א. אילן בומבך, "ניגוד העניינים כעבירה אתית", עט ואתיקה 62 (יולי 2001) 1.
כלל 14(א) אינו רשימה סגורה.
המבחן לניגוד ענינים הוא "אפשרות ממשית".
ניתן לקבל אישור מראש לייעוץ ללקוח בלי שהדבר ייחשב ניגוד ענינים ע"פ כלל 16(ב).
ב. ע"פ 2130/95 בשיר נ' מדינת ישראל, נא (3) 456.
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לפיו: המערערת הורשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בכך שהמיתה, ביחד עם דודה איברהים, על ידי מכות באבנים ובמקלות, את אשת אביה אניסה ואת שלושת ילדיה, על רקע סכסוך ששרר בינה לבין אביה; ונדונה בשל כך לארבעה עונשים של מאסר עולם.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד גזר הדין; כאשר לענין גזר הדין, טענת ב"כ של המערערת היא, כי מן הראוי היה ליישם במקרה דנא את הוראותיו של סעיף 300א (ב) לחוק העונשין בדבר עונש מופחת.
ייצוג בלתי הולם בשל "ניגוד אינטרסים"
טענתו של ב"כ המערערת, בהקשר זה, היא: כי עקב הייצוג המשותף לשולחתו ולאחיותיה - אשר הואשמו יחד איתה ברצח של אשת אביהם וילדיה - פעל הסניגור בבית המשפט המחוזי בנסיבות של "ניגוד אינטרסים" חמור בינה לבין אחיותיה; וכי הדבר גרם לייצוג בלתי הולם של עניינה של המערערת בפני בית המשפט המחוזי, כאשר עניינן של האחיות הועדף ודחה את עניינה שלה.
אכן, ייצוג משותף של מספר נאשמים מלווה בדרך הטבע בסיכון של "ניגוד אינטרסים"; ובמקום שבו נמשך הייצוג המשותף על אף שמתגלה ניגוד האינטרסים, עשוי להיגרם נזק דיוני לעניינם של כל הנאשמים: הן אלה שעניינם נדחה מפני עניינם של האחרים, והן אלה שעניינם הועדף אמנם אך טופל בצל עניינם של האחרים.
עם זאת, אין בעצם קיומו של הסיכון האמור, כדי למנוע באופן גורף, ייצוג של מספר נאשמים על ידי סניגור אחד; ולא אחת, דווקא ייצוג משותף משרת את האינטרסים של כל הנאשמים.
במצב דברים זה, חובתו של סניגור המקבל על עצמו ייצוג של מספר נאשמים לבחון בחון היטב: אם בבסיס הגנתם של מרשיו עומד "אינטרס משותף" ודין אחד לכולם; או שמא, בשל הנסיבות המיוחדות לענין, לנאשמים השונים "אינטרסים שונים" המתנגשים אלה באלה, באופן שסניגור אחד אינו יכול ליצג את כולם. מצא הסניגור כי קיים חשש של "ניגוד אינטרסים" בין לקוחותיו - מחובתו לצמצם את הייצוג לנאשמים שלהם אינטרס משותף ולדחות את ייצוגם של בעלי אינטרס נוגד; ולעולם לא ייצג סניגור אחד, נאשמים בעלי אינטרסים נוגדים (ראה: כלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)). כזה הוא הדין לגבי סניגור שנבחר על ידי הנאשמים; וכזה הוא הדין לגבי סניגור שמינהו בית המשפט.
נכשל סניגור במילוי חובתו האמורה - נפגעת, מטבע הדברים, הגנתו של הנאשם, שהאינטרס שלו נדחה מפני זה של נאשם אחר; והשאלה הדורשת תשובה במקרה כזה היא: באילו נסיבות - אם בכלל - תביא פגיעה כאמור לביטול הדיון בעניינו של הנאשם שעניינו נפגע ותינתן לו הזדמנות להתגונן כראוי.
יש לבחון טענה של ייצוג בלתי הולם בשל "ניגוד אינטרסים" - הנטענת בדיעבד - בין היתר, על רקע הכללים המנחים הבאים: ראשית - יש לבחון האם אכן היה ניגוד אינטרסים בין הנאשמים שהיו מיוצגים על ידי הסניגור; שנית - אם התשובה חיובית על הטוען לפגיעה בשל כך להראות, כי "ניגוד האינטרסים" תרם בפועל לפגיעה עניינית בזכותו לייצוג הולם ולתוצאה שאליה הגיע בית המשפט; ושלישית - יש להקפיד שלא לערב טענה של "ניגוד אינטרסים" בטענה של "ייצוג רשלני" או "ייצוג כושל", שאינו תולדה של "ניגוד האינטרסים" במקום שקיים כזה. אף שבשני המקרים המדובר ב"ייצוג בלתי הולם", סוגיית התערבותו של בית המשפט לביטול הדיון בשל "ייצוג כושל" הינה שאלה אחרת, שונה מזו הניצבת בפנינו: בבסיסה של הראשונה עומד "כשל מקצועי" שאין לו, בהכרח, קשר ניגוד האינטרסים; בעוד שבבסיסה של האחרת עומד "ניגוד האינטרסים" כגורם מרכזי, שהכשל המקצועי הינו תולדה שלו.
לשיטתי, התשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה וכך גם התשובה לשאלה השנייה. הן על פי תיאור העובדות בכתב האישום והן על פי העובדות שהציגה המערערת בשיחזור המוסרט - העומד, כאמור, בבסיס הרשעתה - אין גירסתה "מתנגשת" עם גירסתן של אחיותיה, אחריותה לרצח הינה אחריות אישית וישירה לצד ובנוסף לאחריות אחיותיה ואין היא באה "במקום" אחריותן; ולהרשעתה או לזיכויה של המערערת, אין קשר ישיר להרשעתן או לזיכוין של האחיות וההיפך.
לשלוש האחיות היה ענין להרחיק עצמן מן המעשים הנפשעים, לא אחת על חשבון רעותה, אלא כולן כאחת על חשבון הדוד והאב.
ג. על"ע 6/88 עו"ד קובלר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, מד (4) 329.
המערער הורשע בעבירות לפי סעיפים 53, 54, 61(1), 61(2) ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין וכללים 1, 2, 26ו-28 כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), דהיינו: התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע, הפרת חובת הנאמנות כלפי לקוח וכלפי מי שהיה לקוח והפרת האיסור על ייצוג בעלי אינטרסים מנוגדים.
המערער ייצג בתחילת שנת 1983לקוח בשם הרברט היימן, כשאותו לקוח ביקש ממנו לבדוק את מצב חשבונו בבנק (בנק המזרחי המאוחד) בשל חשד שהיה לו כי נטלו כספים מאותו חשבון. המערער אכן בירר את מצב החשבון הנ"ל, ואף נמסר לו על-ידי הבנק, בין היתר, על משיכה בסך 000, 25מרק גרמני שהומרו למטבע ישראלי בשיק בנקאי על שמו של מר היימן. בפועל אכן משך מר היימן את הסכום הנ"ל, וסכום זה נמסר לאחד מר קיכלר, שהיה שכנו של מר היימן. סכום זה נמסר למר קיכלר ללא כל סיכום בכתב לגבי מהות מסירת הסכום או תנאי החזרתו. לאחר שמסר מר היימן את עניין בירור חשבונותיו לטיפולו של המערער, הוכרז היימן כפסול-דין, וכאפוטרופסיו מונו בתו ועורך-דין רבינוביץ. מיד לאחר מינוים תבעו האפוטרופסים את הסכום הנ"ל ממר קיכלר. מר קיכלר מצדו פנה למערער וביקש ממנו לייצגו בתביעת האפוטרופסים נגדו, והמערער הסכים לקבל על עצמו את ייצוגו של מר קיכלר בעניין זה.
בית הדין הארצי קבע, שהמערער לא היה רשאי לקבל על עצמו את ייצוגו של מר קיכלר בעניין הנוגע לחשבונותיו של מר היימן, והרשיעו בהפרת חובותיו כעורך-דין על-פי כללים 2, 26ו- 28לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).
מאחר שמאז ביצוע העבירות על-ידי המערער שונו כללי האתיקה, מן הראוי שנביא את כלל 28, כפי שהיה בתוקף בתקופה הרלוואנטית לענייננו, דהיינו לפי כללי האתיקה משנת תשכ"ו:
"28(א) עורך-דין שטיפל בענין מסויים למען לקוחו, לא יטפל לאחר מכן בקשר לאותו ענין נגד אותו לקוח. (ב) מתן חוות דעת או קיום התייעצות עם עורך-דין, לא ייראו כטיפול, אם לא היתה אתם או אחריהם פעולה נוספת."
טענתו הראשונה של המערער היא, כי לא ידע, בעת שטיפל בחשבונותיו של היימן, כי סכום השיק הבנקאי שנמשך נמסר לקיכלר. אין ספק, שבעת שפרש קיכלר לפני המערער את סיפור התביעה נגדו, הבין המערער, שמדובר באותם כספים. יוצא, שהמערער קיבל על עצמו לטפל - ואף טיפל - בשם קיכלר בעניין הקשור בסכום כסף שהוצא מחשבון היימן, כשבעניין אחרון זה טיפל קודם לכן בשם היימן, והמערער היה מודע לניגוד האינטרסים האפשרי.
מוסיף וטוען המערער שאין לומר, שמדובר ב"אותו ענין" כדרישת כלל .28המערער ניסה להבחין בין עניין החשד למשיכת הכספים על-ידי בתו של היימן מחשבונו של היימן, שהוא העניין בו לדבריו הוא טיפל, לבין עניין משיכת השיק הבנקאי מחשבונו של היימן באותה תקופה. הבחנה זו מלאכותית היא. כבר נפסק על-ידי בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, שיש לתת למונח "אותו ענין" פירוש מרחיב.
טענתו השלישית של המערער היא, שפעילותו עבור מר היימן הייתה בגדר התייעצות או חוות-דעת גרידא, ועל-כן היא נכנסת בגדר החריג הקבוע בכלל 28(ב). המערער פעל בשם היימן לבירור חשבונותיו של היימן בבנק ו'בירור' זה אינו בירור טכני, כשמדובר בהעסקתו של עורך-דין, אלא לצורך מתן שירותים משפטיים והסקת מסקנות משפטיות על ידי עורך הדין במסגרת בירורו זה.
בנוסף, מעדות המערער עצמו בבית הדין המחוזי ומהמסמכים שהוצגו שם עולה, שהמערער ראה בהיימן לקוח ממש בתקופה שטיפל בענייניו.
עובדות הפרשה השנייה שבגינה הורשע המערער הן כדלקמן: ביום 24.6.84ביקר המערער את היימן בבית החולים שם היה מאושפז. באותה עת היו תלויות ועומדות בבית המשפט שתי תביעות: האחת, תביעתם של האפוטרופסים נגד קיכלר בגין ההלוואה, אשר שמיעת הראיות בה נקבעה ל-25.6.84, למחרת הביקור; והשנייה, תביעתו של המערער לתשלום שכר-טרחה עבור פעולותיו למען היימן, כשהמועד לדיון בה היה קבוע לחודש יולי .1984בשתי התביעות הנ"ל ייצג עורך-דין רבינוביץ את האינטרסים של היימן.
מעבר לביקור עצמו, אף הגיש המערער בקשה לוועדה הפסיכיאטרית של בית החולים בו היה היימן מאושפז לשחרורו של היימן, וזאת מבלי להודיע זאת לאפוטרופסיו של היימן. המערער טוען, שביקורו בבית החולים היה בעל אופי אישי בלבד, מתוך רצון לבקר את היימן בחוליו, וכן, שהגשת הבקשה לוועדה הפסיכיאטרית נעשתה כ"ידידו הקרוב" של היימן ולא כבא-כוחו. המערער גם ביקש להבחין בין התנהגותו כעורך-דין הפועל בשם לקוח בייצגו את קיכלר בתביעת היימן נגדו, לבין התנהגותו כמי שפועל בשם עצמו בתביעתו נגד היימן לשכר-טרחה המגיע לו, שאז אין הוא פועל כעורך-דין. טענה אחרונה זו דינה להידחות.
כשבוחר עורך-דין לייצג את עצמו, הוא מבצע גם פעולות אשר במקרה רגיל מבצען עורך-דין עבור לקוח, ואין הוא יכול להתנער מחובת התנהגות הולמת על-פי כללי האתיקה המקצועית החלים על עורכי-דין, אף כשאין הוא שוכר עורך-דין לעצמו. לפיכך אל לו לפנות אל הצד שכנגד מאחורי גבם של עורך-דינו או של אפוטרופסו, בעוד שעל צד להתדיינות שאינו עורך-דין לא יחול איסור כזה.
היה זה ניסיון ברור של המערער לזכות באהדתו של היימן, הן בעצם ביקורו אותו והן בניסיונו לשחררו מבית החולים, כשטובת ההנאה הצפויה לו וללקוחו קיכלר עקב גילוי יחס כזה אל היימן בוודאי לא נעלמה מעיניו- ומשיקוליו - של המערער.
ד. בד"מ 69/97, עט ואתיקה, 55 (אוקטובר 1999) ע' 5-8.
ה. בד"מ 18/98, עט ואתיקה 58, ע' 5-12.
מי שרק מבקש עצה הוא לא לקוח, אבל עדיין יש מולו חובות אמון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה