סד"א - פס"ד לשיעור 16

1. איחוד עילות וצירוף בעלי דין

§ רע"א 560/94 שושנה נ' חפציבה, פ"ד מח(4) 63

המבקשים הינם בני שבע משפחות שרכשו דירות בפרויקט בגבעת זאב. בחודש ינואר 1993חברו המבקשים והגישו יחדיו תובענה כנגד המשיבות אשר בנו את הדירות האמורות. בכתב התביעה נטען כי המשיבות הפרו את החוזים שנחתמו עם המבקשים (כל משפחה בנפרד), וכן ביצעו עוולה של רשלנות והפרת חובה חקוקה. המשיבות מצדן הגישו הודעות לצד שלישי כנגד קבלני המשנה שהיו מעורבים בפרויקט, הם המשיבים הפורמאליים לפנינו. בדיון בבית המשפט המחוזי הועלתה טענה כי צירוף שבע המשפחות לתביעה אחת יש בו כדי לסרבל את הדיון וכי מן הראוי לפצל את התביעה לשבע תביעות נפרדות; סכום כל תביעה הינו בסמכות בית-משפט השלום, ועל-כן, לאחר פיצול התביעות, אין בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בעניין ויש לבררו בבית-משפט השלום.

המבקשים טוענים כי צירוף התביעות לתביעה אחת נעשה כדין על-פי תקנה 21. בכל התביעות מתעוררות שאלות משפטיות ועובדתיות משותפות: חבות המשיבה 1בנזיקין, חבותה בחיובי המשיבה 2, שאלת היות החוזים חוזים אחידים הכוללים תנאים מקפחים, ליקויי בנייה דומים ושאלת הפיצוי בגין דיור חלופי, ירידת ערך ועלות פיקוח הנדסי. לטענת המבקשים, הראציונאל שבבסיס תקנה 21הינו כפול:ב יעילות דיונית ומניעת פסיקה סותרת בעניינים הנוגעים לעיסקה אחת או לסדרה של עיסקאות. ראציונאל זה יסוכל אם תופרדנה התביעות. אף לפי תקנה 23אין לפצל את התביעות, לאור העובדה שהדבר יביא לחוסר יעילות. אף אם יש בצירוף כדי לסרבל את הדיון, הפתרון אינו בהפרדת התביעות כי ם במתן הוראות מתאימות לגבי אופן בירור התובענה.

המשיבות טוענות כי בענייננו לא התקיים אך לא אחד מתנאי תקנה 21: אין לפנינו עיסקה אחת או אף סדרה של עיסקאות, אלא חוזים שנעשו לגבי בניינים שונים, חלקם עם המשיבה 1וחלקם עם המשיבה .2כמו כן, מרבית השאלות המשפטיות והעובדתיות שמתעוררות בעניינים אלו שונות לגבי כל משפחה. מן הפן המשפטי מדובר בהסכמים שהם דומים זה לזה, אך הפרשנות שתינתן להם שונה עקב הנסיבות השונות שבהן נחתמה כל עיסקה. בנוסף, נמנות בין התובעים משפחות שלא רכשו את הדירות ישירות מהמשיבות. נטענו בכתב התביעה ליקויים ספציפיים ביחס לכל דירה, ואף אם קיים דמיון ביניהם, הרי יהיה צורך לבדוק את הליקויים בכל דירה ודירה. אף תקנה 23תומכת בהפרדת הדיון, על-מנת למנוע סרבול הדיונים והארכתם שלא לצורך.

פסה"ד:

תקנה 21קובעת שני תנאים לצירוף תובעים לתובענה אחת: ראשית, הסעד נתבע בשל מעשה אחד או עיסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או של עיסקאות; שנית, אילו הוגשו תובענות נפרדות, הייתה מתעוררת בהן שאלה משפטית או עובדתית משותפת. בפסק הדין אטור נקבע כי התקנות מתירות לא רק צירוף תובעים או נתבעים אלא אף צירוף עילות.

באשר לתנאי הראשון, נראה לי כי ניתן לומר שרכישת הדירות על-ידי שבע המשפחות מהווה סדרה אחת של עיסקאות, בהתחשב בעובדה שמדובר בדירות השייכות לפרויקט בנייה אחד ובחוזים שנחתמו בסמיכות זמנים והינם דומים מאוד בניסוחם. העובדה שחלק מהחוזים נחתמו עם המשיבה 1, חלקם עם המשיבה 2וחלקם עם שתיהן אינה מעלה או מורידה, שכן שתי החברות קשורות זו לזו והן פעלו בצוותא.

באשר לתנאי השני, מן הראוי לשים לב לכך שהדגש בתקנות 21- 22לתקנות סדר הדין האזרחי עבר מזהות בעלי הדין לזהות השאלות שבמחלוקת, משפטיות או עובדתיות, כולן או מקצתן. די אפוא בזהות אחת השאלות שבמחלוקת, שבגללה נוח לדון בכל הפרשה בעת ובעונה אחת, כדי להכשיר את הצירוף.

אכן, בענייננו נסיבותיה של כל עיסקה ועסקה שונות הן במקצת זו מזו, ולכל דירה ליקויי הבנייה הספציפיים שלה, אולם מדובר בדירות השייכות כולן לפרויקט בנייה אחד; החוזים כאמור דומים מאוד זה לזה; כמעט בכל החוזים מצויה תניה זהה בדבר מסירת מחלוקות לידי היועץ שיכריע בהן באופן סופי; משפחה אחת בלבד לא רכשה את הדירה ישירות מהמשיבות; ובאופן כללי נשענת חבות המשיבות כמו גם של הצדדים השלישיים על אדנים זהים.

תקנה 46(ג) קובעת כי כאשר אוחדו עילות תיקבע סמכות בית המשפט על-פי שווי כלל נושאי התובענה. תקנה זו חלה לא רק כאשר מדובר בצירוף עילות, אלא גם כאשר צורפו עילות עקב צירוף צדדים. הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית המשפט המחוזי.

אף אם צירוף צדדים הינו כדין על-פי תקנות 21ו-22, עדיין מוסמך בית המשפט להורות על פיצול הדיון, שהרי ייתכן כי מספר עניינים מעוררים שאלה משותפת אך בסך הכול עולה הנבדל על המשותף להם, ועל-כן ייטב לבררם לחוד; אלא שבענייננו לא כך הדבר. נראה דווקא שהיעילות הדיונית מחייבת בירור מאוחד של התביעות, והוא - לאור העובדה שכמפורט לעיל, מרבית השאלות, המשפטיות כמו גם העובדתיות, הינן משותפות. המטרה של השגת בירור יעיל תושג במקרה זה לא על-ידי פיצול הדיון אלא על-ידי קביעת הוראות בקדם המשפט, על-ידי השופט, בדבר סדר הטיעונים, בירור השאלות המשותפות תחילה ואחר כך בירור השאלות השונות, הכול כפי שייראה לו למען פישוט ההליכים.

§ ע"א 94/80 ברנר נ' פתוח יהודה, פ"ד לח (2) 164

בשנת 1972 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד במקרקעין כנגד המערערים, וכנגד אחד בשם יהודה זיס. התביעה התבססה, בין השאר, על הסכם, שנערך, לטענת המשיבה בינה לבין המערערת 2. ואשר על-פיו העבירה זו האחרונה זכויות חזקה במקרקעין אלה לידיה של המשיבה 1. הדיון בתביעה זו התנהל לפני בית- משפט השלום בתל-אביב-יפו במשך תקופה של כשבע שנים, במהלכן של שנים אלה נשמעו מספר עדים, והוגשו מספר בקשות לתיקון כתב התביעה, כמו כן נמחק זיס כנתבע, לימים ביקשה המשיבה 1 את צירופה של המשיבה 2 כתובעת נוספת באותו תיק. המשיבה 2 הסכימה לבקשה זו, לכך התנגדו המערערים.

פסה"ד:

צירופו של צד במהלך הדיון, בין כתובע נוסף ובין כנתבע נוסף, נשלט על-ידי תקנה 24. לא די בכך שהתובע מבקש את הצירוף, והצד אשר צירופו מתבקש מסכים. תנאי הוא, כי צירופו של צד דרוש "לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". כאן, המדובר, כאמור, בבקשה לצירוף תובע נוסף, כשהן התובע המקורי והן התובע הנוסף תומכים בה.

בסוג זה של מקרים תנאי הכרחי הוא לצירוף תובע נוסף - אם כי לא תנאי מספיק - שניתן היה לצרף אותו צד מלכתחילה כתובע (לפי תקנה 19), ושלאותו צד יש עילה נגד הנתבעים.

השאלה הראשונה, אשר מן הדין להכריע בה, היא, אם יש למשיבה 2 עילה נגד הנתבעים לסילוק ידם מן המקרקעין. התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

§ רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד (טרם פורסם)

המשיב הגיש תביעה נגד המשיבים 4-2 לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעת שנפל מגג מוסך המצוי בבעלות המשיבה 2. לאחר שהתקיימה ישיבת קדם המשפט הראשונה בתביעה, הגישה המבקשת, שירותי בריאות כללית, בקשה לצרפה כתובעת בהליך. היא טענה כי נשאה בהוצאות האשפוז והטיפול הרפואי להם נזקק המשיב וכי היא זכאית לקבל פיצוי מהמשיבות 4-2 על הוצאותיה. טענתה זו נסמכה על הוראת סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. המשיב הודיע על הסכמתו לבקשת ההצטרפות. המשיבה 2 הותירה את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט. המשיבות 3-5 התנגדו לבקשה מהטעם שהיא תוביל לסרבול ההליך.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט בדחותו את בקשת ההצטרפות. לטענתה, בקשתה עומדת בכל התנאים שנקבעו בדין ובהלכה לצירוף תובעת. היא מוסיפה כי ההליך בבית המשפט המחוזי עשוי ליצור מעשה בית דין כלפיה, אם ייקבע כי זכותה מכוח סעיף 22 לחוק בריאות ממלכתי היא זכות "תחלוף" (סוברוגציה) ולא זכות עצמאית. המבקשת אף טוענת כי תתקשה לנהל תביעתה במנותק מתביעת המשיב, הואיל והמסמכים והעדים הנדרשים לשם הוכחת אחריותן של המשיבות אינם מצויים בידה. כך איפוא, טוענת המבקשת, דחיית בקשת הצירוף תגרום לה נזק של ממש בשעה שצירופה לא יקשה על ניהול התביעה.

תקנה 24 מורה כי בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט לצוות על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. הפסיקה הכירה בהיותו של אדם בעל דין "דרוש" במקרים שונים כגון: מקרה בו אי אפשר ליתן פתרון שלם ויעיל לתובענה, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהווה מעשה בית דין גם כלפיו; ומקרה בו עשויה זכותו של אדם להיפגע אלמלא הצירוף. בענייננו, קיים חשש שפסק הדין בתובענה הנדונה בבית משפט קמא יחייב גם את המבקשת, אף אם לא תהווה צד לו.

תנאי לקבלת בקשה לצירוף תובע נוסף על פי תקנה 24 הוא שניתן היה לצרפו כתובע מלכתחילה (בהתאם להוראות תקנה 21 לתקנות סדר הדין שעניינה צירוף תובעים לפני הגשת התביעה) ושעומדת לו עילת תביעה נגד הנתבעים. תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי מתירה לצרף בחזקת תובעים את "כל הטוענים לזכות סעד" בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות הייתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית. ברי כי דרישה זו מתקיימת במקרה דנא. אשר לקיומה של עילת תביעה, הטעם לדרישה זו הינו כי אין טעם לצרף תובע שדין תביעתו להידחות על הסף מחמת העדר עילה. מכאן, שהמבחן לקיומה של עילת תביעה בידי המבקשת הוא אותו מבחן בו נוקט בית המשפט בעת שהוא דן בבקשה למחיקה על הסף מחמת העדר עילה. כידוע, בית המשפט מוחק על הסף תובענה מחמת העדר עילה רק כאשר ברור כי על יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש. בנסיבות העניין ולאור הוראת סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, נראה כי עומדת למבקשת, על פני הדברים, עילת תביעה.

אחד השיקולים החשובים בבירור בקשה לצירוף צד הינו שאלת היעילות הדיונית. במסגרת זו יובאו בחשבון, בין יתר הנתונים, המועד בו הוגשה הבקשה והשלב אליו הגיע ההליך. אף שתקנה 24 קובעת כי ניתן לצרף בעל דין בכל שלב משלבי הדיון, בית המשפט עשוי לדחות בקשת צירוף שהוגשה באיחור ושקבלתה תכביד על ניהול ההליך. יש לשים לב להוראת תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה מקום בו הוסף או הוחלף בעל דין, יתוקן כתב התביעה לפי הצורך, אם לא הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת. אכן, במקרים רבים עשוי צירופו של בעל דין להוביל לתיקון כתבי הטענות שהוגשו במסגרת התובענה. תיקון שכזה, הנערך בשלב מאוחר של הדיון עלול להוביל להארכת הדיון ולסרבול ההליך ועל כן יש להביאו בחשבון.

בענייננו, לא מצאתי כי מתקיים חשש ממשי מסרבול ההליכים בבית המשפט המחוזי. נראה כי תיקון כתבי הטענות - אם יידרש - יהיה מינורי, הואיל ולמשיבה אין טענות עובדתיות או דיוניות משל עצמה.

נכון הדבר שאילו הוגשה תביעת המבקשת בנפרד היא הייתה נמצאת בסמכותו של בית משפט השלום לאור סכומה. ואולם, בעת צירוף תובעים נקבעת הסמכות העניינית על פי שוויה של התביעה המשולבת, הכוללת את עילותיהם של כל התובעים. הוראה מפורשת בעניין דומה ניתן למצוא בתקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת באיחוד עילות תובענה. תקנה 46(ג) מורה כי מקום בו אוחדו עילות, יהא שיפוטו של בית המשפט באותה תובענה תלוי בסכום או בשווי של כלל נושאי התובענה ביום שהוגשה. תקנה 46(ג), כך קבעה הפסיקה, חלה לא רק כאשר מדובר בצירוף עילות גרידא אלא גם כאשר צורפו עילות עקב צירוף בעלי דין. הלכות אלו נקבעו ביחס לתקנות 21 ו-22 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואולם איני רואה הצדקה ליצור הבחנה, בהקשר זה, בין תקנות 21 ו-22 לבין תקנה 24.

§ ע"א 3066/97 הרטבי נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נד(2) 1, 1-8

עניינם של שלושת הערעורים הוא בשאלות תכנוניות הכרוכות בהוראות תכנית מיתאר מקומית. שאלות תכנוניות אלו נוגעות, בראש ובראשונה, לסוגיית היחס בין הליכי הפקעה לבין הליכים לייעודן של קרקעות פרטיות לצורכי ציבור במסגרת הליך איחוד וחלוקה מחדש שלא בהסכמת הבעלים.

מונחות בפניי שתי בקשות להצטרף כמשיבים לערעורים.

הוועדה המקומית טוענת, כי כרשות תכנונית המופקדת על מרחב תכנוני גדול ובו עתודות מקרקעין בלתי מתוכננות, נודעת להכרעה בערעורים חשיבות רבה לגביה. הוועדה המקומית מאשרת, כי לפסק-הדין שיתקבל בערעורים לא תהיה כל השפעה ישירה על זכויותיה, אך לטענתה, בהתחשב בעובדה, כי מחד גיסא ישפיע פסק-הדין על זכויותיה מכוח הילכת התקדים המחייב, ובכך שמאידך גיסא מעוררים הערעורים אך שאלות משפטיות טהורות, ראוי יהיה לאפשר לה ליטול חלק בהליך.

טעמיו של מרכז השלטון המקומי דומים ביסודם. לטענתו, מעוררים הערעורים סוגיה בעלת חשיבות עקרונית מן המעלה הראשונה, מבחינה משפטית ומבחינה פרקטית כאחד. כל הרשויות המקומיות עלולות להיפגע מן הפסיקה שתינתן בערעורים אלה. אולם, הואיל ואין אפשרות מעשית לצירופן של כל הרשויות והואיל ומרכז השלטון המקומי מאגד תחת כנפיו את כלל העיריות והמועצות ומייצגן במגעיהן עם רשויות השלטון, מבקש מרכז השלטון המקומי למלא תפקיד זה גם כאן, ולהביא בפני בית-המשפט את נקודת ראותו, נקודת ראות שגבולותיה משתרעים מעבר לאינטרס הפרטני של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה ושל עיריית נתניה.

פסה"ד:

דומה שפרשנותן של תקנות 24 ו-425 מושפעת לא במעט מן ההתפתחויות השונות בחקיקה ובפסיקה ומשינויי הגישה באשר לטיבו של ההליך השיפוטי להיקפו ולתחולתו. התפתחויות ושינויים אלו באו לידי ביטוי נרחב בעשור האחרון.

בפס"ד אליהו נ' קרנית נקבע שהמבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולש:

ראשית, האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלולים להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש?

שנית, כאשר קיים סיכון כאמור, האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור – כולן או לפחות חלק מהותי מהן – יכבלו גם אותו אדם במעשה-בית-דין? התשובה לשאלה זו היא בדרך כלל פועל יוצא של מידת הזדהות עניינו של האדם שמתבקשים לצרפו עם העניין נושא הסכסוך הנדון בערעור.

שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית – האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור? כך ניתן, למשל, לשקול, אם צירופו של צד בשלב הערעור עלול, כשלעצמו, להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה, ואם יש הצדקה אובייקטיבית לכך לפי מבחני יעילות הדיון. עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשה לצירוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת.

נטל ההוכחה רובץ על מי שמבקש את הצירוף".

מאז מתן פסק-דין זה ניתן להצביע על מגמה עקבית ונמשכת של הכרה במעמדם של גורמים מייצגים כשותפים בעלי זכויות בהליכים או אף כיוזמי הליכים. מגמה זו לא התמצתה בחקיקה בלבד; היא באה לידי ביטוי גם בפסיקתו של בית-המשפט העליון, תחילה בפסיקה שעניינה בעתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק ובהמשך גם בהליכים נוספים. במיוחד שומה עלינו להזכיר את החלטת קוזלי שם הוכרה הצטרפותה של הסניגוריה הציבורית להליך כ"ידיד בית-המשפט".

הסמכות לצירופו של גוף או אדם כ'ידיד בית-המשפט' קיימת באופן עקרוני. אולם סמכות לחוד ושיקול-דעת לחוד. יש לעמוד על המשמר בעניין זה ולוודא, שאכן יש בצירוף צד נוסף להליך כדי לתרום הן לדיון עצמו והן לאינטרס הציבורי. יש לבחון בכל מקרה ומקרה, אם אין בצירוף האמור משום פגיעה ביעילות הדיון, בצדדים לסכסוך עצמו ובזכויות היסוד שלהם.

בטרם תינתן לגוף או לאדם הזכות להביע עמדתו בהליך שבו אין הוא צד מקורי, יש לבחון את תרומתה הפוטנציאלית של העמדה המוצעת. יש לבחון את מהות הגוף המבקש להצטרף. יש לבדוק את מומחיותו, את ניסיונו ואת הייצוג שהוא מעניק לאינטרס שבשמו מבקש הוא להצטרף להליך. יש לברר את סוג ההליך ואת הפרוצדורה הנוהגת בו. יש לעמוד על הצדדים להליך עצמו ועל השלב שבו הוגשה בקשת ההצטרפות. יש להיות ערים למהותה של הסוגיה העומדת להכרעה. כל אלה אינם קריטריונים ממצים.

שני המבקשים שבפניי אינם עומדים בתנאי הראשון: תוצאות הערעורים אינן חלות עליהם במישרין, שכן הערעורים מתייחסים לקרקע המצויה בתחום שיפוטה של נתניה. עם זאת, ההלכה שתיקבע בפסק-הדין תחול עליהם. עוד ניתן להניח, כי נוכח העובדה שבפני בית-המשפט העליון ניצבת שאלה משפטית "נקייה", ונוכח העובדה שבמסגרת הדיון טרם ניתן צו לסיכומים וטרם נקבע אופן הדיון, אין להניח, כי צירוף צד נוסף יכביד על הדיון או יסרבל אותו באופן המחייב את דחיית בקשות ההצטרפות.

לפיכך נשאלת השאלה אם התקיימו במי מן המבקשים אותה מומחיות, אותו ניסיון ואותה ייצוגיות העשויים להקנות לו מעמד בהליך, מומחיות, ניסיון וייצוגיות העשויים לחפות על היעדר אינטרס ישיר בהליך עצמו. לעניין זה, אני מוצא מקום להבחין בין המבקשים:

אפשר שהוועדה המקומית היא בעלת עניין, ניסיון ומומחיות בסוגיה נושא ההליך. אולם, בהיעדר ראיה לסתור, איני מוצא מקום לקבוע, כי עניינה, ניסיונה ומומחיותה עולים על אלו של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה ושל עיריית נתניה, שהן צדדים מקוריים להליך. ולפיכך, איני מוצא בהצטרפותה להליך משום תרומה להיקף הדיון ולעומקו. זאת ועוד: ה"ייצוגיות" שבוועדה המקומית מתמצה במתרחש בשטח שיפוטה, ואף בכך אין היא מותרת על הצדדים המקוריים להליך (ולצורך העניין – על כל רשות מקומית או בעל מקרקעין שיבקשו להצטרף להליך). לעומת זאת מרכז השלטון המקומי, כפי שהוא מעיד על עצמו, מייצג את כלל הרשויות המקומיות, ואוצר בחובו מומחיות וניסיון שאינם תחומים לשטחה או לתנאיה של רשות מסוימת, וככזה הוא מהווה מועמד ראוי להצטרפות להליך.