ריבוי בעלים
אלה בעצם רוב המקרים של קניין.
שיתוף בנכסים
המתח בין שתי תפיסות הקניין בא לידי ביטוי בהקשר הזה, אך המופע שלהן שונה מאד ממה שראינו בדיני נטילה שלטונית. יש פער עצום בין רטוריקה לבין מעש – הרטוריקה היא ליברטריאנית (בלקסטון) אך החוק והפסיקה עושים את ההפך. הרטוריקה אומרת ששיתוף בנכסים הוא לא רצוי אבל בפועל שיתוף הוא רצוי. מאז חקיקת חמ"ק נזנחה מסורת הקומון-לו שמתנגדת לשיתוף, ואימץ מסורת קונטיננטלית-גרמנית שתומכת בשיתוף. דגן מאד בעד זה.
ע"פ התפיסה הבלקסטוניאנית, שיתוף בנכסים הוא המקרה הקלאסי של המאגר המשותף. דגן טוען שזה לא נכון.
הפער בין רטוריקה למעש
רטוריקה – הפסיקה הישראלית רוויה באמירות לפיה הדין הישראלי עוין לשיתוף (פס"ד גל בועז, וילנר – פירוק היא האפשרות הרצויה). ויסמן – בעלות משותפת היא אורח נסבל אבל לא אורח רצוי. הסיבה לטענה הזאת היא שזה מצב פתולוגי, בהגדרה הוא לא יכול לעבוד. ס' 27 (ס' 9, 13 חוק המטלטלין מכיל על מט' וזכויות) – קובע שאין לשום שותף חלק מסויים. כפשוטו, אין דרך להפעיל את הזכות בלי לפגוע בשותף האחר. החשש הוא מטרגדיית המרחב המשותף, יש השקעת-חסר וניצול-יתר. שיטת המשפט האמריקאית לוקחת ברצינות את הרטוריקה הזאת. התוצאה:
כל החלטה ניהולית דורשת הסכמה פה-אחד. אם לא כולם מסכימים, שיפרקו את השיתוף. התוצאה היא קפאון כי תמיד תהיה סחטנות. הלר קרא לה "טרגדיית האנטי-קומונס" – כאשר ליותר מידי אנשים יש זכות לקבוע יהיה ניצול-חסר. הקפאון מביא לפירוק.
שימוש – אדם רשאי להחזיק ולהשתמש כל עוד זה לא פוגע בשימוש מעשי ואין זכות לשכר ראוי. התוצאה – מי שרוצה להשתמש, ישתמש כאוות נפשו – תמריץ לניצול יתר.
השקעה – מי שמתקן עושה את זה על חשבונו. את ההתחשבנות עושים בפירוק. זאת תמריץ לא להשקיע וכן לפרק.
המשפט הישראלי הוא ממש הפוך. הוא תומך בשיתוף כל עוד הוא טוב. הוא יוצר נורמות שעוזרות למוסד הזה.
הסברים לפער:
מי שבאמת חושב על ק' כמושגים בלקסטוניאנים לא יכול לחשוב שהשיתוף הוא רצוי. המשפטנים לכודים בדימוי הזה של ק' גם כאשר הם עושים דברים הפוכים
פער בין יומיום לפתולוגיה – השיתוף מגיע לבימ"ש כאשר הוא באמת לא עובד. ביומיום שיתוף עובד.
גודל האתגר שהשיתוף מציב בפני ביהמ"ש.
למה מדובר באתגר גדול?
הניסוח המקורי של הקושי הוא של הארדין, וזה ניסוח של טרגדיה, של "זה לא עובד".
למה כדאי להתאמץ ולאפשר את קיום מוסד הק' המשותף?
ממצאים של כלכלנים וסוציולוגים (אוסטרום) שבדקו היסטורית וכיום מצבים של מאגרים שותפים וראו שהמון פעמים זה מצליח. כלומר הארדין נסתר אמפירית. לא כל הדוגמאות האלה רלוונטיות, כי מדובר בקהילות סגורות הומוגניות עם מנגנוני שליטה מעבר לקיניניים. אבל יש עדיין דוגמאות טובות, כשלא היו מכנסים משותפים בין הצדדי לפני.
הסיבה שזה יכול לעבוד: יתרונות כלכליים של הגודל וביטוח, הפעולה המשותפת כטוב כשלעצמו.
אם בודקים את סיפורי ההצלחה של אולסטום, חלק מהם מתאפיין בכך שהכללים מונעים את החירות לצאת. למשל, אפש לצאת אבל לא מקבלים כלום. או אפשר למכור רק לאחד מהחברים. כאשר החירות לצאת מוגבלת, גם במצבים של דילמת אסיר רבת משתתפים סביר שנשתף פעולה. האסטרטגיה המועילה במצב כזה, היא שת"פ פעולה בצעד הראשון, ותגובה זהה לזו של השותף בצעד הבא. אבל אנחנו לא רוצים לשלול את החירות בשיטת משפט ליברלית. לכן, בס' 34 לחמ"ק כתוב שעסקה אינה דורשת הסכמה ותנייה מגבילה על כך תקפה רק ל-5 שנים. ס' 37 – כל שותף רשאי לתבוע פירוק ותניה על כך תקפה ל3 שנים בכפוף לאישור בימ"ש. הרציונל הוא שמוביליות הקניינית היא המפתח לחירות האישית בתחומים אחרים. זוהי זכות שלא ניתנת למכירה.
לכן האתגר הוא: יש יתרונות כלכליים וחברתיים בשיתוף. ניתן להשיג אותם כאשר מבטלים את החירות לצאת ומבחינה ליברלית אסור להגביל את החירות הזאת. מאד קשה לשמור על החירות לצאת ולאפשר שת"פ.
צריך לזכור שהשת"פ במק' דורש שיתוף בסכומים אחרים כל פעם. אם לא יודעים מתי השני יממש את החירות לצאת, ויש סיכוי שהאדם השני לא נחמד, זה מעורר חשש. יש סיכונים מאד גדולים שהאדם חושף את עצמו כאשר מדובר בסכום גדול ואין אפשרות לנקום.
בנוסף, אנשים רציונליים נרתעים מלהכנס למשחק סגור.
האם ניתן להשיג את היתרונות מבלי להקריב את הערכים הליברליים? המשפט שלנו עושה כמיטב יכולתו אבל השאלה כמה הוא מצליח היא לא פשוטה.
המשפט מנסה להגן על הצדדים מפני האופורטוניזם האפשרי של האחר מבלי לפגוע ביכולת שלהם לנתק את הקשר. הוא עוזר למי שרוצה להתגבר על בעיית השיתוף. הוא עושה ע"י אפשור אוטונומיות מקומיות ובניית מנגנונים שמגנים מפני הסכנה של האופורטוניזם.
המשפט לא יכול ולא צריך לחייב שת"פ. הוא לא יכול ולא צריך למשטר את חיי היומיום של בני האדם. שץ"פ מושג בד"כ באמצעים לא פורמליים. אנשים נורמליים לא מדברים בשפה משפטית. המשפט יכול לעזור באמצעות יצירה של כללי רקע שנותנים רשת ביטחון אם הדברים לא יעבדו כמו שצריך. אם המשפט מצליח לחזק את האמון והשיתוף הוא כזה שיש לו יתרונות, התוצאה תהיה יעילה הרבה יותר. הצלחה מחזקת אמון ולהפך - “אמון מצליח”.
נדון בתבפקיד המשפט ב-3 מעגלים
מעגל השליטה הפרטית – מה מותר לי לעשות עם הנכס שלי
זה המעגל השיורי, מדובר על כללי ברירת מחדל שחלים כל עוד לא נקבע ע"י הצדדים אחרת – בהחלטת רוב או בהסכם השיתוף. העובדה שההסדרים בו לא מדוייקים היא לא מאד בעייתית כי הצדדים יכולים לקבל החלטות והסכמים ע"מ להסדיר את הענינים.
את המעגל הזה נחלק ל-4 קטגוריות:
השפעה ישירה – פתרון לניצול יתר – ס' 31(א)(1) אומר שכל שותף רשאי בלי הסכמה להשתמש במק' שימוש סביר ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. המילה הקריטית כאן היא כמובן סביר, ומעבר לכך יש כאן דבר והיפוכו- כי כל שימוש בהכרח מונע ולכן אינו סביר.
פס"ד ביאלר – האב מתנגד שהבן יגור בבית. ביהמ"ש לא מאשר את הסמכות להשאיר מעצם היותך שותף. הנימוקים והביקורת: פוגע בשימוש של האחר – זה טיעון שנכון גם לגבי האמא, גם היא מפריעה לשימוש של האב; מישהו אחר משתמש במק' – זה לא נימוק טוב כי מותר לאמא להשכיר את החלק שלה. למה בכ"ז התוצאה רצויה? יש פה שיתוף מאד פגיע. השימוש הזה של האמא מבטיח שהיחסים יתפוצצו. סוג שימוש כזה אנחנו רוצים להגביל. לדעת דגן, לא נכון לקרוא את פסה"ד כך שאסור לשותף להשכיר את החלק שלו, אלא שאסור להשכיר למישהו שמכעיס את הצד השני. לא צריך להגביל את זה רק לבני זוג. היום היה אפשר להשתמש גם בס' 14.
פס"ד וילנר – ביהמ"ש קובע שחמ"ק עבר מהתפיסה הנגטיבית לפוזיטיבית – מזכות וטו ועידוד פירוק לעידוד שת"פ. התנגדות כשלעצמה אינה בהכרח מונעת את השימוש. זה שינוי שעשה המחוקק בס' 30. הסיבה לשינוי היא האמונה ששיתוף יכול להצליח גם אם מקבעים את החירות לצאת. המחלוקת בין בן פורת לנתניהו: לטענת בן פורת, כאשר שותפה אחת עוברת לגור בדירה, והשנייה אומרת לה לא לעשות את זה אבל לא רוצה שעצמה להכנס לדירה, זה לא מצדיק תביעת סילוק יד. נתניהו אומרת שזה כן מספיק טוב, כי תיאורטית הן לא יכולות לגור ביחד. העמדה של בן-פורת דומה לעמדה של המשפט האמריקאי. אנחנו רוצים להביא לניצול הכי טוב שיש, אז אם שימוש של צד אחד אפשרי אין בעיה, ואנחנו נעצור רק כאשר יש קונפליקט ממשי. תוצאות הכלל של בן פורת הן הקצנה של האופורטוניזם, שניהם יעשו כאילו הם נכנסים לגור בדירה. המנגנון של נתניהו הוא לדעת דגן מנגנון מרגיע שמונע אופורטוניזם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה