה של מרקס היא מטריאליסטית.
החשיבה הליברלית יכולה באופן עקרוני לקבל את התפיסה המטריאליסטית, אבל היא שמה במרכז את האינדיבודואל. התפיסה המרקסיסטית אומרת שאנחנו אף פעם לא לבד. אנחנו נולדים לתוך מבנה נתון ולתוך מעמד כלשהו. אנחנו תמיד מייצרים תו"כ שת"פ ויחסי-ייצור.
בני אדם שמייצרים הם "כוחות ייצור". מה שמשתמשים בו כדי לייצר נקרא "אמצעי ייצור". יחסי, כוחות ואמצעי ייצור ביחד הם "אופן ייצור". ההיסטוריה האנושית היא היסטורייה של אופני ייצור מתחלפים. מה שמבחין בין תקופות היסטוריות שונות הם אופני הייצור השונים.
בפאודליזם, אמצעי הייצור היה אדמה ובקפיטליזם זה חומרי גלם, או שמא הון.
אופן הייצור היום הוא קפיטליזם. אחד הדברים הייחודים לו הוא רעיון העבודה החופשית – האם חופשי לבחור במה לעבוד ובסוף היום הוא הולך הביתה, יש הפרדה בין עבודה ובית. בבית הוא לא חייב שוב דבר למעביד. בפאודליזם העובד היה צמית – אסור לו לזוז מהאדמה שלו. בעבר היה אפילו יותר נפוץ שיש עבדות. מרקס שם את העבודה החופשית במרכאות ומתפח ביקורת בשאלה עד כמה היא באמת חופשית.
מרקס מכיר ב-2 מעמדות – בורגנות ופרולטריון. היו מעמדות גם קודם אבל בשמות אחרים.
אםן ניקח בני אדם ונשים אותם על אי בודד, הם יתחילו בייצור נצלני. לאורך זמן, חלק מחברי הקבוצה יגיעו למצב שבו הם משתלטים על אמצעי הייצור, והאחרים בשביל לשרוד יצטרכו למכור את כח עבודתם לשולטים. אלוהמעמדות זה בעלות על אמעי הייצור. יחסי ייצור קונפליקטואליים. חלק מהחברים שולטים/בעלים של אמצעי הייצור וחלק בגלל זה עובדים. מה שמבחין בין . כמובן שהעיקרון הזה שנוי במחלוקת, היה אפשר גם להגיד שהייצור המשותף יתבסס על חלוקת עבודה פונקציונלית.
המושג "מעמד" בתיאוריה הוא מאד מדוייק ואף פשטני – הוא פונקציה של בעלות או חוסר בעלות על אמצעי הייצור. כל מי שמקבל משכורת הוא פרולטר, גם אם הוא מרוויח מלא. כיוון שהייצור תמיד משותף, זה לא ניצול פשוט אלא תלות הדדית. בגלל התלות יש מאבק.
מה שמניע את ההיסטוריה ויוצר שינויים באמצעי הייצור זה מאבק מעמדי.
מאז מם הסתם התמונה המעמדית הסתבכה, כי מנהל יכול להיות גם מקבל משכורת וגם בעל מניות.
למארקס יש חשיבה דיאלקטית. החשיבה הדיאלקטית מנסה להסביר למה יש היסטוריה. הטענה המרקסיסטית היא שההיסטוריה היא תוצאה של אחדות והתפרקות של ניגודים. אחדות: כאשר יש משהו כלשהו שנקרא "תזה". כל תזה מכילה בתוכה את ההפך ממנה – אנטיתזה. כל דבר מכיל בתוכו את שלילתו. האחדות נקראית סינתזה. כיוון שסינתזה בנויה על מתח פנימי, בתנאים מסויימים היא מתפרקת. וכך הלאה. זה המנוע של ההיסטוריה. הבורגנות והפרולטריון הם תזה ואנטי-תזה, שנמצאים בסינתזה של אופני ייצור.
זה הבסיס להבנת מצבם של האדם והחברה.
הבנת מצבו של האדם בסדר הקפיטליסטי: האדם נמצא במצב של ניכור (ALIENATION), וזה מצב שבו אנחנו לא ממצים את האנושיות שלנו. חלק מרכזי בביקורת המרקסיסטית על הקפיטליזם היא שהיא מונעת מימוש עצמי. מימוש עצמי זה ייצור. בגלל שהפעול חופשי, הוא מנוכר – הוא לא מחליט מה הוא מייצר, איך הוא מייצר, ולא שולט על פרי עבודתו. זה מבנה של עבודה בשכר. זה לא משנה איך הפועל מרגיש, הניכור הוא מושג אנליטי אובייקטיבי. זה מוביל לכך שהפועל מנוכר מעצמו ומסביבתו, כי הכל מתורגם לסחורות וגם העבודה (לב האנושיות) היא סחורה.
מצב החברה הקפיטליסטית – מרקס אינו מסתיר את ההערכה שלו לאופן הייצור הקפיטליסטי. האופן המהפכני של הקפיטליזם – הוא צריך תמיד לעשות מהפיכה של המוצרים (תמיד צריך לשדרג). המטרה היא הגדלת ההון (הון אינו כסף שלוקחים לכיס אלא השקעה חוזרת של הרווח ע"מ להגדיל את כושר הייצור). מהצורך להגדיל את כושר הייצור נגזרים מאפיינים של החברה הקפיטליסטית – עבודה ללא ליאות והרחבה ללא ליאות, הקולוניאליזם למשל הוא רצון להמציא שווקים ומשאבים חדשים. יש גלובליזציה כי השוק העולמי אינו יודע גבולות. אופן הייצור הזה מכיל בתוכו את סתירתו, והוא יביא את כליונו של הקפיטליזם כאופן ייצור. שני התהליכים הדיאלקטיים שיביאו לכך:
משברי ייצור – כיוון שהקפיטליזם מתרחב ללא הרף, תמיד תגיע נקודה שבה כושר הייצור גדול מכושר הצריכה. אין למי למכור, הסחורה נתקעת במחסנים, מתחילים להקטין את כושר הייצור, מפטרים עובדים, כח הקנייה יורד וזה מעגל שמתרחב. מרקס לא לקח בחשבון בזמנו שלפחות עד היום, המדינה הושיעה במשברי ייצור. הבורגנות הסכימה לקבל התערבות שבתנאים רגילים היא לא היתה מוכנה לקבל. מרקס הניח שמשבר ייצור שיוביל לקרית הקפיטליזם, יכול לקרות רק בשוק משוכלל מאד - בפועל המהפכות הקומוניסטיות הגדולות קורות במדינות בהן הכלכלה דווקא אינה מפותחת.
התפתחות תודעה מעמדית – בתנאים נורמליים של אחדות הניגודים, הסדר החברתי בנוי על מעמדות אבל הם מעמדות בפני עצמם – מעמד במובן האובייקטיבי של המילה. זה אומר שרוב הזמן אנשין ברמה הסובייקטיבית לא חושבים על עצמם במונחים מעמדיים. להפך, במקביל לצמיחת הקפיטליזם יש לנו המון אפשרויות להגדיר את עצמנו שלא באופן מעמדי. אחד התנאים לכך שאופן הייצור משתנה הוא היווצרות מאבק מעמדי גלוי שמוביל למהפכה. בשביל שזה יתרחש, צריך שבני אדם יפתחו תודעה מעמדית, שהם יחושו שגורל חייהם נגזר מהגורל המעמדי שלהם, שיחושו שותפות גורל ע"ב מעמדי. השאלה היא באיזה תנאים נוצרת תודעה מעמדית מהפכנית של המעמד המנוצל – מעמד למען עצמו. התשובה של מרקס היא שהגדלת כושר הייצור מחייבת ריכוז של הפועלים במקום אחד וכן נוצרת תודעה מעמדית. כך גם לגבי הפיתוח של אמצעי התעבורה והתקשורת – שהכרחי להתפתחות הקפיטליזם וגם מקרב בין הפרולטריון הגלובלי.
בשלב מסויים של בשלות התהליכים האלה יביאו למהפכה ולשינוי אופן הייצור.
איך נראה מבנה השליטה הפוליטי בחברה הקפיסליסטית? או: למה מהפיכה עוד לא פרצה?
מודל התשתית/בנין-העל – החברה הקפיטליסטית מאורגנת כמו בניין שיש לו תשתית שבה מתרחש הייצור בפועל. על התשתית הזאת מוקם מבנה-העל. המוסד המרכזי שלו הוא המדינה. שתי הפונקציות המרכזיות של מבנה-העל הן:
רפרסיה – סדר ומשמעת – כוחות הבטחון והמשטרה
הפצת אידיאולוגיה - “הרעיונות השולטים"
זה מה ש"מיוצר" במבנה העל.
למבנה-העל אין חיים משלו, במובן זה שהתשתית קובעת איך הוא יתנהל. זה נקרא דטרמיניזם היסטורי (מלשון לקבוע) - התשתית קובעת. זה לא אומר שלמבנה העל אין תפקידים חשובים בשמירת הסדר הקיים.
המשפט נמצא במבנה-העל. מהדימוי הזה נגזר שהמשפט הוא בהגדרה קפיטליסטי, כמו כל המוסדות של המדינה. אופן ייצור קפיטליסטי מביא בהכרח למבנה-על קפיטליסטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה