התקנון שונה מחוזה רגיל כי אין בו מסויימות. מסכימים רק על דרך ההסכמה.
חוזה רגיל אפשר לשנות רק בהסכמה פה אחד, ותקנון אפשר בהחלטת רוב. לפני חו"ח – 75%, אחרי חו"ח – 51%. אם יש כמה סוגי מניות צריך לכנס אסיפות סוג, ורוב רגיל בכל סוג. אפשר לשריין הוראות בתקנון. עושים את זה ע"מ להגן על זכויות המיעוט.
נעבור לנושאים המהותיים:
פרי העמק – האם הרוב יכול לעשות מה שעולה על דעתו? האינטואיציה אומרת שצריכה להיות מגבלה אבל קשה לשים את הגבול. מדובר באגודה שיתופית, ובפק' האגודות השיתופיות אין את עקרון האחריות המוגבלת. בחו"ח יש גם את העקרון שקובע שאין זכות לבוא לבעלי המניות ולדרוש מהם לשלם עוד כסף. בפק' האגודות אין הוראה כזאת. בעולם הקיבוצי לא היו את הרעיונות האלה.
במקרה זה החברים באגודות השיתופיות היו אגודות שיתופיות, הקיבוצים הביאו השקפת עולם סוציאליסטית והמושבים היו יותר קפיטליסטים. לאורך זמן, הקיבוצים קיבלו הלוואות מבנקים, כשמי שפורמלית קיבל את ההלוואה זה האגודה השיתופית. מי שנהנה מהכסף זה כל החברים. הבנקים דרשו ערבות אישית של הקיבוצים. הבנקים דורשים את הכסף והקיבוצים מגיעים למושבים ומבקשים השתתפות.
מה שהקיבוצים עשו זה לתקן את התקנון ולבטל את האחריות המוגבלת. המושבים פנו לביהמ"ש וטענו שזה לא שינוי שאפשר לבצע. אם היה מדובר בחברה, ברור שאי אפשר היה לעשות את זה. הטענה היא שאי אפשר לקבוע בקניין הפרטי. נקבע עקרו נוסף, שע"פ קונספט חוזי, הרוב לא יכול לשנות מהותית את החוזה באופן שחורג מכוונת הצדדים במועד יצירתו. ברק אומר שקרוב לוודאי שהם התכוונו שתהיה מגבלה על שלטון הרוב כך שאפשר לדנות הכל מלבד אדני היסוד של ההתאגדות. ביקורת – קרוב לוודאי שעקרון הקניין הרפטי לא ממש היה במוביל במועד היווצרות החוזים. אדני היסוד הם לא מה שהצדדים התכוונו אלא מה שמקובל בהתאגדות. אבל, עקרונית יכול להיות שנוצר נוהג לפעול אחרת, כך שיש הסכמה משתמעת שחורגת מהחוזה. בפועל טענות נוהג אינן מתקבלות ע"י ביהמ"ש.
הנושא עלה גם בהקשר של קרנות הפנסיה, כל פעם כשהן הגיעו לפשיטת רגל הן לא נתנו לעמיתים את הזכויות שהתחייבו לתת להן, והרבה פעמים זה היה באמעצות שינוי התקנון. ביהמ"ש באופן בסיסי אישר את השינוי כי אין מה לעשות.
השאלה היא מהם אדני היסוד?
המיעוט הכניס כסף לחברה ע"מ להרוויח כסף. נניח שהשווי של החברה עלה. מה מרוויח מזה המיעוט? בעלי מניות שליטה נהנים מההשקעה שלהם בכמה דרכים:
הם שולטים על קבה"ח, כך שהם יכולים להחליט על חלוקת דיבידנדים
הם יכולים להחליט על פירוק
הם או נציגיהם מנהלים, כך שהם מקבלים משכורת, דמי ישיבות לדירקטורים – זה לא שיוויוני.
עקרונות:
שלטון הרוב
שיוויון בחלוקה
עבירות המניות
אי פריקות - חומה בין כיס החברה לכיס בעלי המניות
בעל מניות המיעוט שרוצה לממש את השקעה יכול למכור את המניות – עקרון עבירות המניות. הבעיה היא שהמחיר יכול להיות נמוך – הרי הקונה יישאר לכאורה במיעוט. בחברה פרטית אין ממש שוק למניות – זה יותר בעייתי (גם במצב שבו שוק ההון פגוע).
- כדי לפרק חברה צריך לקבל את הסכמת הרוב – זה עקרון אי הפריקות
איזה הגנות עומדות לבעל מניות המיעוט?
- לא ניתן לסטות מעקרון השיוויון בחלוקה אלא בהסכמה פה אחד. השיוויון בחלוקה הוא אחד מאדני היסוד.
כלומר, המצב הבעייתי של בעלי מניות המיעוט הוא כזה שאולי על הנייר יש להם הרבה כסף, אבל יכול להיות להם מאד קשה לממש את זה. הם צריכים לדעת מראש שהם נכנסים לסיטואציה בעייתית. במהלך השנים התפתחו דרכים של מיעוטים להגן על עצמם. הדרך הפשוטה היא זכות וטו על החלטות מסויימות. זכויות וטו באות עם אחריות – חשוב להדגיש את זה. וצריך גם לשריין את זכויות הווטו. מערכת המשפט אינה מגנה מספיק על מיעוטים
הזכויות שמוגדרות בווטו:
זכות למנות דירקטור
זכויות קדימה – מצבים בהם החברה מנפיקה עוד מניות ומגייסת עוד כסף. צריך לתת קודם לכל בעלי המניות לפי האחוזים שלהם זכות השתתפות בהנפקה החדשה. זה מגן על המיעוט נגד דילול.
זכות סירוב ראשונה – כאשר אחד מבעלי המניות רוצה למכור, הוא חייב להציע את זה לבעלי המניות (בצורה שיוויונית) הקיימים ויש להם פרק זמן להיענות להצעה. יש הטוענים שזו זכות קניין.
TAG-ALONG/ TAKE ME ALONG - מקובל בחברות סטארט אפ, שרוצות לעשות אקזיט. החשש של המיעוט הוא שהרוכש יחליט לקנות רק את המניות של בעלי השליטה. לכן אם מישהו רוכש מעל % מסויים, יש לבעלי מניות המיעוט זכות שייקנו גם אותם. אם הרוכש רוצה לקנות רק חצי, אז הוא צריך לקנות חצי מהמניות של כל אחד.
חוק ני"ע התחיל לאכוף את השיוויון בזכויות הצבעה (44ג, 46ג). אם יש חברות לא שיוויוניות, כל פעם שהם עושות הנפקה הן צריכות להנפיק את המניות היותר טובות. בעקבות זאת, הרבה מאד חברות עברו מרצונן למשטר של שיוויון. זה נעשה באמעצות ס' 350. גם כאן עלתה השאלה האם הרוב יכול לעשות הכל.
לכן, קבעו שצריך לעשות כינוס אסיפות לפי אינטרסים ולא רק אסיפות סוג. לפעמים קורה שאותו אדם מחזיק בשני הסוגים. דיברנו על זה כבר.
החובות של בעלי המיעוט: ס' 192-193 קובעים שבעל מנייה ינהג בהפעלת זכויותיו ומילוי חובותיו בתו"ל ויימנע מניצלו לרעה של כוחו בחברה, בין היתר בהצבעה לגבי שינוי התקנון, הגדלת ההון, מיזוג, עסקאות בעלי ענין כו'. זה אימוץ של עקרון תו"ל לדיני החברות, והוא חל על כל בעלי המניות. זה אומר שגם למיעוט עם כח אסור לנצל לרעה את הכח הזה. יש חובה לפעול בהגינות (יותר חזק מתו"ל) על בעל השליטה, בעל מניה היודע שאופן הצבעתו יכריע בהחלטה כללית (זה המיעוט שיש לו זכות וטו), בעל מניה שלפי התקנון יש כח כלפי החברה (גם בעל מניות המיעוט שיש לו זכות למנות דירקטור). על הפרת חובת ההגינות יחולו החוקים של הפרת חוזה בשינויים – אכיפה, פיצוי וכו'.
החוק מכיל תמיכה חזקה בשיקול העיסקי. ביהמ"ש מנסים לחסום התנהגות אופורטוניסטית של הרוב אבל חוסמים גם מיעוטים סחטניים.
תרגול
מבט על
נקודה כללית בדיני תאגידים – בעיית נציג נובעת מפערי מידע ופערי אינטרסים שיש בכל פעם שמישהו אחר אחראי על הנכס שלי.
מנגנוני שוק שמטפלים בבעיה:
שוק ההון – השוק יעניש מנהלים גרועים ולא יקנה מהם מניות.
שוק המנהלים - מנהלים גרועים לא יקבלו עבודה
שוק השליטה – שליטה היא היכולת לנהל את התאגיד, כלומר יותר מ-50% מהמניות. שווי המניות של חברה שהמנהלים שלה גרועים יירד. שווי נמוך קורץ למשתלטים שיקנו את המניות ויהפכו לבעלי שליטה ויעיפו את ההנהלה. זה פחות רלוונטי בשוק הישראלי, כי צריך שאפשר יהיה להשתלט על חברה בבורסה (רק אם לבעל השליטה יש פחות מ-50%).
שוק המוצרים – אם המנהלים לא טובים, זה ייפגע במוצרים ובריווחיות של החברה.
אנשים שמאמינים בשוק החופשי חושבים שזה מספי'.
מנגנונים פנימיים – משפטיים
מנגנוני אכיפה – עילות תביעה של בעלי המניות
מנגנוני חשיפת מידע – חוק ני"ע, תקנות ני"ע, חו"ח.
מנגנוני פיקוח פנימיים
מנגנונים להגבלת שק"ד – חובת אמונים/חוב"ז, מסמכי ההתאגדות
כאן נכנס התקנון
ס' 18,19, 32 מאפשרים להגביל את שק"ד של המנהלים. למשל, אם בעלי המניות רוצים לנהל מסעדה, הם יקבעו בתקנון שהחברה היא לצורך ניהול מסעדה בלבד. אם המנהל יחרוג מזה יהיה אפשר לתבוע אותו. דוגמה נוספת – ס' 18 מדבר על ההון המונפק, ניתן לקבוע שההון הוא 2 מניות בלבד (אחד לכל בעלים) ואז אי אפשר לדלל אותם. הדירקטוריון מחליט על הנפקות, והם עלולים לדלל את בעלי החברה.
הבעיה עם המנגנונים האלה היא שהם מגבילים יותר מידי את שק"ד. אם למשל יש הזדמנות עיסקית, לא בטוח שההנהלה תוכל לנצל אותה.
ס' 17 קובע שדין תקנון כדין חוזה. תקנון אינו חוזה.
בפס"ד ברדיגו נקבע העקרון הזה. היתה חברה משפחתית שניהלו אותה 4 משפחות, שמראש סמכו על יכולת הניהול של ברדיגו בלבד. הם עשו שני סוגי מניות – הוניות התחלקו באופן שווה ושליטה – שנתנו את רובם לברדיגו. הם קבעו בתקנון שאם הוא ימות המניות שלו אינן עבירות. השאלה היא האם מותר לקבוע דבר כזה בתקנון. ברק קבע שהתקנון הוא חוזה סטוטורי – הוא חוזה בין הצדדים אבל עם הגשתו לרשם החברות המדינה היא חלק מהחוזה ויש הוראות שחלות עליו. ברק גם החליט את פסה"ד הזה וגם ניסח את הס' בחוק.
הרעיון שהתקנון הוא חוזה נותן סעדים במקרה של הפרה, אבל זה קצת שונה. גם כל חוק החברות חל על התקנון בברירת מחדל. אם החברה לא פועלת בהתאם לחוק, ס' 352 מעניק סעדים. בכל מקרה העילה היא של אכיפה כמו חוזה רגיל. אין צורך להכניס את הס' לתקנון ע"מ ליצור תביעה מעין-חוזית.
דיספוזיטיביות/קוגנטיות – בבג"צ איגוד קופ"ג נשאלה השאלה האם מותר לשנות את המבנה של החברה באופן שאינו קבוע בחוק. האם המבנה הקבוע בחוק הוא קוגנטי? נקבע שלא. יש רצון להגן על האוטונומיה של בעלי המניות. יש הגבלה קוגנטית כאשר נדרש ללהגן על צדדי ג' או תקנת הציבור. למשל, זימון מראש של אסיפת דירקטוריון הוא הכרחי לבקרה פנימית שהיא מתחייבת מתקנת הציבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה