סד"א - קריאה לשיעור 18

הליכי צד שלישי

§ ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 423-422

העיריה היתה מעונינת בבצוע העבודה האמורה למען האגודה ולצורך זה שלחה את התובע. עובדה, שבצע עבודה זו ואף נשאה בחלק מהתשלום בשל אותה עבודה, וניתן להחיל עליה את החובות החלות על מעביד. אף אם תאמר שהעיריה היתה כאן המעבידה הכללית והאגודה המעבידה ספציפית, גם אז העיריה בתור שכזו היתה חייבת לדאוג לבטחונו של העובד כאמור לעיל. מסתבר שהעיריה לא עשתה דבר בהקשר לכך. אף לא התעניינה במה ואיך יועסק התובע במגרש הכדורגל. העיריה התעלמה מחובתה האמורה כליל.

לא היה, איפוא, מקום לפטור את העיריה מאחריותה רק בשל כך שהמגרש היה בחזקתה של האגודה והמכסחת בבעלות. המסקנה העולה היא כי גם העיריה וגם האגודה חבות במשותף כלפי התובע.

§ ע"א 2755/05 מנורה חברה לביטוח נ' איילון חברה לביטוח (טרם פורסם)

מנורה ואיילון חוייבו לפצות את אגמי, המשיבה הפורמלית 3, בגין נזקי טבע שנגרמו לפרויקט שבנתה. המחלוקת בין המערערות הצטמצמה לשאלת חלוקת האחריות ביניהן לפיצוי אגמי.

מנורה היא חברת הביטוח שביטחה את אגמי בתקופה הרלבנטית בפוליסה לביטוח עבודות קבלניות. מר רוני קפלן, המשיב 2, הוא סוכן הביטוח שבאמצעותו ביטחה אגמי את פעילותה, ואילו איילון היא המבטחת של קפלן בביטוח אחריות מקצועית.

לאחר החלטתו של בית המשפט קמא, נחתם הסכם פשרה בין אגמי מצד אחד לבין מנורה ואיילון מצד שני, לפיו אגמי תקבל את מלוא סכום הפיצוי שתבעה בסך של מיליון ש"ח תמורת סילוק סופי ומוחלט של התביעה. בהסכם נקבע כי מנורה ואיילון יישאו כל אחת במחצית מהסכום, כאשר הן שומרות לעצמן את הזכות להגיש הערעור "ככל שהדבר נוגע למידת אחריותם של מי מהנתבעים ו/או צד השלישי מס' 2 לתשלום... ". בית המשפט קיבל את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק-דין. על חלוקת האחריות בין מנורה לבין איילון הוגש הערעור שלפנינו.

איילון מערערת כנגד הקביעה שיש לחלק את האחריות בינה לבין מנורה. לדבריה, מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי חיובו של קפלן - שהוא המקור לחיובה של איילון - נובע מהפרת חובותיו לפי חוק השליחות. חובות אלו שייכים למסגרת היחסים הפנימיים בין קפלן לבין מנורה ולא ליחסים בינו לבין אגמי, ומשום כך היה על מנורה לשלוח לקפלן הודעה לצד שלישי שבה היא מעלה את טענותיה כלפיו. לטענת איילון, משלא הוגשה הודעה לצד שלישי, אין סמכות לבית המשפט לפסוק בעילות הנובעות ממערכת היחסים בין מנורה לבין קפלן. באי הכוח שייצגו את מנורה יצגו גם את קפלן וכי לא נטענו על ידי מנורה טענות כנגד קפלן בפני בית משפט קמא, דבר המחזק את העובדה כי לא הייתה יריבות בין הצדדים.

פסה"ד:

משנקבע כי הפוליסה שהונפקה לאגמי מחייבת את מנורה לפצותה על אירוע הנזק, הרי שרשלנותו של קפלן הייתה אך ורק כלפי מנורה. לאגמי לא נגרם כל נזק ממעשיו של קפלן וניתן לטעון אפילו שלולא התנהגותו הרשלנית כלפי מנורה לא הייתה אגמי זוכה בפיצוי כלשהו על נזקיה, שכן מנורה לא הייתה מסכימה לבטח אותה על פרויקט שביצועו כבר החל.

השאלה המרכזית העומדת בפנינו היא, אפוא, אם הייתה לבית המשפט סמכות לחייב את קפלן מכוח חוק השליחות בעילה הנובעת ממערכת יחסיו עם מנורה. סעיף 216(1) לתקנות סדר הדין - בתובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה, רשאי נתבע ליתן לכל אדם, לרבות אדם שהוא בעל דין בתובענה, הודעה לצד שלישי (1) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה.

הסעיף מציין במפורש שההודעה לצד שלישי יכולה להימסר גם לאדם שהוא בעל דין בתובענה. ללא מסירת הודעה לצד שלישי, אין נפתחת, בדרך כלל, חזית בין הנתבע לבין הצד השלישי (אם כי עדיין תיתכן, במקרים מסוימים, חלוקה פנימית בין נתבעים בתביעה נזיקית לפי סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין). בענייננו, לא נמסרה הודעה לצד שלישי ממנורה לקפלן.

עם זאת, מנורה טוענת כי העלאת הדרישה לשיפוי מקפלן במסגרת כתב ההגנה שהיא הגישה בתגובה לכתב התביעה של אגמי מאפשרת לבית המשפט להכריע ביריבות בינה לבין קפלן. אין לקבל טענה זו. ברי, כי משפט עמום בכתב ההגנה שהוגש בתביעתה של אגמי, אינו יכול לפטור את מנורה מן הצורך לשלוח הודעה לצד שלישי לקפלן, שמטרתה לאפשר לו להתגונן כראוי מפני הטענות שהיא מעלה כלפיו.

משלא נפתחה חזית ביניהם, לא היה מקום כי בית המשפט ידון ויכריע בעילות הנוגעות ליחסים הפנימיים ביניהם. דין ערעורה של איילון בעניין זה להתקבל אפוא.

§ ע"א 6381/00 עו"ד קפון נ' חברת מעונות מרכז תרבות, פ"ד נו(1) 425

נכס מקרקעין הרשום בבעלותו של תושב ארצות הברית, רסטגר, נמכר לחברת מעונות. עורך הדין קפון, אשר הציג ייפוי-כוח שנחזה כחתום על-ידי רסטגר בפני נוטריון ציבורי בארצות הברית, ייצג את רסטגר בעסקת המכר וחתם על חוזה המכר בשמו. עם כריתת החוזה שילמה מעונות, באמצעות מנהלה אוקן, לידי קפון, את מלוא התמורה המוסכמת (סך של 1 מיליון דולר), וכן תוספת בסך 3,500 דולר, וסמוך לאחר מכן נרשמה לזכות מעונות הערת -אזהרה בגין עסקת המכר. רישום הערת האזהרה הפתיע את מר יעקב מורד, שבזמן הרלוונטי ייצג את רסטגר בישראל ביחס לניהולו של הנכס. עד מהרה הוברר, כי רסטגר מעולם לא הסמיך את קפון למכור את חלקתו וכלל לא חתם על ייפוי הכוח, שהוצג על-ידי קפון בפני מעונות ואוקן. משנדרש להחזיר למעונות את כספה טען קפון, כי הוא עצמו נפל קורבן למעשה מירמה ("תרגיל עוקץ"), בכך שפעל על-פי הנחיותיו של עורך-דין אמריקאי, והציג מסמכים המעידים כי את מלוא הסכום שמעונות שילמה לידיו במחיר הקרקע מסר, על-פי הנחייתו של אותו עורך-דין אמריקאי, לידי אחד שלמה כהן.

בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי - נגד קפון, נגד מעונות ואוקן, וכן נגד רשם המקרקעין - עתר רסטגר למתן פסק דין הצהרתי, כי הוא בעליו החוקי של נכס המקרקעין וכי החוזה למכירת הנכס, שנערך כביכול בשמו, בטל ומבוטל. כן ביקש בתביעתו לחייב את ארבעת הנתבעים לשלם לו פיצויים. מעונות ואוקן, שכפרו בחבות כלשהי כלפי רסטגר, צירפו את קפון כצד-שלישי לתובענה. בהודעה לצד -שלישי טענו, כי אם בית המשפט יקבל את תביעת רסטגר ויעניק לו את הסעדים שנתבקשו על-ידיו, כי אז יש לחייב את קפון לשפותם. לבקשתם המשותפת של מעונות, אוקן וקפון, וחרף התנגדותו של רסטגר, החליט בית המשפט כי ההודעה לצד-שלישי תידון במשפט במאוחד עם הליך התובענה.

לקראת המועד שנקבע לשמיעת הראיות הודיעו רסטגר וקפון לבית המשפט, כי הגיעו ביניהם לפשרה, לפיה יסכים קפון למתן פסק-דין המצהיר כי הזכויות בנכס המקרקעין שייכות לרסטגר בלבד, ואילו רסטגר יסכים לדחיית תביעתו הכספית נגד קפון. הצדדים סייגו את הסכם הפשרה בשניים: האחד, כי באמור בו אין משום הודיה מצד קפון באחריותו "למצב שנוצר"; והשני, כי ההסכם לא ישמש "כתקדים בכל התדיינות אחרת". משביקש בית המשפט לברר את מהות הפשרה, הציב עורך הדין מיכלין, בא-כוחו של קפון, תנאי נוסף להסכמת שולחו למתן פסק-דין חלקי על -פי הסכם הפשרה, והוא, כי בית המשפט יקדים ויחליט כי ההודעה לצד-שלישי, שהוגשה נגדו על-ידי מעונות ואוקן, "איננה יכולה לכלול סעדים שאינם כלולים בכתב התביעה". בכך, אל נכון, כיוון עורך הדין מיכלין לטענת מעונות ואוקן, במסגרת ההודעה לצד-שלישי, שקבלת עתירתו העיקרית של רסטגר, בדבר בעלותו על הנכס וביטול חוזה המכר שנכרת עמם, תחייב את קפון להשיב להם את מלוא הסכום ששילמו לידיו תמורת הנכס.

השופט המלומד דחה את בקשת קפון למתן פסק-דין חלקי על יסוד הסכם הפשרה, בהיות ההסכם מותנה ומסויג. בפסק-דינו קיבל בית המשפט את תביעת רסטגר למתן פסק-דין הצהרתי, בדבר בעלותו על הנכס ובטלות חוזה המכר שנערך כביכול בשמו. כן קיבל, בחלקה, את תביעתו הכספית של רסטגר, ככל שזו הופנתה נגד קפון, אך דחה אותה כלפי שלושת הנתבעים האחרים. עם זאת חייב את מעונות ואוקן בתשלום הוצאות לרסטגר. כן פסק לדחות את תביעת מעונות ואוקן, במסגרת ההודעה לצד-שלישי, להחזרת הסכום ששילמו לידי קפון תמורת הנכס.

עיקר ערעורם של מעונות ואוקן מופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את תביעתם נגד קפון, במסגרת הליכי צד-שלישי, להשבת מלוא הסכום ששילמו לידיו תמורת הנכס. ייאמר מיד, כי חלק זה של ערעורם בדין יסודו.

פסה"ד:

מהנמקת פסק הדין עולה, כי זכותם של מעונות ואוקן לתבוע מקפון את החזרת התמורה בהליכי צד-שלישי, נבחנה על-ידי השופט המלומד במסגרת שתי חלופותיה הראשונות של תקנה 216; בעוד שלאמיתו של דבר היה עליו לבוחנה במסגרת חלופתה השלישית. יושם אל לב, כי תקנת-משנה 3)216) - בשונה מתקנות-משנה 1)216) ו-2)216) - אינה מגבילה את זכות הנתבע בגדר ההודעה לצד-שלישי לתביעת סעד שהוא בעיקרו זהה לסעד המבוקש בתביעת התובע כלפיו. מתקנה 3) 216) אף עולה, כי נתבע רשאי ליתן הודעה לצד-שלישי גם על יסוד עילה שאינה זהה לעילת תביעתו של התובע נגד הנתבע, ובלבד ששתי העילות (עילת התביעה ועילת ההודעה) נובעות ממערכת עובדתית אחת ומעוררות שאלה או פלוגתה משותפת, שמן הראוי להכריע בה גם כלפי הצד השלישי.

בהודעה לצד-שלישי שהוגשה על-ידם נגד קפון, טענו מעונות ואוקן שאם בית המשפט יקבל את תביעת רסטגר לביטול חוזה המכר, כי אז מן הדין לחייב את קפון להשיב להם את מלוא הסכום ששילמו לידו תמורת הנכס. תביעת רסטגר לביטול חוזה המכר נתקבלה, לא רק נגד קפון אלא גם נגד מעונות ואוקן. משנתקבלה נגדם התביעה, והחוזה שנכרת עמם הוכרז כבטל, התקיים תנאי הסף לבירור זכאותם להשבת התמורה. על בית המשפט היה להכריע בשאלת זכאותם, ולא היה כל טעם בהפנייתם להגשת תובענה חדשה.

§ ע"א 775/75 צרקלביץ נ' אלנבולסי, פ"ד ל(3) 102

התובע הגיש בבית-המשפט המחוזי תביעת נזיקין נגד המערערים. התביעה נסבה על פיצויים בגין תאונת דרכים שאירעה לתובע, שהוא תושב שכם. המערערים שלחו כנתבעים הודעת צד ג' למשיבים מס' 5-1. המשיב מס' 1 היה אחראי על סידור החשמל בעירית שכם, המשיב מס' 2 היה מהנדס חשמל בעיריה זו והמשיבה מס' 3 היא עירית שכם.

אין מחלוקת, שבמקרה שבפנינו יש לבית-המשפט המחוזי בנצרת סמכות בינלאומית כלפי המשיבים מס' 3-1, אלא שבא-כוח המשיבים טען בבית-המשפט המחוזי, כי כדי שתהיה לו סמכות לדון בהודעת צד ג' צריך להתמלא גם תנאי נוסף - של סמכות מקומית. לטענתו, מאחר שאף אחת מהחלופות של תקנה 3 לתקנות לא התקיימה כלפי משיבים אלה - שהם תושבי שכם ואף נשוא ההתדיינות אירע בשכם - הרי שדין ההודעה נגדם להידחות.

כדי שבית-משפט בארץ יוכל להוציא פסק-דין נגד נתבע כלשהו, הוא צריך להיות מצוייד כלפיו בסמכות מקומית (נוסף על הסמכות הבינלאומית), וכך גם לגבי נתבע המתגורר בשטחים המוחזקים. לו היו המשיבים מס' 3-1 נתבעים על-ידי התובע יחד עם הנתבעים-המערערים, היתה לבית-המשפט המחוזי בנצרת סמכות מקומית לדון גם בתביעה נגדם. הביסוס לכך נמצא בתקנה 3 (ב) לתקנות, לפיה די בסמכות מקומית לגבי נתבע אחד, כדי לצייד את בית- המשפט בסמכות גם לגבי יתר הנתבעים. אולם במקרה שבפנינו המשיבים מס' 3-1 התווספו, כאמור, לתביעה בדרך של שליחת הודעת צד ג'.

פסה"ד:

הודעת צד ג' מופיעה בתקנות כזרוע היוצאת מהגוף הראשי - "התובענה" שהוגשה כבר. גם מיתר התקנות העוסקות בהליך הודעת צד ג' עולה, כי רואים בה נספח לתובענה העיקרית. כך לפי תקנה 286 (א) על הנתבע (במקרה שלנו) לפרש בהודעת צד ג' שלו (לפי טופס 23 שבתוספת הראשונה) את מהות התביעה שהגיש נגדו התובע ואף לצרף עותק מכתבי-הטענות שהוגשו בתובענה. עותק מההודעה אף יומצא לתובע. כדי לא לגרום לדחיית הדיון בתביעה העיקרית נקבע בתקנת-משנה (ב), כי הודעת הצד השלישי תוגש על-ידי הנתבע תוך פרק הזמן שנקבע להגשת כתב-הגנתו. לצד השלישי עומדת גם הזכות לחלוק על התובענה שהוגשה נגד מי ששלח לו את ההודעה, שהרי אם יצליח בכך, יהיה הוא פטור כלפי שולח הודעה זה. לא הגיש הצד השלישי כתב-הגנה, רואים אותו (לפי תקנה 287) לא רק כמודה בתקפו של פסק-דין לזכות הנתבע נגדו, אלא גם כמודה בתקפו של פסק-הדין נגד הנתבע. גם התובע רשאי (לפי תקנה 289) לבקש למחוק את הודעת הצד השלישי.

מדברים אלה רואים, עד כמה כרוכה הודעת צד ג' בתביעה העיקרית. לתובע בתובענה פתחון-פה כלפי ההודעה לצד ג' ולצד ג' אפשרות לטעון בענין תביעת התובע. גישת התקנות היא על-כן, שמרגע שהוגשה הודעת צד ג' - וזאת כבר לאחר שהוגשה תובענה, ואף לאחר שהוגש בה כתב-הגנה - הרי שהיא נספחת לדיון בתביעה העיקרית.

מתקין התקנות לא ראה בהודעה זו הליך נפרד לחלוטין מהתביעה העיקרית ; הוא לא התייחס אליה כאל תובענה העומדת בפני עצמה.

עצם מהותה של הודעת צד ג', שהיא נספחת לתביעה העיקרית ועולה ממנה, מצדיקה את מסקנתי, כי די בקיומה של סמכות מקומית בתביעה העיקרית.

שתי מטרות עיקריות להליך הודעת צד ג' :

1) לכבול את הצד השלישי להכרעה שתיפול במשפט שבין התובע והנתבע ;

2) להביא לידי גמר את הסכסוך שבין הנתבע והצד השלישי תוך כדי הדיון בתביעה העיקרית או בסמוך לה.

מתן האפשרות לבית-המשפט, שלו הסמכות המקומית בתביעה העיקרית, לדון גם בהודעת צד ג' תגרום ליעילות המשפט ולמהירותו ותביא לידי הכרעה בזכויות ובחובות כל המעורבים באירוע נשוא המחלוקת.

§ ת"א (י-ם) 1284/99 אנקונה נ' מבנה רב דירות, פ"מ תשס"ב(2) 276, 276-284

ביום 20.1.03 הגישה חברת מבנה רב דירות הנתבעת הודעה לבית המשפט, לפיה ביום 16.12.02 אישר בית משפט את הסדר הנושים של הנתבעת. לפיכך, ביקשה הנתבעת כי בית המשפט יורה על סגירת התיק. בסמוך להגשת הודעת הנתבעת, הגישו התובעים, בקשה ליתן להם ארכה לתקן את כתב התביעה הן כנגד מנהלי הנתבעת והן כנגד הצדדים השלישיים בתיק. דיון

אין בסיס לבקשת התובעים ליתן להם ארכה לתיקון כתב התביעה כנגד מנהלי הנתבעת, ויש להידרש אך לשאלת התרת תיקון כתב התביעה כנגד הצדדים השלישיים.

במרכזה של הבקשה דנן ניצבת השאלה האם מכוח המחאת זכות הנתבעת לתובעים לענין תביעת צדדים שלישיים, כשירים התובעים להיכנס בנעלי הנתבעת ולהמשיך בניהול התביעה דנן, או שמא עם סילוק החוב לתובעים מגיע הליך ההודעה לצד שלישי לקיצו באופן השולל מהתובעים את המשך ניהולו. השאלה שעל המדוכה היא נפקותו של אישור תוכנית הסדר נושים על-פי סעיף 350 לחוק החברות בהתייחס להמשך התקיימות ההליכים בתביעה דנן.

פסה"ד:

בבואי לבחון את המסגרת הנורמטיבית החלה על המקרה דנן, יש לפנות בראש ובראשונה לתקנה 218 "הודעה לצד שלישי כשהחיוב סולק".

בעומדו על ניסוחה הכושל של התקנה, קובע זוסמן כי תקנה 218 מאפשרת ניתוק הליכי ההודעה מן התביעה והפיכתם להליך עצמאי בשני מצבים: "ראשית, כאשר התובע קיבל פסק דין לטובתו נגד חלק מן הנתבעים ושנית, כאשר החיוב נשוא התביעה סולק על-ידי חלק מהנתבעים. בשני המקרים ניתן פסק הדין וסולק החיוב שלא על דעתם של הנתבעים הנותרים, והנתבעים שנגדם ניתן פסק הדין או שסילקו את החיוב מבקשים לחזור על הנתבעים האחרים."

לפי לשונה, חלה תקנה 218 אך במקרה בו ניתן פסק דין נגד חלק מהנתבעים או שהחיוב סולק על ידם, ולא במקרה בו פסק הדין ניתן נגד כלל הנתבעים או שהחיוב סולק על ידם. לכאורה, משיושבה המחלוקת בין שני צדדים שבית משפט נדרש להכריע בה, בין בפשרה בין בפסק דין, ואין עוד נתבעים בתביעה, ממילא לא נשאר במה להכריע ודין ההודעה לצד שלישי להימחק. ברי כי פירוש זה את תקנה 218 מביאנו לתוצאה אותה מבקשים הצדדים השלישיים במקרה דנן. ברם, האם זה הפירוש הנכון והראוי שיש ליתן לתקנה 218 ובפרט לאור רישא התקנה?

בית המשפט או הרשם, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, ימחק את ההודעה לצד שלישי, אם ראה שניתנה שלא באחד המקרים המנויים בתקנה 216, והוא רשאי להורות שנושא ההודעה יידון בשעת הדיון בתובענה או אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך - לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק דין בה, ולשם כך רשאי הוא לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה, כפי שימצא לנכון.

סבורני כי פירוש כאמור לתקנה 218 לתקנות סדר הדין האזרחי אכן מתיישב עם הרציונלים העומדים בבסיס מוסד ההודעה לצד שלישי, הגם שהוא ניתן בדוחק, וכלשונה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן "מאולץ על מילותיה של התקנה".

בפרשנותה האמורה מבחינה השופטת בין שתי חלופות, הנוגעות להליך הודעה לצד שלישי כשהחיוב סולק. האחת, הקבועה ברישא התקנה לפיה בתובענה לפי תקנות 216 ו-217 לתקנות סדר הדין האזרחי, המסדירות מתן הודעה לצד שלישי בתובענות מסוימות ובתובענות אחרות, רשאי בעל דין להמשיך בהודעה לצד שלישי שניתנה קודם לכן. השניה, המתחילה במילים "וכן רשאי הוא..." קובעת כי בתובענה לפי תקנה 217, המסדירה מתן הודעה לצד שלישי בתובענות אחרות (תובענה אשר לא נפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה), רשאי בעל דין לבקש מבית המשפט רשות ליתן הודעה לצד שלישי וזאת בנסיבות בהן נותרו נתבעים אשר לגביהם טרם הוכרעה שאלת ההשתתפות או השיפוי.

קרי, סיפא התקנה, המתייחסת לנתבעים אשר לגביהם טרם ניתן פסק דין ולא הוכרעה שאלת ההשתתפות או השיפוי, חלה אך בנוגע לחלופה השניה בה מבקש בעל הדין לראשונה רשות ליתן הודעה לצד שלישי וזאת לאחר שהחיוב כלפי התובע סולק על-ידי חלק מהנתבעים.

בנסיבות המקרה דנן, הואיל וההודעות לצדדים שלישיים ניתנו בהתאם לתקנה 216 וטרם סילוק החיוב במסגרת הסדר הנושים, חלה החלופה הראשונה, הקובעת כי "בעל הדין רשאי להמשיך בהודעה לצד שלישי", מבלי להתנות זאת בקיומם של נתבעים אשר לגביהם טרם ניתן פסק דין.

לפיכך, השאלה הנשאלת הינה האם התובעים הינם בגדר "בעל דין", הרשאים להמשיך בהליך בירור ההודעה לצדדים השלישיים?

בעל הדין הרשאי לעשות כן הינו בעל הדין, אשר נתן את ההודעה לצד השלישי קודם לסילוק החיוב בתביעה העיקרית. עיון בתקנה 216 מעלה כי הודעה לצד שלישי רשאי ליתן אך הנתבע. מוסיפה על כך תקנה 219 וקובעת כי צד שלישי שקיבל הודעה יכול לשלוח הודעה לצד רביעי וכן הלאה, כאילו היה הנתבע. ובמקרה דנן, התובעים אינם בגדר "בעל דין" הואיל וההודעות לצדדים השלישיים לא ניתנו על ידם. לפיכך, לכאורה, אין הם רשאים להמשיך בבירור ההודעות דנן.

ברם, התובעים מבקשים להיכנס בנעלי הנתבעת ולשמר לעצמם את זכות התביעה כנגד הצדדים השלישיים, מכוח המחאתה על-ידי הנתבעת לתובעים, כאמור בהסדר הנושים. לפיכך, יש לבחון האם המחאת זכות התביעה הינה כדין, המאפשרת היכנס התובעים בנעלי הנתבעת, בעלת הדין כאמור ברישא תקנה 218, לצורך המשך בירור ההודעה לצדדים השלישיים.

ככלל, כל זכות שיש לנושה ניתנת להמחאה, ובנסיבות המקרה דנן, עת המדובר בזכות תביעה של הנתבעת כלפי צדדים שלישיים, ניכר כי ניתן להמחותה. ברם, סיפא סעיף 1 לחוק המחאת חיובים מונה שלושה מקרים בהם הזכות אינה ניתנת להמחאה, וזאת כאשר עבירותה נשללה או הוגבלה לפי מהות הזכות, מכוח דין או על-פי הסכם בין החייב לנושה.

זכות התביעה דנן מקפלת בתוכה זכות שיפוי, היינו, זכות לקבל כסף בגין חיוב הנתבעת בעטיים של ליקויי הבניה בדירות התובעים. סבורני כי לפיכך אין עסקינן בהגבלת עבירות זכות התביעה לפי מהותה. במקרים בהם יהא משקל לזהות הנושה, ההמחאה לא תהא אפשרית בשל מהות הזכות. העקרון של שלילת העבירות משום מהות הזכות מסתעף מן הרעיון הכללי כי אין להמחות זכות אם על ידי ההמחאה ישונה תוכנה.

לשיטתו, הזכות לקבל כסף הינה דוגמא קלאסית למקרה בו אין חשיבות לזהות הנושה, ולכן אין להגביל את עבירותה.

בנסיבות המקרה דנן, יש לבחון האם עבירות זכות התביעה מכוח מתן הודעה לצדדים שלישיים נשללה או הוגבלה לפי דין. בחינת עבירות זכות התביעה דנן מחייבנו לעמוד על אופי הזכויות, העומדות לנתבעת בהודעתה לצדדים השלישיים; זכות התביעה מקפלת בתוכה את זכות הנתבעת כלפי הצדדים השלישיים הן מכוח עילות חוזיות והן מכוח עילות ניזקיות, כאמור בהודעה לצדדים שלישיים. סעיף 22 לפקודת הנזיקין קובע אמנם במפורש כי לא ניתן להמחות זכות בנזיקין, ברם, אין כל הוראת חוק האוסרת המחאה של זכות חוזית.

המקרה שלפנינו הולם סיטואציה שבה המחאת הזכות מביאה לפירעון חובו של הממחה לנימחה. בנסיבות אלה, כאשר הדין המהותי מכיר בזכות הנושה להמחות את זכויותיו, המסגרת הדיונית לבחינת עבירותה של הזכות הינה בתקנות סדר הדין האזרחי, המסדירות את הליכי המשפט ואת זכות בעל דין ליתן הודעה לצד שלישי.

אין כל איסור מפורש בדבר המחאת זכות תביעה. תקנה 37 ותקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי מהוות אמצעי דיוני נוסף, המאפשר ככלל את המשך המשפט בבירור ההודעה לצדדים השלישיים על-ידי התובעים.

זכות התביעה, העומדת לנתבעת בהודעתה לצדדים השלישיים, הינה בגדר נכס, אשר הועבר לתובעים מכוח הסדר הנושים.

בנסיבות המקרה דנן, הנתבעת פשטה את הרגל ומצויה בהקפאת הליכים והתובעים הינם חליפיה, מכוח הסדר הנושים. לפיכך, רשאי בית המשפט להורות לתובעים להיכנס בנעלי הנתבעת וליתן צו בדבר המשך המשפט. ברם, אין בידי להתעלם מהשיקולים המנחים את בית המשפט בעשותו כן, וכאמור בלשון התקנה "אם ראה צורך בכך לשם יישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בדבר". סבורני כי בנסיבות דנן אין המדובר בתכלית אליה כיוון מחוקק המשנה, הואיל והמשך ניהול ההודעה לצדדים השלישיים עיקרה אמצעי נוסף בידי התובעים להיפרע בגין ליקויי הבניה בדירותיהם.

לפיכך סבורני כי בנסיבות המקרה דנן אין ליתן צו בדבר המשך ההודעה לצדדים שלישיים מכוח התקנה האמורה.

אין מניעה בדין להמשך בירור ההודעה לצדדים שלישיים על ידי התובעים. אין בידי להתעלם משיקולי יעילות, התומכים בסיום בירור שאלת חבות הצדדים השלישיים. לפיכך, והואיל וההודעה לצדדים שלישיים ניתנה קודם לסילוק החיוב, הנני להורות כי התובעים רשאים להמשיך בהודעה לצדדים שלישיים לשם בירור חבות הצדדים השלישיים לשפותם בנעלי הנתבעת.

§ רע"א 7711/08 Bank Rozwoja נ' ארט בי (ניתן ביום 23.2.2009)

התובעת, הנמצאת בפירוק, הגישה תביעה לפיצויים נגד המשיבים 6-2 ביום 4.9.97. התביעה הייתה על סך של 152,551,000 ש"ח. ביום 21.1.98 שלחו המשיבים 5-2 (הנתבעים) הודעות צד ג' למבקשים ולמשיבים 9-6 על מלוא סכום התביעה. התובעת והנתבעים פנו לגישור. ביום 13.1.08 נחתם הסכם פשרה בין התובעת לנתבעים ולמבטחת של המשיבים 3 ו-5, חברת מגדל. על פי הסכם הפשרה תשלם מגדל לתובעת סכום של 13.5 מיליון דולר ארה"ב וזאת לסילוק סופי של כל התביעות כלפי הנתבעים. כמו כן, הסכימו הצדדים לבקש למחוק את הליכי צד ג' שהוגשו נגד המשיבים 6 ו-9. בנוסף, הם הסכימו לבקש להמשיך בהליכי צד ג' שהוגשו נגד המבקשים ונגד המשיבים 8-7 וזאת תוך העמדת הסך הנתבע על הסכום שבהסכם הפשרה. בקשה לאשר את הסכם הפשרה הוגשה לבית המשפט ביום 20.1.08. המשיבים 6, 8 ו-9 לא הגישו תגובה לבקשה. לעומתם, המבקשים, בתמיכתו של המשיב 7, התנגדו להמשך הליכי צד ג' נגדם על ידי מגדל תוך מתן תוקף להסכם הפשרה. לטענת המבקשים, אין לנתבעים או למי שבא בנעליהם זכות להמשיך בהליכי צד ג'. עם זאת, לא שללו המבקשים את האפשרות שיינקטו נגדם הליכים חדשים.

כמו כן טענו המבקשים, כי אם יורה בית המשפט על המשך הליכי צד ג' עליו להתנות האישור בחמישה תנאים. הראשון, כי אין באישור הסכם הפשרה כדי לפגוע בזכויותיהם לנהל הליכים כפי שימצאו לנכון ובכפוף לכל דין. השני, כי עורכי הדין מטעם כלל הצדדים להליכים ימשיכו להיות מורשים לצורך המצאת כתבי בי-דין עד תום הליכי צד ג'. השלישי, שהמשיבים 3 ו-5 ימציאו למבקשים עותק של פוליסת הביטוח המקימה את זכותה של מגדל לבוא בנעליהן וכן הוכחה בדבר תשלום הסכום שבהסכם הפשרה. הרביעי, כי יש להמתין לתגובתם של המשיבים 8-7 להסכם הפשרה. החמישי, שבית המשפט ישית הוצאות ושכר טרחת עורך דין על המשיבים 2 ו-4 בגין משלוח הודעת צד ג' למבקשים. בית המשפט אישר את הסכם הפשרה.

פסה"ד:

מלשונה של תקנה 218 עלול להתקבל הרושם כי רק אם נותר נתבע כלשהו בהליך שבין התובע לבין הנתבעים אז ורק אז ניתן להמשיך בהליכי צד ג'. איני רואה צורך להרבות חקר בעניין לשונה של תקנה 218. זאת משתי סיבות: ראשית, תקנה 222 מאפשרת להמשיך בהליך צד ג' גם לאחר שניתן פסק דין בין התובע לבין כל הנתבעים. שנית, שיקולי יעילות וניהול מובילים בהכרח למסקנה שבית המשפט רשאי להתיר להמשיך בהליכי צד ג' תלויים, גם לאחר שניתן פסק דין בהליך שבין התובע לבין כל הנתבעים.

כאשר תלויה תובענה שבגדרה הוגשה הודעת צד שלישי על בית המשפט ליתן הוראות כיצד יתנהל ההליך: האם הסכסוך שבין הנתבע לבין הצד השלישי יתברר יחד עם הסכסוך שבין התובע לבין הנתבע, או שמא תחילה תתברר המחלוקת בין התובע לבין הנתבע ורק אחר כך תידון המחלוקת שבין הנתבע לבין הצד השלישי. אם בית המשפט הורה על בירור נפרד, הרי היה ויושג הסדר פשרה בין התובע לבין הנתבע ניתן יהיה להמשיך בבירור המחלוקת הנוספת, זו שבין הנתבע לבין הצד השלישי. סוגיה נוספת מתעוררת מקום שהתובע והנתבע הגיעו להסדר פשרה עוד לפני שבית המשפט נתן הוראות באשר לסדרי הבירור של המחלוקות השונות.

נשאל את עצמנו מה תהא ההשלכה של כלל האומר שלא ניתן להמשיך בהליכי צד שלישי אם ההליך בין התובע לבין הנתבע נסתיים לפני שבית המשפט או הרשם נתן הוראות. אם יתקבל כלל כזה ישליך הוא באופן שלילי על נכונותו של הנתבע להגיע להסדר פשרה עם התובע בשלב מוקדם של ההליך.

כאשר נתבע שולח הודעת צד שלישי חייב הוא לשאת בתשלום אגרה כאילו היה מדובר בתביעה (ראו הגדרת "תובענה" או "הליך" בתקנה 1 לתקנות בתי המשפט (אגרות)). לפיכך, אימוצו של כלל האומר שהנתבע אינו יכול להמשיך בהליכי צד ג' אלא עליו להגיש תובענה חדשה ישמש תמריץ שלילי להשגת פשרות.

עלול להיווצר מצב בו בית המשפט יתבקש לעשות שימוש מלאכותי בכוחו ליתן הוראות רק על מנת לאפשר את הפשרה בין התובע לבין הנתבע. הניתוח האמור חייב להוביל למסקנה שאין למנוע מן הנתבע מלהמשיך בהליכי צד ג' תלויים לאחר שהוא הגיע להסדר פשרה עם התובע.

לעומת זאת, במצב בו טרם נשלחה הודעת צד ג' והתובע התפשר עם כל הנתבעים, לא ניתן לשלוח הודעת צד ג' אלא יש לפתוח בתובענה חדשה.

§ ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח (טרם פורסם) (פסקאות 13-18)

המשיבה בערעור זה היא כלל חברה לביטוח, שהוציאה לבקרים פוליסה לביטוח אחריותם המקצועית. משתבעו המערערות את הבקרים, שלחו האחרונים לכלל הודעה לצד שלישי. בית המשפט הורה כי נושא ההודעה יידון רק לאחר הדיון בתובענת המערערות. משדחה את התובענה, דחה בית משפט קמא גם את ההודעה, ללא דיון בה. הבקרים טוענים כי בית המשפט שגה בעשותו כן, משום שההודעה ניתנה לכלל לא רק בשל חששם כי תוטל עליהם אחריות, אלא גם משום שעל פי הפוליסה מחויבת כלל לכסות את הוצאות הגנתם.

מטרותיו של הליך מסירת ההודעה לצד שלישי הן שלוש: (1) כבילת הצד השלישי להכרעה בתובענה; (2) הבאת הסכסוך בין הנתבע והצד השלישי לידי גמר תוך הדיון בתביעה העיקרית; (3) חיסכון בהוצאות הכרוכות בהגשת תביעה נפרדת

ההודעה לצד שלישי שואבת אפוא את חיותה ממהותו של הסכסוך שבין התובע והנתבע. לכן, ככלל, מקום בו נדחית התובענה, נדחית גם ההודעה לצד שלישי, ואילו מקום בו היא מתקבלת, תתברר גם ההודעה.

נוטה אני לקבל את טענת הבקרים. אמנם, חבותה הנטענת של כלל בהוצאות הגנתם של הבקרים אינה מותנית בדחייתה או קבלתה של התובענה העיקרית, ולכן לכאורה אינה עניין להודעה לצד שלישי, אלא להליך נפרד, כטענתה של כלל. ואולם, מנגד, אפשר לראות בחבות נטענת זו כעניין הבא בגדריה של תקנה 216 לתקנות, בהיותו כרוך בסעד הנתבע בתובענה העיקרית או בהודעה לצד שלישי, ובה בעת מהווה הוא עניין עצמאי, שעדיין יש לבררו במסגרת ההודעה, אפילו נדחתה התובענה העיקרית. נראה כי מטרות (2) ו-(3) שביסוד הליך ההודעה לצד שלישי, כפי שפורטו לעיל - דהיינו, סיומו של הסכסוך בין הנתבע לבין הצד השלישי, ובעיקר מניעת הליך נוסף שיעסוק בהוצאות גרידא - תומכות בגישה אחרונה זו.

חרף דברים אלה, לא ראיתי לקבל את הערעור. מתוך ההודעה ששלחו הבקרים לכלל אין עולה כי ביקשו ממנה לשפותם בגין הוצאות הגנתם על בסיס התחייבותה בפוליסת הביטוח. משכך, ולאור עמדתה הנוכחית של כלל, לפיה על הבקרים לתבוע את כיסוי הוצאות הגנתם בהליך נפרד.