עטיה נ' שר החינוך
משרד החינוך שלל מתלמידי בי"ס "אלון" את הזכות שלא להבחן (לח"ב) במתמטיקה, כיוון שהיתה בעיה של "אי שמירה על טוהר הבחינות" בביה"ס בעבר.
קדמי:
סבירותו של הטעם האמור לוקה בשניים:ו
(1) ראשית – הוא פוקד את עוון ההעתקה בבחינות הבגרות על-ידי אחרים (בוגרי בית הספר בשלוש השנים האחרונות) על תלמידי השנה הנוכחית.
(2) ושנית – הוא משחיר את פניהם של מורי בית הספרץ
די בשני "ליקויים-על-פניהם" אלה, כדי להורות על ביטולה של ההחלטה נושא העתירה כהחלטה בלתי סבירה.
ברק:
מסכים לפסק-דינו קדמי, עם זאת, נראה לי כי ניתן להשקיף על הפרשה שלפנינו מזווית הראייה של עילה נוספת ועצמאית לתקפותו ולתקיפתו של שיקול-דעת מינהלי, היא עילת המידתיות (proportionality). עקרון המידתיות הופעל תחילה במשפט המינהלי "מבלי לקרוא לילד בשמו". בוודאי כך הדבר לאור המעמד החוקתי שניתן לעילה זו בפיסקת ההגבלה.
החלטה שלטונית היא כדין רק אם האמצעי השלטוני אשר ננקט, לשם הגשמת התכלית השלטונית, הוא במידה הראויה, ולא מעבר לנדרש. הוא מורכב משלושה יסודות, או מבחני משנה.: קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי; האמצעי שהמינהל בוחר בו צריך לפגוע בפרט במידה הקטנה ביותר; היסוד השלישי הוא המידתיות עצמה, היחס בין התועלת לבין הנזק, ואפשר לומר גם היחס בין האמצעי לבין המטרה, צריך להיות מידתי (פרופורציונלי), כלומר, יחס שאינו חורג מן המידה הראויה.
במצבים אלה ואחרים יש להכיר בקיום מיתחם התחשבות של הרשות השלטונית. מיתחם זה דומה למיתחם הסבירות של הרשות המבצעת.
במובן מסוים ניתן לראות בעילת המידתיות "ענף בעץ אי-הסבירות". במובן אחר ניתן לראות בה עילה עצמאית העומדת על רגליה היא.
בעניין שלפנינו החלטתו של המשיב פסולה, שכן האמצעי אשר ננקט הוא מעבר למידה הדרושה. ראשית, לא קיים קשר ראציונאלי בין האמצעי שננקט לבין המטרה שאותה מבקשים להשיג. שנית, האמצעי אשר המשיב נקט פוגע בעותרים במידה העולה על הנדרש. שלישית, לא מתקיימת מידה ראויה בין התועלת הצומחת מהפעלת האמצעי לבין הנזק שהיא גורמת.
נוסייבה נ' שר האוצר
חלקה הופקעה לאחר מלחמת ששת הימים, למטרה ציבורית-לאומית - בניית ירושלים כבירתה של מדינת ישראל. בנסיבות אותה עת ולנוכח השטח הנרחב של ההפקעה לא ניתן היה לייעד את החלקה למטרה ספציפית יותר. תכניות בניין העיר הוכנו והופקדו מאוחר יותר. כיום, לאחר חלוף 27שנים שבמהלכן תוכנן שטח ההפקעה והוקמו עליו שכונות חדשות, התמונה המצטיירת ברורה למדיי, ומאפשרת בחינה מחודשת של הצורך הציבורי בהפקעת החלקה נושא העתירה.
ההפקעה לא מומשה קרוב לשלושה עשורים. בתקופה זו די כדי לחייב את המדינה להוכיח כי הפקעת החלקה עדיין מקיימת את יסודותיה של פיסקת ההגבלה, ובתוכם התכלית הראויה, שבענייננו היא הצורך הציבורי שלשם הגשמתו הוחלט על ההפקעה מלכתחילה. בניית מבנה מסחרי, כשלעצמה, היא עניין לכוחות השוק, ואין היא בגדר צורך ציבורי המצדיק הפקעה. ואולם אפילו יכלה הקמת המבנה המסחרי לשמש צורך ציבורי כדין, בוודאי אין היא נכנסת בגדר מטרת ההפקעה המקורית.
ההפקעה אף אינה עומדת במבחן המידתיות, שכן העותרים מעוניינים לפתח את החלקה בעצמם.
התכנון החדש קבע גם את ייעודה של חלקה זו, אך בהיותה תא שטח מבודד, ובהתחשב במיקומה, לא נדרשה החלקה להגשמת מטרת ההפקעה. במצב זה לא נתקיימה חפיפה בין התכנון ומטרותיו לבין ההפקעה ומטרתה.
חורב נ' שר התחבורה
אנו נתקלים בתופעה, שההחלטה הסבירה אינה אחת ויחידה. תיתכנה כמה החלטות סבירות.
בבסיס ה"איזון" מונחת התפיסה, כי לא כל העקרונות הם בעלי חשיבות זהה בעיני החברה, וכי בהעדר הכוונה חקיקתית, על בית המשפט להעריך את החשיבות החברתית היחסית של העקרונות השונים.
אמות-המידה לאיזון
אמת-המידה המקובלת כיום – בעקבות חקיקת היסוד, בעניין זכויות האדם – הינה זו הקבועה בפיסקת ההגבלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה