נתחיל בסיפור: מרץ 1960. גרשון אהרונסון גר בניו יורק, מוכר מודעות לניו יורק טיימס. קנו מודעה של עמוד שלם למען זכויות השחורים. זה פסה"ד הכי חשוב בחופש הביטוי. צריך להבין אותו על הרקע ההיסטורי של זכויות שחורים וגם על רקע העובדה שבאותו הזמן הסמל של המאבק של שחורים, מרטין לותר קינג, היה בכלא. מתוך הכלא הוא כתב את אחד הטקסטים המשמעותיים ביותר למאבק בתומכים שלו בחוץ: קל למי שלא הרגיש סגרגציה להגיד – חכו בשקט, אבל מי שראו לינצ'ים וחוו איסור כניסה למקומות, השפלה – יבינו שקשה לחכות.
הטקסט והמאבק נמצאים ברקע של הסיפור. הצד שהופיע בשם חופש הביטוי זה הניו-יורק טיימס – הוא מזוהה עם הטקסט הזה. הוא לא מזוהה עם הקפיטליסטים כמו בעל הקניון (לויד נ' טאנר) והתורמים כסף למאבקים הפוליטיים (באקלי נ' ולרו). עד עכשיו העותרים ביקשו להימנע משיח הפוליטיים. כולם טוענים "תיקון ראשון" ו"אני הדובר" אבל כאן זה אחרת כי מי שטוען את זה רוצה לחזק את השיח. הוא נציג הרומנטי של חופש הביטוי.
כאשר אהרונסון מוכר להם את המודעה, לא היה לו מושכ למה הוא נכנס. מבחינה משפטית, לשון הרע, לא היתה הרבה מחלוקת. הערכאה הראשונה פסקה את מה שהיתה צריכה לפי הדין. סאליבן – השריף של אלבאמה – טען שנכתב ונרמז שהוא ואנשיו נקטו שיטות טרור נגד הסטודנטים. עובדתית הוא צדק. היו טעויות עובדתיות במודעה. התווספו לזה תביעות נוספות ובסה"כ יצא 3 מ' דולר, כך שהניו יורק טיימס ערער וביהמ"ש העליון קבע שהערעור נדחה. הניו יורק טיימס טענו שזה לא רק המישור הנזיקי, אלא החוקתי. הטענה היתה שאם ייפסק שגם טעויות בפרסום שנעשו בתו"ל לגבי איש ציבור עולות כדי לשון הרע – יש בכך לפגוע בעקרון החוקתי של חופש הביטוי. חופש הביטוי חייב להשליך על דיני לשון הרע. צריך לקרוא אותו לתוך החוק, ולחייב את יסוד הכוונה ע"מ להרשיע. זה כדי שידו של הכותב לא תרעד ולאפשר יצירת שיח ציבורי.
ביהמ"ש העליון של אלבאמה הכריע שהחוקה אינה מגנה על ביטוי שהוא לשון הרע. זה הגיע לביהמ"ש של ארה"ב, ושם ישב השופט ברנן שהיה נציג של ביהמ"ש הנאור והליברלי (וורן קורט). הוא מסכים עם העובדות – היו טעויות, היה תו"ל. הוא בוחן את המקרה על רקע מחוייבות עמוקה לרעיון חופש הביטוי, במובן של שיח ציבורי.
פסה"ד חשוב במובן המשפטי שבו לוקחים סוגיה נזיקית ולוקחים אותה למישור החוקתי. לדיין זה מזכיר את פס"ד קסטנבאום (מצבה בלועזית). הוא חשוב גם כי זאת הפעם הראשונה בהתיאוריה הדמוקרטית של חופש הביטוי מקבלת לגיטימיות בפסיקה. כלל משפטי שמחייב את מי שמותח ביקורת על איש ציבור לוודא שכל פרטי הפרסום נכונים תוך שהוא חשוף לתביעת דיבה בסכום בלתי מוגבל מוביל בפועל לצנזורה עצמית.
כיוון אחר: כשמנסים לחשוב מה נמצא ביסוד רעיון חופש הביטוי, זה אומר שיש התנהגויות אנושיות מוגנות יותר, למשל התנהגויות אקספרסיביות (לא חייב להיות ביטוי – יצירה אומנותית, לבוש, נסיעה בלי קסדה). כאשר יש אמירה שעוברת מסובייקט א לסובייקט ב. ברגע שהרעיון מתורגם לעקרון פוליטי וממנו למשפטי, ההגדרה שלו משתנה. כעקרון פוליטי, ההגדרה שלו נגזרת מהרעיון בדבר היקף מעורבות המדינה בחיים של הפרט. יש שתי אופציות – ליברליזם ומדינה מינמלית – ימנית - מול פרוגרסיבי – שמאלי – מדינת רווחה. בקוטב השמאלי השלטון ממלא תפקיד הרבה יותר פעיל בחיי הפרט, ומפעיל את סמכותו באופן הרבה יותר תדיר. רוב החברות הפוליטיות לא נמצאות בקטבים, כך שניתן להגדיר כל חברה באמעצות נק' האיזון. בכל מדינה אפשר למצוא את רמת ההצדקה הנדרשת להתערבות של השלטון בחיי האזרחים. ככל שהמדינה יותר ימנית רמת ההצדקה יותר גבוהה. בהתבסס על מידת ההצדקה הזאת, מידת ההצדקה הדרושה להפרעה לחופש הביטוי יותר גבוהה. כל זה מנק' המבט של האיש הפרטי ולא הדמוקרטית. אם זאת ההגדרה של חופש ביטוי, האם לא ניתן להמלט מהרעיון האוטונומיסטי?
הניתוח הזה הוא נק' המוצא לניתוח חופש הביטוי. חופש הביטוי נמדד במרחק של המדינה מהאזרח.
האם כאשר אומרים שלמדינה יש עקרון של חופש ביטוי, זה לא אומר שהוא תמיד יגבר. באותה חברה יכולים להיות עקרונות חשובים וזכות שנגזר תמעקרון אינה אבסולוטית בהכרח. כל מה שהעקרון מחייב זה את ההצדקה היותר גבוהה של השלטון לצנזורה. זוהי מגבלה חיצונית על כוחו של השלטון.
חופש הביטוי היא זכות שמהותה היא השפעה על אחרים. לפעמים זאת השפעה מזיקה. ביטוי יכול להשפיע על הלכי רוח, לעורר מתחים חברתיים, להחליף שלטון. האספקט הזה של הזכות חשוב כי ההנחה היא שההתערבות השלטונית מוצדקת רק במעשים של הפרט שיש להם השפעה על אחרים, ודווקא כאן אנחנו מצפים למינימום התערבות של השלטון. האפקט הזולתי הוא מה שאנחנו רוצים לשמר.
חזרה לנ"י טיימס: אנחנו מאמינים שכאשר הפרט מבטא את עצמו יש לזה השפעה על הסביבה ואת זה אנחנו רוצים לעודד. יש כאן התלכדות של התיאוריה אוטונומית והדמוקרטית.
3 התיאוריות של חופש הביטוי:
אוטונומיה – התיאוריה לא אומרת כלום, רק שביטוי הוא אוטונומיה, שזה אותו דבר. לפי התיאוריה הזאת, חופש הביטוי אינו מכשיר להשגת מטרה אחרת. הפרט ייפגע אם הרשות תצנזר אותו. רואים את זה בפס"ד כהנא נ' רשות השידור ופס"ד לאור.
חקר האמת - המעבר הראשון מהרעיון האוטונומיסטי הוא בספר של מיל – על החירות (אמצע המאה ה-19). יש בה הרבה קסם כי היא נשענת גם על הפרט וגם על הקולקטיב. אנחנו מייצרים מנגנון מייצר-אמת. מניחים שהמנגנון דורש חופש ביטוי, אחרת ייפגע תהליך חיפוש האמת. פס"ד אברהמס נ' ארה"ב – האמת תצוף מתוך המאבקק בשוק הרעיונות. גם זה בכהנא נ' רשות השידור. התיאוריה הזאת משמעותית דווקא בגלל הסיפרות הביקורתית, בעיקר אדווין בייקר. מתוך הביקורת לומדים על שתי התיאוריות האחרות.
הדמוקרטית – מניחה שהתהליך של חקר האמת לא באמת אפשרי. הוא לא באמת יוביל לאמת אובייקטיבית. עדיף לחפש משהו שאפשר למצוא – דיאלוג. רז אמר שזה מאפשר לכל אחד לבדוק את האמת שלו. התיאוריה מסתכלת על הפרט כחלק מקהילה פוליטית שרוצה להגיע לדיאלוג דמוקרטי יעיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה