חופש הדיבור הוא אחד המאפיינים המיוחדים של החוקתיות האמריקאית, הוא מגדיר את האומה. הרבה מצורתו נקבעה ע"י החלטות ביהמ"ש העליון. יש "מסורת" של חופש הביטוי, שכל שופט מחליט על הרקע שלה. לדעתו במסורת הזאת יש פגם.
בשנות ה-60 ארה"ב תהתה בקול רם האם קפיטליזם ודמוקרטיה הולכים ביחד. זה קשוא לפרשת ווטרגייט. כח כלכלי השפיע על הפוליטיקה. באותו זמן ביהמ"ש התמודד עם השאלה האם מדינה יכולה להרחיב את דוקטרינת ההגינות למדיה הכתובה, והאם חייבים להתיר למבקרי המלחמה בויאטנם זמן שידור הטלוויזיה. במקרה אחר, פעילים פוליטיים פנו לקהל בקניונים כי לא היה להם כסף לקנות זמן שידור.
הקפיטליזם כמעט תמיד ניצח בקייסים האלה. בהתחלה היה נדמה לכותב שמדובר במאבק בין חירות ושיוויון. אולם הסתבר שמדובר בקונפליקט בין בין שני אספקטים של חירות.
מסורת חופש הביוי נתפסת כהגנתו של הדובר בפינת הרחוב. כשהתפתחה ה"הגנה" סביבו, נוצר חוק נגד רגולציה של תוכן. לשוטר מותר לעצור את האדם רק אם הוא עומד להסית את ההמון, או אם הוא עומד באמצע הכביש. זאת דוקטורינה מצויינת, הבעיה היא שהיום אין יותר פינות רחוב.
מטרת חופש הביטוי היא להגן על הדמוקרטיה ועל זכותם של האנשים להחליט איזה חיים הם רוצים לחיות. שמירה על האוטונומיה בעידן של טלוויזיה עלולה להיות בלתי מספקת ואף הרסנית לחופש הביטוי. הטלוויזיה היא גם דובר וגם במה.
כאשר הטלוויזיה תורמת לחופש הביטוי ואומרת משהו, משהו אחר לא נאמר. האוטונומיה אינה מטרה בפני עצמה בהקשר הזה, אלא אמצעי ליצור חופש ביטוי. אנו תמיד ניתקל בבעיה זו כאשר יש מקום מוגבל לביטוי. אם כולם שווים אין בעיה, אבל אנחנו בקפטיליזם.
הליברליזם מפריד באופן חד בין אזרח לממשלה, ומגן על האזרח מפני הממשלה. הטלוויזיה היא ערבוב של שניהם, כי היא פרטית אבל מקבלת רישיון מהממשלה. לכן צריך רגולציה על הטלוויזיה. המדינה צריכה לשמור על היושרה של הדיון הציבורי.
כמו שהמשטרה צריכהלהגן על הדובר בפינת הרחוב מלינץ' של ההמון, כך המדינה צריכה לאפשר לקולות להישמע בשיח הציבורי.
יש חשש שהתערבות המדינה תעשה דווקא את ההפך להרחיב את חופש הביטוי. אך חופש הביטוי כה חשוב עד שווה לקחת את הסיכון. מותר גם לפדוע בזכויות אחרות ע"מ לממש אותו. יש גם חשש שאותם כוחות ששולטים בשוק הם אלה ששולטים במדינה.
העול הוא על השופטים – הם שמגנים של הערכים החוקתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה