- מי זכאי לערער
§ ע"א 453/81 קלוזנר נ' עמל פ"ד לו (4) 225 (סע' 1-3 לפס"ד של בייסקי ופס"ד של בך).
השופט מ' בייסקי
המשיבים התדיינו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בסכסוך שנפל ביניהם לעניין שכר, המגיע למשיב 1 עבור עבודות חפירה, שביצע על-פי מכרז למען המשיבה 2. במהלך הדיונים הסכימו המשיבים ביניהם, כי יבקשו מבית המשפט למנות מטעמו את המערער כמומחה. קביעותיו של המומחה תיחשבנה כמימצאים של בית המשפט בנקודות אלה, וכי "שכר המומחה ישולם על ידי שני הצדדים בחלקים שווים ביניהם ויחשב כחלק מהוצאות המשפט".
המומחה קיים שבע ישיבות בהשתתפות המשיבים ובאי-כוחם, והגיש לבסוף חוות-דעת מפורטת, מנומקת ומחושבת, והגיש חשבון שכר-טרחתו בסך 36,475.23 שקל, וביקש מבית המשפט לקבוע לו שכר-טרחה זה. בית המשפט קמא סבר, כי שיעור שכר הטרחה הנדרש אינו עומד בשום יחס לעבודה, שנדרשה לנושא למענו נתמנה המומחה, למטרה זו הספיקו 14 שעות עבודה והשכר היה מסתכם בסכום קטן בלבד, אך מאחר שהמשיבים הסכימו לשכר בשיעור 4,000 שקל, נפסק למערער סכום זה, אגב ציון הערה, "שזה מה שראוי לפסוק למומחה".
הדבר נובע מטעות בתום לב של ד"ר קלוזנר וכי הוא קרא את כתב המינוי שלא כהלכה ופעל הרבה מעל ומעבר למה שנדרש.
פסה"ד:
כרגיל, לא רשאי לערער מי שלא היה בעל דין, ואם נפגע עלידי פסק הדין - תרופתו היא להגיש תביעה לביטול פסק הדין או לקבלת הצהרה הקובעת, כי פסק הדין אינו בר-ביצוע כלפיו, אך מאז ומתמיד נזקק בית-משפט זה לערעורים בעניין שכרם של כונסי נכסים או מפרקי חברות, אשר מונו על-ידי בית המשפט, בין שהערעור היה מטעם כונס נכסים, שהלין על מיעוט השכר שנקבע לו, או על-ידי בעל דין, שקבל על הגזמה בשכר שנקצב לו, כשכונס הנכסים או המפרק הוא המשיב.
במקרה דנן נאמר בכתב ההסכמה, עליו חתמו המשיבים, ושעל-פיו הוציא בית המשפט את כתב המינוי, כי "שכר המומחה ישולם על ידי שני הצדדים בחלקים שווים ביניהם ויחשב כחלק מהוצאות המשפט". על-פי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, צו לתשלום הוצאות ניתן להוציא לפועל בדרך של פסק-דין בית המשפט לתשלום כסף, משהגיש המערער תביעתו לקביעת שכרו במסגרת ההתדיינות שבין המשיבים, הרי מכוח התחייבותם לשאת בשכר זה כחלק מהוצאות המשפט הם הסכימו ממילא, כשם שמחויבים היו להסכים, כי לעניין זה מעמדו של המערער הוא מעמד של תובע, והמשיבים הם הנתבעים. וכך אמנם הבינו גם המשיבים את ההתדיינות בנדון בערכאה הראשונה. הא ראיה, שלא עוררו בהקשר זה כל טענה, וההתדיינות נסבה לגופו של עניין, היינו, שיעור שכר המומחה שמן הראוי לפסוק לו.
השופט ג' בך
המערער לא ביקש להצטרף לערעור, אשר ממילא היה תלוי ועומד לפנינו, ואשר הוגש מטעם אחד הצדדים המקוריים למשפט נושא הערעור, אלא שהליך זה כולו נפתח על-ידי המערער בלבד.
ספקותיי נובעים מן השיקולים הבאים:
א. כלל מושרש הוא בדיני הפרוצדורה שלנו, האזרחיים והפליליים כאחד, כי רק מי שהיה צד להתדיינות לפני ערכאת משפט נמוכה יותר, רשאי לערער או להגיש בקשת רשות לערער על החלטת אותה ערכאה לפני בית-משפט לערעורים.
ב. כלל זה עובר כחוט השני בכל דיני הפרוצדורה, גם בתחום המשפט הפלילי
ג. על קביעת שכר מומחים מדובר, בין יתר ההוצאות במשפט, בתקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין רמז בתקנות אלה, לא במישרין ולא בעקיפין, על קיום האפשרות, שמומחה יוכל להגיש ערעור על גובה השכר שנקבע לו לערכאת משפט גבוהה יותר.
ד. בית המשפט נעזר על-ידי רבים במלאכת עשיית הצדק. כל עד, המוזמן על-ידי בית המשפט על-פי בקשת אחד הצדדים, ולא כל שכן עד מומחה, המתמנה או מוזמן על-ידי בית המשפט, נקרא למלא תפקיד חשוב בניסיון לגלות ולקבוע את האמת. אם מתן רשות למערער דנן לערער יביא להתרת הרצועה ולמתן רשות ערעור לעד מומחה מכל סוג שהוא וכן לכלל העדים, המוזמנים על-ידי בית המשפט, הייתי רואה בכך התפתחות בלתי רצויה מבחינת המדיניות השיפוטית.
ה. לדעתי, קשה להקיש ממקרים של כונסי נכסים לענייננו.
ו. הנימוק העיקרי, אשר בעטיו יש, לדעת חברי הנכבד, השופט בייסקי, לאפשר למערער לפנות בעניין הוצאותיו לבית המשפט לערעורים, נעוץ בתחושתו שיש במניעת מתן אפשרות זו למערער מידה של קיפוח זכויותיו. אך דא עקא, שהאפשרויות לפגיעה בזכויותיו של עד במשפט עקב החלטותיו של בית המשפט מרובות בלאו הכי, ויש שבעטיין מוסב לעד נזק, העולה בהרבה על הפגיעה שיש באי-תשלום מה שנראה בעיניו שכר-טרחה סביר.
ז. יש להביא בחשבון גם את זכויותיהם של הצדדים להליך המקורי, אשר ההתדיינות ביניהם נסתיימה למעשה.
עם כל זאת, וכאמור - לא בלי היסוס, הגעתי גם אני למסקנה, שאין למנוע מהמערער דנן את האפשרות להביא את ערעורו לפנינו. בבדקי את הפסיקה ואת חוות הדעת, שניתנו בסוגיה האמורה, נוכחתי, כי הכלל האמור בדבר הגבלת זכות הערעור לצדדים המקוריים להליך בערכאה הנמוכה בלבד איננו מוחלט וחד-משמעי עד כדי שלילת מתן אפשרות זו במקרים חריגים.
לא יכול עד (ולא יכול היה המערער) לערער בזכות על החלטת בית המשפט קמא, אלא רק במסגרת ערעור על "החלטה אחרת" במובן סעיף 19 (ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, כלומר: לאחר קבלת רשות.
זאת ועוד; גם אם נחליט, כי אין המערער רשאי להגיש ערעור במסגרת ההליך דנן, הרי - בלי לנקוט עמדה מחייבת בנדון - נראה לי, כי אין בכך כדי למנוע בעדו מלנסות ולהשיג סעדו בדרך אחרת, על-ידי הגשת תביעה נפרדת לשכר ראוי או על-ידי עתירה לבג"צ. בלאו הכי, לא ניתן איפוא לחסוך לחלוטין מהמשיבים את טרדת ההתדיינות הנוספת.
המערער הינו איפוא הרבה יותר מסתם עד מומחה. הוא שימש כ- "OF THE COURT OFFICER" במלוא מובנו של ביטוי זה, מילא עבור בית המשפט תפקיד רב היקף וזכה במסגרת המשפט למעמד מיוחד ויוצא דופן.
§ בש"א 2369/06 אברהם כהן נ' בנק דיסקונט (טרם פורסם)
בין משיבה 4 לבין משיבים 1-3 מתנהלת תובענה בבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת זו זומן המבקש כעד מומחה מטעם משיבים 2-4 וזאת במקביל לחתימת הסכם שכר טרחה בין משיבים אלו לבין המבקש. המבקש זומן להופיע במספר ישיבות. כן עתר הוא לחיוב המשיבים 2-4 בהפקדת ערובה מספקת להוצאותיו. ביום 13.2.06 ניתנה בבית המשפט המחוזי החלטה שעניינה שיעור שכר הבטלה שיש לפסוק למבקש ונפסקו לזכותו 1,000 ₪. על שיעור שכר הבטלה שנפסק מבקש המבקש להשיג לבית-משפט זה.
המבקש טען בבקשתו כי אין הוא בטוח אם דין ערעורו להתברר כערעור ברשות או בזכות, הגם שלשיטתו מדובר בערעור בזכות שכן שאלת שכר הבטלה נסתיימה. משיבים 2-4 ציינו בתגובתם, כי קיימת בינם לבין המבקש מחלוקת לעניין היקף זכאותו לשכר, מחלוקת שאף הוצגה לבית המשפט קמא. מחלוקת זו יש לפתור בהליך נפרד בין הצדדים, ואין דרכה להתברר בהליך ערעור לבית-משפט זה.
פסה"ד:
יש לאפשר למבקש להשיג השגותיו לפני בית-משפט זה וכי בנסיבות העניין הדרך לבירור ההלך הינה ערעור בזכות. נקודת המוצא הינה כי זכות הערעור מסורה לבעל דין שנפגע מהחלטה בעניינו ואין זכות ערעור למי שלא היה בעל דין אלא אם הוקנתה זכות כזו במפורש. יחד עם זאת, המשפט מכיר מצבים בהם לצד ההליך העיקרי בין בעלי דין מתנהל "הליך נספח" שיכול ויהיה בין בעלי הדין לבין עצמם או בין בעל דין וצד "זר" להליך. הליך נספח מעין זה יכול להצמיח חבויות וזכויות משל עצמו ולאפשר במקרים מסוימים גם יכולת השגה על ההחלטות שנתקבלו במסגרתו, אם לבעל הדין המקורי ואם לבעל הדין ה"זר". ברוח זו הוכרו למשל זכויותיהם של עורך-דין לערער בזכות על חיובו בהוצאות אישיות וזכותו של עורך-דין ממונה לערער על שיעור שכר הטרחה שנפסק לו.
עם זאת, ההכרה בזכותו של בעל דין "זר" להליך לערער על קביעות שבו אינה מוחלטת ויש בה גדרים וסייגים.
במקרה שלפני השאלה המתעוררת היא לעניין השגה של עד על שיעור שכר הבטלה שנפסק לזכותו על פי תקנה 187. ההחלטה בהליך שינתה את זכותו ההופלדיאנית ובמובן זה הוא "נפגע" ממנה. במצב דברים זה, ומשנסתיים ההליך בעניינו של המבקש, עומדת לו האפשרות להשיג על החלטה זו לבית משפט שלערעור, בלא תלות בתוצאת ההליך העיקרי.
§ בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721 (סע' 2, 3 ו-5 לפס"ד של קדמי, סע' 7 לפס"ד של דורנר וכל פסק הדין של שטרסברג-כהן)
צירינסקי - כיהן כגזבר עיריית חיפה. בעקבות דו"ח מבקרת המדינה מנובמבר 1988, בו הצביעה המבקרת על ליקויים חמורים בדוחו"ת הכספיים שהגישה העיריה, נפתחה חקירה משטרתית; ובין הנחקרים היה גם העותר. עם פתיחת החקירה הועבר העותר מתפקיד הגזבר לתפקיד של יועץ כספי לראש העירייה, אריה גוראל.
בתקופה בה כיהן העותר כיועץ כספי, התגבשו אצל גוראל חשדות לפיהן העותר עושה שימוש לרעה בתפקידו לצורך קידום ענייניו הפרטיים, ותיפקודו לוקה באי שמירה על טוהר המידות. בעצה אחת עם חבר מועצת העירייה מורג, פתח גוראל בחקירה פרטית כנגד העותר במימון העיריה. עלותה של החקירה הגיעה כדי 40,600 ש"ח. משנתגלה דבר מימון החקירה הפרטית על ידי העירייה, הוגש נגד גוראל ומורג כתב אישום לבית משפט, בו יוחסו להם בשל כך, בין היתר, עבירות מרמה והפרת אמונים. על פי האמור בכתב האישום, המניע האמיתי לפתיחה בחקירה הפרטית היה נעוץ בחשדות - שחשדו גוראל ומורג - שהעותר מעביר מידע ליריבים הפוליטיים של גוראל; ועל כן, לא היתה הצדקה למימון החקירה בכספי העירייה.
בית משפט השלום זיכה את גוראל ומורג מכל אשמה; כאשר כשליש מפסק הדין - והמדובר במספר לא קטן של עמודים - מוקדש ל"קביעת" מימצאים שלילים לחובתו של העותר. בין היתר נאמר בפסק הדין, כי העותר ביצע עבירות פליליות, התנהג בצורה מושחתת ובלתי אתית ואינו ראוי לשמש בתפקיד ציבורי; כאשר ספק אם היה ראוי לכך אי פעם.
לנוכח הקביעות החמורות האמורות, הגיש העותר - כאמור לעיל - "ערעור" לבית משפט המחוזי, בו בקש לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום; או, לחילופין, להורות על בטלותן של הקביעות האמורות כנגדו ומחיקתן מפסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע, ברוב דעות, שאין לעותר, ששימש כ"עד" בלבד בהליך פלילי בבית משפט השלום, זכות ערעור כנגד פסק-הדין שניתן בהליך שהתקיים נגד גוראל ומורג; ודחה את הערעור מטעם זה, מבלי לדון בו עניינית.
השופט י' קדמי
3השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא, כמובן, שאלת "זכות הערעור". בעניין זה מקובל עלי המבחן הפונקציונלי שנקבע על ידי הנשיא ברק בפרשת חסן, לפיו צד אינו רק מי שעל פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו ה"הופלדיאנית".
התנאים לקיומה של זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית גם אם אין הוא "צד פורמלי" להליך שבמסגרתו נעשתה ההחלטה, הם: ראשית - צריך שיתקיים בעניינו "הליך"; ושנית - צריך שהליך זה יסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות הופלדיאנית שלו.
מקום שבמסגרתם של הליכים המתנהלים על פי כתבי הטענות הפורמאליים - לרבות כתב אישום - מתנהל "הליך נוסף", המהווה, למעשה, "משפט נילווה", ובמסגרתו של הליך כזה מוכרעות זכויותיו של מי שאינו צד ל "משפט העיקרי", רואים את ההכרעה בעניינו של האחרון כ"פסק דין" שניתן במשפט שהוא "צד" לו. בתור שכזה, קנויה למי שעניינו הוכרע ב"משפט נילווה" זכות ערעור מכוח ההוראה הכללית שבחוק בתי המשפט, המקנה זכות ערעור לכל מי שניתן בעניינו פסק דין.
במקרה שלפנינו לא התקיים "הליך" - קרי: "משפט נילווה" - בעניינו של העותר וממילא - אין הוא "צד להליך"; והקביעות שנקבעו בפסק הדין בעניינם של גוראל ומורג - ככל שהן פוגעות בו - אינן מהוות "פסק דין" בעניינו.
הליך נוסף לאחר מתן פסק הדין מכוון לתיקון משגה שביישום הדין; ואין לעשות בו שימוש ל"שיכתוב" פסק הדין מבחינת "צורתו". כך במקום שמדובר ב"ערעור" על פסק הדין; וכך במקום שמדובר בפנייה לבג"ץ, ב"עתירת שיכתוב" של פסק דין.
השופטת ד' דורנר
מסכימה כי אין נתונה לעדים הזכות לערער על פסקי-דין.
עצם פגיעתה של החלטה שיפוטית באדם כלשהו - ואפילו הפגיעה היא בצד להליך השיפוטי ממש - אינה מקנה לנפגע זכות ערעור על ההחלטה הפוגעת. זכות הערעור אינה זכות מוקנית, אלא היא מותנית בהוראה מפורשת בחוק.
במקרה שלפנינו, לא נפגעה זכות "הופלדיאנית" של העותר - בין זכותו במובן "הצר", ובין חירות, כוח או חסינות הנתונים לו - ולפסק-הדין של בית-משפט השלום אין כל נפקות משפטית-אופרטיבית לגביו. שכן, פסק-הדין לא שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו. אשר -על-כן, אין בדברים שנאמרו בפסק-הדין כדי להקנות לעותר זכות ערעור, ולפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
השופטת ט' שטרסברג-כהן
דבריו של כבוד השופט שרון "המרשיעים" הלכה למעשה את העותר, שלא היה הנאשם במשפט, אלא העיד בו כעד תביעה, חרגו מן המקובל, לא נדרשו לצורך הכרעת הדין ופגעו בשמו הטוב ואף בעיסוקו של העותר מבלי שהיה לאל ידו להתגונן מפני הקביעות החמורות. על כך הסכימו הן חבריי השופט י. קדמי והשופטת ד. דורנר והן עו"ד בן-אור באת כוח המדינה.
כאשר שופט כותב בפסק דינו דברים קשים על עד, נוצר קושי ממשי ואמיתי בהתייחסות לדברים אלה. מחד גיסא, מהווה הבעת דעתו של השופט על עד שהופיע בפניו, חלק אינטגרלי ממלאכת השיפוט. זהו חלק חיוני והכרחי להערכת מהימנותו של העד, הדרושה לשם נקיטת עמדה כלפי הגירסה בה העד תומך או אותה הוא בא לנגח; מאידך גיסא, יש לשמור על כבודו של העד ולא לפגוע בשמו הטוב שלא לצורך, או מעבר למידה הדרושה לצורך ההכרעה בדין.
הפניה לבג"ץ כערכאה לביקורת שיפוטית על פעולתו של בית משפט אחר, בעייתית היא כשלעצמה. על פי החוק, אין בית הדין הגבוה לצדק מתערב בפסקי -דין הניתנים על ידי בתי משפט אחרים שחוק-יסוד: השפיטה חל עליהם (ס' 15(ד )(3) לחוק-יסוד: השפיטה). מסמכותו להתערב בפסקי דין של בתי דין למיניהם, כגון, בית הדין לעבודה ובית הדין הרבני. העילות העיקריות להתערבות כזו הן: פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי וחריגה מסמכות. עם זאת, יכול ויהיו מקרים חריגים שיצדיקו התערבות. האמת ניתנת להיאמר, כי לכל אחת מהדרכים יתרונות וחסרונות משלה. הכרעה אם בכלל יש לפתוח בפני עד שנפגע כאמור, דרכים לתקיפת אותה החלטה בהליך כלשהו ואם כן באיזה הליך, היא שאלה הכרוכה גם בשיקולי מדיניות משפטית.
ניתן לחשוב על דרך נוספת לתקיפת החלטה הפוגעת ב"זר" להליך והיא הגשת תובענה לפסק-דין הצהרתי. בית משפט יעשה שימוש זהיר בסמכותו זו ותידרשנה סיבות מיוחדות להתערבות כזו. עם זאת, היעדרו של מסלול ערעורי מפאת היעדר ממצא שיפוטי כנגד הנפגע (שם מדובר בנאשם עצמו), אפשר שיהוו שיקול במתן סעד הצהרתי.. נראה לי כי דרך זו אינה הולמת את המקרה שלפנינו. אין זה ראוי שאותה ערכאה שבה ניתן פסק הדין שפגע בצד שלישי ושעליה מערערים, ידון בטענות המועלות נגד פסק הדין של אותה ערכאה.
לדעתי, אין להשאיר פגיעה כה קשה ללא תרופה ואין ליתן תרופה אלא בדרך המלך של הליך מוכר. אני סבורה כי הדרך הראויה היא הערעור ולא הבג"ץ. ראשית, המגמה המוצאת ביטוי בשורת פסקי-דין, היא לצמצם את דרכי ההשגה לבג "ץ ולהפנות עותר להגשת ערעור גם כאשר קיימת עילה לבג"ץ. שנית, לאור המבחנים שנקבעו על ידי הנשיא שמגר בעניין הלפרין, על מנת לפתוח את המסלול הבג"צי, על הטענה נגד ההחלטה הפוגעת, להיות "טענה של חוסר סמכות או טענה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור". ענייננו איננו כזה.
לו דעתי היתה נשמעת היתה נדחית העתירה לבג"ץ ומתקבל הערעור, במובן זה, שקביעות נגד העד, בפסק דינו של בית משפט השלום, בעלות אופי מפליל, הפוגעות פגיעה קשה וחמורה בשמו הטוב של העד, במעמדו ובפרנסתו, שאינן דרושות לצורך ההכרעה במשפט לא לו והקביעה בדבר פסלותו של העד מלכהן במשרה ציבורית, תיחשבנה כקביעות מיותרות וחסרות תוקף מחייב כלפי כולי עלמא. אין בכך כדי לפגוע בקביעות פסק-הדין ככל שהן מתייחסות לנאשמים שזוכו על ידי בית משפט השלום.
§ רע"א 9124/06 פרץ פרי נ' לוקי ביצוע פרוייקטים (טרם פורסם)
בין המשיבות התנהל הליך בוררות. ביום 19.9.03 נתן המבקש, הבורר מר פרי פרץ אורי פסק בורר בסכסוך שבין הצדדים. המשיבה 2 הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה לאישור פסק הבורר ואילו המשיבה 1 הגישה בקשה לביטולו. בין היתר, נטען על ידי המשיבה 1, כי למשיבה 2 היו קשרים עסקיים עם הבורר במסגרת פרויקטים משותפים בהם פעלה המשיבה 2 והבורר ו/או חברות אשר בשליטת הבורר. נוכח האמור, טענה המשיבה 1 שיש לבטל את פסק הבורר מכוח העילה האמורה בסעיף 24(2) לחוק הבוררות לפיה מינויו של הבורר היה שלא כדין.
בפסק דינו, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה לביטול פסק הבורר. בית המשפט קבע, כי המשיבה 1 הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי הבורר היה קשור בקשרים עסקיים עם המשיבה 2.
הבורר הגיש בקשה למתן רשות לערער על פסק הדין בהליך שבכותרת. במסגרת בקשתו, טען הבורר כי פסק הדין פגע קשות בזכויותיו, הן בחופש העיסוק שלו, הן בשמו הטוב, והן בזכויותיו הקנייניות, שכן פסק הדין עלול להמיט כליה על פרנסתו מקיום בוררויות ומתן חוות דעת במינוי מטעם בתי המשפט. לטענת הבורר, בנסיבות העניין לא יכולה להיות מחלוקת כי בית המשפט הכריע בזכויותיו ההופלדיאנית, שהינן כולן זכויות חוקתיות. הבורר מדגיש, כי במקרה דנן, הקביעות נגדו הן שהיוו את העילה היחידה לביטול פסק הבורר, וכי אין מדובר במקרה בו הממצאים שקבע בית המשפט לא נדרשו לצורך הכרעת הדין ולא שינו את תוצאותיו.
פסה"ד:
המבחן שהותווה לעניין זה, הוא האם פסק הדין שבמחלוקת שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו.
במקרה דנן הוכיח המבקש כי נפגעה זכות הופלדיאנית שלו באופן המאפשר לו להגיש הליך ערעורי. אנמק את מסקנתי. אכן, לפי ההלכה הקיימת, לא די בפגיעה בשם טוב על מנת לבסס מעמד להגיש הליך ערעורי, שכן לצורך כך נדרש כי מגיש ההליך הערעורי יהיה "צד להליך בפועל". על מנת שאדם, אשר לא היה צד להליך שהתנהל בערכאה הדיונית יוכר כצד להליך, נדרש שיוכח כי פסק הדין עליו הוא מבקש לערער משליך באופן ישיר על עיסוקו המקצועי או על זכויותיו הקנייניות.
דעתי היא, כי גם בענייננו הוכחה פגיעה ישירה בעיסוקו המקצועי של הבורר, באופן המקנה לו מעמד להגיש הליך ערעורי. הותרת פסק דינו של בית משפט קמא על כנו מעלה חשש ממשי כי הבורר יעמוד בפני הסיכון שתוגש נגדו תביעה להשבת כספים שקיבל בגין ניהול הבוררות.
כמו כן, בשים לב להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, ונוכח מסקנתי כי הבורר מהווה בעל דין "בפועל" בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, דעתי היא כי הבורר נקט בדרך הראויה לתקיפת פסק דינו של בית משפט קמא משהגיש בקשת רשות לערער.
§ רע"א 10394/06 בן דוד נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (טרם פורסם)
המערערת נפגעה בשתי תאונות דרכים. היא תבעה את שתי חברות הביטוח. בערעור, שהיה רק נגד "הדר", החברה קיבלה הפחתה בתשלום הפיצויים. המערערת טוענת שהיה צריך בהתאם להעלות את הפיצויים שתתן לה "הפול".
פסה"ד:
דין הערעור להתקבל.
עיקר נזקה של המבקשת, בשתי התאונות, נגרם לברך ברגלה השמאלית ובית משפט השלום מינה את פרופסור סודרי כדי לקבוע אם נגרמה לתובעת נכות אורטופדית וכדי לקבוע את תרומתה של כל תאונה, אם בכלל, לנזק שאירע. בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע כי חוות הדעת של פרופסור סודרי מייחסת את כל הנזק של הנתבעת לשתי התאונות ולא לשום גורם אחר. בית המשפט הזכיר, כאמור, את הורדת הפרופיל הצבאי של המבקשת בשנת 1981, אך כיוון שהמשיבות לא חקרו את המומחה בחקירה נגדית, נקבע כי הממצאים בחוות הדעת לא נסתרו ובית המשפט הסתמך על קביעותיו של המומחה בחלוקת הנזק. מכאן, כך סבר בית-משפט השלום לאור חוות הדעת של פרופסור סודרי, כל ייחוס גדול יותר של נזק לתאונה אחת מפחית מניה וביה את הנזק המיוחס לתאונה השנייה ולהיפך.
לפי עמדתו של בית המשפט המחוזי, חלק משמעותי מן הנזק שיוחס לתאונה השנייה צריך היה להיות מיוחס לתאונה הראשונה, והסיבה היחידה שבגינה לא הוגדל סכום החיוב של "הפול" היא שהמבקשת לא הגישה ערעור כנגדה. אני סבור כי תוצאה זו, על-פיה יצאה המבקשת "קרחת מכאן ומכאן" אינה יכולה לעמוד ומשום כך יש לקבל את ערעורה של המבקשת.
מדובר במקרה שבו קיים נזק אחד שיש לחלקו בין שני מזיקים פוטנציאליים שכל אחד אחראי למקצתו מכוח אירוע נפרד. גדר המחלוקת בבית משפט השלום נסבה בעיקרה אודות חלוקת הנזק ולא אודות עצם החבות בנזק. במקרה כזה, טענת "הדר" בערעור מטעמה כי יש להפחית או לבטל את אחריותה לנזק, פותחת מניה וביה חזית גם אל מול "הפול", שצורפה כמשיבה רגילה לערעורה של "הדר" וחויבה בפסק דינו של בית משפט השלום בפיצוי בגין המנה שנותרה לאחר הפחתת חלקה של הדר מן הנזק הכולל. לא בכדי נכללו בערעור של "הדר" טענות מפורשות בנוגע לאחריותה של "הפול" לנזק שיוחס לה ("להדר"). בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט המחוזי להגדיל את סכום הפיצויים שבו חויבה "הפול" במקביל להפחתת סכום הפיצוי שבו חויבה "הדר", ואף ראוי היה כי יעשה כן.
לתוצאה דומה ניתן להגיע גם דרך פרשנות תקנה 462. בערעור נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהייתה קיימת בדרגה הראשונה, ובגבולותיה מוסמך בית המשפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו... מכאן הצורך לעשות כל מי שהיה בעל דין בדרגה הראשונה לבעל דין בערעור, כמצוות התקנה 424. אכן, ראוי כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המסורה לו בתקנה 462 רק במקרים נדירים אלא שהמקרה שלפנינו - הוא ללא ספק אחד מאותם המקרים שבהם יש לעשות שימוש בתקנה כדי להבטיח שהתוצאה בתיק אינה פוגעת בעשיית הצדק בין הצדדים להליך ואינה מביאה לכדי מסקנה בלתי מתקבלת על-הדעת.
- ערעור שכנגד
§ בש"א 3868/90 יעד אלקטריק נ' לה טלמכניק אלקטריק, פ"ד מה(1) 256
ראשית הפרשה שלפנינו בשתי תובענות שהוגשו בבית המשפט המחוזי בנצרת.
האחת היתה תביעתן של שלוש חברות ישראליות - יעד אלקטריק, אינטר אלקטריק וט.מ.י. שיווק מוצרי חשמל - נגד חברה צרפתית בשם טלמכניק, ושתי חברות ישראליות בשם טליסקו וטלמניע. בתביעה זו נטען כי בין החברות הישראליות לבין טלמכניק נקשר הסכם אשר מכוחו הוענק לחברות הישראליות מעמד של סוכנות בלעדיות להפצת מוצרי טלמכניק בצפון הארץ. החברות הישראליות בקשו בתביעתן כי יינתן צו המונע מתן זכות להפצת המוצרים לגוף אחר זולתן, וכן תבעו פיצויים בגין הפרת חוזה, וביקשו לחייב את טלמכניק במתן חשבונות.
התובענה השניה הוגשה על ידי טלמכניק נגד חברת יעד אלקטריק, חברת ט.מ.י. שווק מוצרי חשמל, וכנגד שני המנהלים של חברות אלה (הומל וקורוטקין) לתשלום חוב כספי בשל מוצרי חשמל שקנו מטלמכניק ולא שילמו עבורם. הדיון בשתי התובענות אוחד, וביום 3.9.89 ניתן על ידי השופט המלומד פסק דין, אשר התייחס לכל אחת משתי התובענות שעמדו בפניו בנפרד.
תביעת החברות הישראליות נדחתה, ונקבע שלא נוצרו יחסי סוכנות בלעדיים בין החברות. כפועל יוצא מכך לא הוענקו לחברות הישראליות הסעדים שנתבקשו על ידן. לעומת זאת, תביעת טלמכניק נתקבלה בחלקה: נקבע כי זכאית היא להחזרת החוב הכספי עבור ציוד שמכרה, אך זאת בכפוף לשני סייגים: ראשון שבהם - החיוב חל רק על החברות שנתבעו באותו תיק, ולא כלפי המנהלים באופן אישי; והשני - הותר לחברות הנ"ל להחזיר לטלמכניק מלאי של ציוד שהיה ברשותן, ולקזז מן החוב את ערכו של המלאי.
טלמכניק הגישה לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ערעור זה נסב על החלק בפסק הדין שבו נדחתה תביעתה - היינו, על אי חיוב המנהלים, ועל ההיתר לקזז את ערך המלאי מן החוב הכספי.
לאחר השלמת הליכי הפקדת הערבון על ידי טלמכניק הגישו הנתבעים, היינו - יעד אלקטריק, ט.מ.י. שיווק מוצרי חשמל, וכן הומל וקורוטקין ערעור שכנגד. ערעור שכנגד זה הוגש ביום 28.2.90 וקובל על ידי המזכירות. הערעור שכנגד נסב בעיקר ולמעשה על אותו חלק מפסק הדין של הדרגה הראשונה אשר דחה את התובענה שעיינה יחסי הסוכנות בין שלוש החברות הישראליות לטלמכניק.
טלמכניק ביקשה את מחיקת הערעור שכנגד על הסף. בבקשה זו טענה טלמכניק כי הערעור שכנגד הוגש שלא כדין, שכן הוא נסוב על עניינים השונים מאלה שהועלו בערעור העיקרי.
הרשם אמר כי עצם העובדה שבפני הדרגה הקודמת אוחד הדיון בתובענות שונות אין בו כדי ללמד על כך שניתן להגיש ערעור שכנגד על כל אשר נדון בפני הדרגה הראשונה, אלא - ערעור שכנגד כשמו כן הוא; ניתן להעלותו רק בענין שנזכר בהודעת הערעור הראשי. ליקוי נוסף אותו ציין הרשם המלומד - ואשר לדעתו יש בו עצמו כדי להצדיק מחיקת הערעור שכנגד על הסף - הוא בכל הקשור לזהות הצדדים המתדיינים. הרשם המלומד ציין בהחלטתו כי המערערים שכנגד שלפנינו אינם למעשה המערערים הנכונים בכל הקשור להחלטה בענין חוזה הסוכנות. לענין זה המערערים הנכונים הם יעד, אינטר וט.מ.י., ובנוסף לכך - אף אילו היו הם המערערים הנכונים, הרי שהערעור שכנגד מוגש כנגד בעלי דין שלא ערערו - טליסקו וטלמניע - ואף דבר זה איננו אפשרי. לאור האמור לעיל הורה הרשם המלומד על מחיקת הערעור שכנגד מן הרישום. על החלטתו זו מוגש הערעור שבפני.
פסה"ד:
בשאלת סמכותו של הרשם למחוק ערעור שכנגד על הסף.
קובעת תקנה 421: "ערעור שאינו ממלא אחר הוראות פרק זה לא יקובל לרישום...". אין לפרש סמכות זו כמוגבלת לשלב שלפני קבלת הערעור לרישום דווקא, ואם נמצא - לאחר מעשה - כי ערעור הוגש שלא כדין או שלא בזכות, ניתן לתקן את המעוות ולהורות על מחיקת הערעור מן הרישום.
כמו כן, משנמסרה סמכות כלשהי למזכירות בית המשפט, הרי אך טבעי הוא שרשם בית המשפט, הממונה, בין השאר, על עבודת המזכירות, שבידיו מסורות כל הסמכויות שבידי המזכיר הראשי של בית המשפט (סעיף 105 לחוק בתי המשפט), ואשר מוסמך הוא להורות בכל ענין הנוגע לניהולו של הליך (סעיף 91 לאותו חוק), הוא אשר יהא מוסמך להכריע, כל אימת שמתעוררת שאלה בדבר קיבולו כדין של הליך.
אין גם ספק שסמכויות המסורות לרשם בכל הקשור לבחינה אם ערעור הוגש כהלכתו לכל פרטיו ודקדוקיו, מסורות לו גם בכל הקשור לבחינתו של ערעור שכנגד.
ערעור שכנגד
הרעיון המונח ביסוד סדר הדין של הערעור שכנגד הוא, שנתבע שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין ולא ערער עליו, יוכל לחזור בו מכוונתו ולהשיג את ביטול החיוב, אם גמר אומר התובע ומצדו לא השלים עם פסק הדין והביא את הענין לפני דרגת הערעור. ניתן לומר, כי האפשרות להגיש ערעור שכנגד - במידה שניתן לתקוף את פסק הדין בדרך זו ... כמוה, למעשה, כהארכת המועד להשגה על פסק הדין; על פי תקנה 431 יכול המשיב להגיש ערעור שכנגד לאחר שעברו המועדים להגשת ערעור הקבועים בתקנה 397 ו-398, ועצם אפשרות זו, של ביטול פסק הדין לבקשת משיב שלא ערער, עשויה גם להרתיע בעל דין מלערער, ולמעט ריב, שכן המערער עומד בסכנה שבית המשפט שלערעור לא רק ידחה את ערעורו, אלא יטול ממנו את פירות נצחונו בדרגה הראשונה.
עומדת לעיון השאלה מהי הזיקה אשר חיוני הוא שתהא בין הערעור שכנגד לבין הערעור הראשי, שבלעדיה לא ניתן יהיה להגיש ערעור שכנגד, ותהיה קיימת אפשרות להגיש ערעור רגיל ונפרד בלבד, במגבלות הזמן הקצובות לכך.
לפי זוסמן, ערעור שכנגד דינו כדין ערעור רק לצורך אותו ענין שהוא נושא הערעור, ורק כלפי המערער עצמו, אך לא לצורך ענין אחר ושונה הימנו. לא די בכך שעניינים שונים נדונו יחדיו בערכאה הראשונה כדי לאפשר אוטומאטית הגשת ערעור שכנגד במקרה שהוגש ערעור על אחד מאותם עניינים.
מתבקשת בכל מקרה ומקרה בחינה מהותית (להבדיל מבחינה צורנית בלבד) של השאלה אם אמנם הערעור שכנגד הוא באותו ענין של הערעור העיקרי, אם לאו, לצורך קביעה אם ראוי הערעור שכנגד להתקבל או שדינו להמחק.
בכל הקשור לשאלת זהותם של בעלי הדין הרי נקודה זו כשלעצמה לא יכלה להוות נימוק למחיקת הערעור שכנגד על הסף. כל זאת מפני שאכן יעד וט.מ.י. הינן מערערות "נכונות" לגבי כל הערעור, וטלמכניק אמנם ערערה בערעור רשאי. כך שאילו אך בשאלת זהות הצדדים היתה מתמצה הבעיה, כי אז ניתן היה לקבוע כי הערעור שכנגד לא יימחק, והוא יתייחס לערעור של יעד וט.מ.י. כנגד טלמכניק. אלא, שכאמור, לוקים סעיפים 9-1להודעת הערעור שכנגד בהעדר זיקה מספקת לעניינו של הערעור העיקרי, ומשום כך צדק הרשם המלומד שעה שהורה למוחקם.
אם בכל זאת נתפס הרשם המלומד לכלל טעות כלשהי, היה זה בכל הקשור לסעיפים 12-10של הודעת הערעור שכנגד. טענות אלה, ככל שהן מופנות כלפי טלמכניק - שהיא המערערת בערעור העיקרי, יש להם הזיקה הנדרשת לטענה המועלית בערעור הראשי כדי שיוכלו להיטען במסגרת ערעור שכנגד. לגביהן טעה הרשם שעה שהורה על מחיקת הערעור שכנגד בכללותו, ולא הותיר טענות אלה על כנן.
פס"ד מפרקים קודמים
§ ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור פ"ד לו(3) 123
אימתי יעניק בית-משפט זה רשות לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי, אשר ישב כערכאת ערעור על פסק-דין או על החלטה אחרת של בית- משפט השלום או על פסק-דין או על החלטה שדינה כדין פסק-דין או החלטה של בית-משפט השלום.
נקודת המוצא לכל מי שמבקש מענה לשאלה שהוצגה לעיל טמונה באמור בסעיף 19 (ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957, ממנו עולה הנחת היסוד, אשר על-פיה יידון כל עניין המובא לפני בית-משפט, בדרך כלל, לפני שתי ערכאות. יתרה מזאת, הכוונה העולה מדברי המחוקק היא, כי אין לכל מתדיין זכות מוקנית לכך שעניינו יובא בשלב כלשהו לדיון לפני בית המשפט העליון דווקא, שהרי יכול שההליכים יגיעו לסיומם לפני בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, ואין אחרי הכרעתו של זה ולא כלום.
עם זאת, לא סתם המחוקק לחלוטין את אפשרות הפנייה אל הערכאה הנוספת הגבוהה יותר, אלא פתח פתח מותחם וצר לערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שישב כערכאת ערעור. לא בהענקת זכות המדובר אלא בהתנאתה של הזכות בקבלת רשות, ומקום בו נוקטים לשון רשות משמע, כי הוקנה לערכאה, אשר בידיה הופקדה הסמכות להרשות ערעור נוסף, שיקול הדעת לקיים עיון, מיון ובירור, בטרם תפעיל כוחה ותעניק או תמאן להעניק את הרשות המבוקשת.
בבואו לשקול את השאלה, אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף.
אמת המידה, על-פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט, הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל, לאורו מוצדק לדלות את המקרה המסוים דווקא מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות לערער. מכאן גם, כי דחייתה של בקשת רשות לערער אין פירושה, כי בית המשפט, שדחה את הבקשה, סמך בכך את ידיו על האמור בפסק הדין או בהחלטה, לגביה מתבקשת רשות הערעור, וכי בית המשפט האמור שלם עם מסקנותיה וקביעותיה המשפטיות של הערכאה הקודמת
לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם, אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. רשימה זו איננה ממצה.
§ בש"א 7338/01 וינברג דורון נ' כהנא, פ"ד נו(2) 913
המערערת, שותפות של עורכי-דין, הגישה תביעה, כנגד המשיב, אף הוא עורך דין במקצועו, בבית המשפט המחוזי, בגין עוולה של רשלנות ושל היפר חובה חקוקה. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף, בטענה שאינה מגלה עילה ובקשתו זו נדחתה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי. המשיב ערער (לבית המשפט המחוזי) על החלטתה של הרשמת המלומדת והערעור התקבל. תביעתה של המערערת נדחתה איפוא, על ספה.
המערערת הגישה, לבית המשפט העליון, ערעור על פסק דינו בית המשפט המחוזי, בו נדחתה, כאמור, התובענה על הסף. כפי שצוין לעיל, קבעה רשמת בית המשפט העליון כי המדובר בערעור המצריך בקשת רשות ולא בערעור שבזכות. יחד עם זאת, מצאה הרשמת המלומדת לראוי לראות בהודעת הערעור כבקשה למתן רשות ערעור ולא מחקה אותה על הסף. כנגד הרישא של ההחלטה, הקובעת כי יש צורך בקבלת רשות להגשת הערעור, הוגש הערעור. כנגד הסיפא של ההחלטה, המותירה את הבקשה על כנה הוגש ערעור נגדי מצד המשיב.
פסה"ד:
דין הערעור להתקבל. סעיף 96 לחוק בתי המשפט דן בערעור על החלטת רשם. דומני כי בנסחו את סעיף 96 לחוק הביא המחוקק בחשבון שני סוגים של החלטות של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטות רשם: הסוג האחד - החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דין שנתן רשם בית משפט השלום. סעיף 96(א) לחוק קובע כי פסק דין של רשם דינו, לעניין ערעור, כדין פסק דין של בית משפט בו הוא משמש כרשם. לפיכך, הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת רשם בית המשפט השלום, שהיא פסק דין, יהא ערעור בזכות.
הסוג השני - החלטה של בית משפט המחוזי בערעור על החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי או של בית משפט השלום בשבתו כערכאת ערעור על רשם בית משפט השלום. סעיף 96(ד) לחוק דובר בהחלטות מהסוג השני כנזכר, וקובע כי הן ניתנות לערעור לפני בית המשפט העליון, ובלבד שניתנה לכך רשות כמפורט בסעיף.
אולם, ישנו סוג נוסף של החלטות, מלבד שני הסוגים שנמנו לעיל, אשר יכולות להינתן על ידי בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם, והוא החלטה של בית משפט מחוזי, המהווה פסק דין, בערעור על החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי. כזה הוא המקרה בעניין שלפנינו, בו החלטת רשמת בית המשפט המחוזי, שלא לדחות על הסף את התובענה, היוותה החלטה אחרת, ואילו החלטת בית המשפט המחוזי בערעור, בה הוא דחה את התובענה על הסף, היוותה פסק דין, המאחד בתוכו הן את ההחלטה לבטל את קביעת הרשם והן את תוצאתה - מתן פסק דין הדוחה את התובענה. על פסק הדין ניתן לערער בזכות.
§ ע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב, פ"ד נח(1) 295
בבית משפט השלום, ניתנה החלטה לפיה המערער נפגע כתוצאה מתאונת דרכים, במובנו של ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מדובר ב"החלטה אחרת", אשר לא היתה זכות ערעור לגביה. המשיבה הגישה בקשת רשות לערער כנגד החלטה זו, ובקשתה התקבלה, כך שנקבע כי האירוע שבמחלוקת אינו תאונת דרכים במובנו של החוק הנזכר. עוד נקבע, כי התביעה נגד המשיבה נדחית.
על החלטה זו הוגש הערעור שבכותרת. לטענת המשיבה, לא ניתן היה להגיש לבית משפט זה ערעור בזכות, שכן החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בהליך ערעורי, ובמצב זה, ניתן לתקוף את החלטת הערכאה הקודמת אך ורק בדרך של ערעור ברשות. המערער חולק על טענה זו. לטענתו, בית משפט קמא לא הסתפק בקביעה כי האירוע הנדון לא היה תאונת דרכים במובנו של מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אלא אף דחה את התביעה כולה. במצב זה, יש לראות את החלטתו כפסק דין המסיים את ההליך כולו, ופסק דין זה של בית המשפט המחוזי נתון לערעור בזכות.
נקודת המוצא מצויה בסעיף 41 לחוק בתי המשפט. השאלה היא, כיצד יש להשקיף על החלטת בית המשפט המחוזי: האם מדובר בפסק דין בערכאה ראשונה, הנתון לערעור בזכות, או שמא מדובר בפסק דין בערעור, הנתון לערעור ברשות.
בנסיבות מקרה זה, התשובה לשאלה האם מדובר בפסק דין ערעורי או בפסק דין של ערכאה ראשונה הינה תשובה מורכבת. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שבהחלטת בית המשפט המחוזי שלובים שני מרכיבים: מרכיב ערעורי, הנוגע להשגה על החלטת בית משפט השלום, ומרכיב של ערכאה דיונית, המוצא את ביטויו בדחיית התובענה שהוגשה לבית משפט השלום.
על פסק דין המסיים דיון בתובענה עומדת זכות חוקתית לערער. כך נקבע בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות". אמנם, בית המשפט המחוזי לא ישב, במקרה זה, כערכאה ראשונה, כי אם כערכאת ערעור. ברם, הכרעתו לדחות את התביעה הינה פעולה מובהקת של ערכאה דיונית. פעולה זו הינה, במהותה, פסק דין המכריע, לראשונה, בתובענה כולה. על פסק דין כזה מעניק הדין זכות לערער.
ברור כי המקרה שבפניי אינו נופל במישרין לגדרי הילכת וינברג. אכן, אילו היה בית משפט קמא פועל ברוח הגיונה של הילכת וינברג, ומחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שזה ידחה את התובענה, לא היתה נתונה זכות לערער לבית משפט זה, כי אם לבית המשפט המחוזי. בכך שונה המקרה שבפניי מזה שנדון בעניין וינברג. במאמר מוסגר יצויין, כי התוצאה של ערעור לערכאה שכבר דנה פעם אחת בהליך היא על פניה תוצאה בלתי רצויה, שכן היה בה כדי לחייב את בית המשפט המחוזי, בפועל, לשבת פעם נוספת בהליך ערעורי אשר כבר דן בו במותב אחר.
7 הכף נוטה לטובת ההכרה בקיומו של ערעור בזכות במקרה שבפניי. ביסוד מסקנתי זו עומדים שלושה טעמים עיקריים.
1. די בכך שקיימת זכות ערעור על מרכיב אחד של החלטה, על מנת שניתן יהיה לתקוף, במסגרת הערעור בזכות, גם עניינים שברגיל היו נתונים לתקיפה בדרך של ערעור ברשות בלבד
2. קבלת הטענה כי למערער לא עומדת זכות לערער לבית משפט זה נוטלת ממנה את הזכות לכך שטענותיה כנגד דחיית תביעתה יישמעו בפניי הרכב של שלושה שופטים. נראה לי, כי שיקול זה גובר על השיקול המתמקד בכך שעניינו של המערער כבר הובא בפניי שתי ערכאות, ומצדיק הכרה בקיומו של ערעור בזכות בהליך זה.
3. התוצאה אליה הגעתי מעוגנת גם בכלל הפרשני המעדיף, במקרה של אי בהירות, את ההכרה באפשרות של ערעור על פני אי ההכרה באפשרות זו. נראה כי יש לייחס לו משקל מוגבר, נוכח ההכרה החוקתית בזכות הערעור בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, ובקביעה כי זכות הערעור היא זכות יסוד.
