אירופה היתה מקור ההשראה שלנו במבל"פ. בשנים האחרונות יש מהפיכה שם בתחום.
למה לא ארה"ב? כי ארה"ב לא ממש מתעניינת במה שהוא לא ארה"ב. לגבי היחסים בתוך המדינות – זה מוסדר בחוקה ויש גם הרבה האחדה שם, לכן קשה לקחת מהם הלכות.
היום גם באירופה יש מגמה של האחדה משפטית. אבל ההלכות שלנו עדיין בנויות על העידן הישן.
חזרה לפואנטה – מקרה מונטרוסו
השופט דנינג שכתב את פסה"ד קבע שההבחנה האמיתית היא בין תקפותו של החוזה – שאלה מהותית – לבין הפיצויים בגין הפרת חוזה – שאלה פרוצ'.
הדרך הנכונה היא לבחון האם הוראה מסויימת מאיינת את תוקפו של החוזה. אם היא מאיינת את תוקף החוזה היא הוראה מהותית, והיא לא תחול בכאשר המשפט האנגלי לא חל. במקרה הזה ס' 18 אכן שולל את תוקפו של החוזה.
אם היה מקרה שבו החוזה היה מאויין מתוקף סיבות אחרות, אבל היה צריך לתבוע פיצויים- זאת היתה הוראה פרוצ'.
אי אפשר לקבוע באופן חד-משמעי מה זה מהותי ומה זה פרוצ'. תמיד אפשר למצוא סיבות לכאן ולכאן.
אין נוסחה כללית להבחנה, ואי אפשר להינצל אם עושים את ההבחנה בין זכות לסעד. גולדינג טען שיש מערכת יחסים והתפתחות בין מושדי הזכות והסעד, ואי אפשר להפריד ביניהם באופן חד.
זה כמובן לא אומר שאין חשיבות להבחנה.
מפרשת בראון עולה שיש הבדל בין ההבחנה בין מהותי לפרוצ' בתחום מבל"פ לבין דיון פנימי אנגלי.
הסיבה היא שיש לנו עקרונות חשובים –
לכבד את שיטת המשפט הזרה – המטרה של מבל"פ זה להחיל את ההוראות המהותיות של הדין הזר.
מצד שני אנחנו לא להכביד על הפורום המקומי בפרוצ' זרה.
גם אםיש משהו בדיני הראיות למשל, לא מיד נתיחס אליו כפרוצדורלי.
שופט אנגלי ניסח את השאלה – עד כמה אפשר ללכת עם הדין הזר בלי לגרום לעיכובים כבדי משקל. לפי התיאוריה הזאת, אם יש כללים פרוצ' מובהקים שאיםנ מעכבים, אין בעיה להחיל אותם. גם הנוסחה הזאת לא מקדמת אותנו בהרבה.
פרשת צ'אס מנהטן נ' בנק ישראל-בריטניה
התובעת טענה ששילמה לבנק 2 מ' ליש"ט בטעות. היא ביקשה לעקוב אחרי זרימת התשלומים בחשבון. לפי החוק של מדינת נ"י הזכות הזאת קיימת. המשפט התקיים באנגליה והוחל הדין הניו-יורקי.
האם ההוראה הזאת היא מהותית או פרוצ'?
ביהמ"ש החליט שכן ולכן החיל את הכלל.
כל הענינים הרוטיניים צריכים להידון לפי כללי הפורום:
שרותי הזמנה לדין
הצורה המיוחדת שההליך צריך לקבל והאם פרוצ' מסויימת נחשבת למותרת
כותרת ההליך כמו מי תובע ונגד מי מוגש ההליך
כשרותם של עדים
קבילות ראיות
היחס התפקודי בין שופט לחבר מושבעים
זכות ערעור
נטל ההוכחה
שאלת הזמן – גבולות הזמן שבמסגרתם אפשר לממש את הזכות
במשפט האנגלי, עד 84 הוראות של תחומי זמן נחשבו פרוצ'. זה אומר שהן יוחלו, ולא יוחלו הוראות של משפט זר.
במדינות הקונטיננט הן נחשבו מהותיות.
בעקבות אמנה של האיחוד האירופי, נחקק באנגליה חוק שאומר שצריך לאמץ את עמדת הדין הזר על תיחום הזמן. ההוראה תקפה גם לגבי הליכים שיפוטיים ובוררות. אבל – חישוב הזמן עצמו ייעשה לפי כללי ביהמ"ש האנגלי 0למשל אם יש כלל שמירוץ הזמן נעצר כאשר מוגשת התביעה, המשפט האנגלי צריך לאמץ את הין הזר, אבל המשפט האנגלי הוא זה שיקבע מתי הוגשה התביעה).
בעניני פרוצ' יש הרבה פעמים לביהמ"ש שק"ד בעניין תיחום זמן. נניח שבלקס קאוזה היהת הוראה שיש לביהמ"ש שק"ד מתי לעצור את מירוץ הזמן. ביהמ"ש האנגלי יצטרך להפעיל את שק"ד שלו בדומה לביהמ"ש הזר.
כלל האקוויטי שעל פיו בימ"ש עשוי לסרב להעניק סעד מן היושר במקרה של שיהוי.
ראיות
למשל כשירות העד, דרישת הכתב להוכחה, מתי ראיות הן מספיקות להוכחה...
בדינים אלה מחילים את הלקס פורי. הסיבה היא הדיני הראיות כה משמעותיים עד שזה כמו לאמץ את השיטה הזרה.
מקרה LEROUX הוא דוגמה קיצונית כי ביהמ"ש האנגלי השתמש בדין האנגלי על חוזה זר.
בדיני החוזים כיום קיים כלל שמחיל את את דיני הראיות של הפורום לגבי קביעת עובדות.
החוק החוזים האנגיל מ-90 נקבע כי חוזה (או פעולה בעלת תוצאות משפטיות) ניתן להוכיח לפי דיני הראיות ש להפורום או הדין הזר. התנאי לכך הוא שניתן לנהל כך את המשפט באופן מעשי.
באמנת רומא אימצו את הדפוס שבו ניתן להשתמש באופן אלטרנטיבי בדיני ראיות, כל עוד הפורום יכול להתנהל עם הראיות הזרות.
פרשנות מסמך והוכחת מסמך
הוכחת מסמך צריכה להיעשות בהתאם לדין הפורום.
פרשנות מסמך צריכה להיות לפי הדין הזר.
הכלל הבסיסי הוא שמסמך כתוב הוא הקריטריון המרכזי לשאלה מה נכלל בחוזה. לכן אם רוצים להכחיש משהו שכתוב, ולשםכך נשיא עדות בע"פ היא תידחה. זה כלל של דיני ראיות ולכן יחול גם במקום שחל דין זר. אבל יש כלל אחר קרוב – של הוספת תנאי מכללא. זה תנאי שמאפשר לקבל עדות בע"פ לגבי תנאי שהצדדים בחוזה מסוג מסויים נוהגים לכלול. הכלל הראשון הוא של דיני הראיות והשני – מהותי.
ברק טען שהדוק' של תנאי מכלא נדחתה ע"י המשפט הישראלי ולנו יש תו"ל. [מה הקשר? מה???]
חזקות ונטלי ראיה
חזקות שבעובדה בד"כ לא מעוררות בעיות כי אין בעיה משפטית.
יש שני סוגים של חזקות שבדין: חלוטות וניתנות להפרכה.
חזקה חלוטה היא עניין מהותי.
לגבי חזקות שניתן להפריך:
יש האומרים שחזקות כאלה שחלות על קבוצה מצומצמת של מקרים יחשבו לדין מהותי (לא נדון במה בדיוק זה אומר).
חזקות כלליות (למשל לגבי מוות או נישואין)
יש אסמכתאות לכך שחזקה לגבי נישואין היא דין מהותי. אבל אם דין הפורום האנגלי יניח חזקה על תקופם של נישואים, והדין הזר לא מניח חזקה כזאת – יכול להיות שהאינטרס הציבורי יכיר בחזקת הנישואין כבת תוקף.
נטל הראייה
הטענה היא שנטל הראייה הוא דין מהותי.
בפרשת RE FULDS ESTATE ביהמ"ש האנגלי קבע שנטל הראייה הוא פרוצ'.
בארה"ב נקבע שזה מהותי.
החוק האנגלי שנוגע לחוזים, אומר שחזקות ונטל ראיה יחשבו הוראות מהותיות. כך גם הדין באמנת רומא לגבי חיוב לא חוזי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה