בשנות ה-80 הגיע לשיאו שינוי הפרדיגמה של מעבר לסטנדרטים של תו"ל ומשחק בקלפים פתוחים. זה שינה את הכללים שחלים על כתב ההגנה.
שני פס"ד דומים הם לייסנס וג'נרל ואריה נ' שטמר. שניהם עוסקים במצב שבו יש תניית פטור בחוזה והתובע מתעלם מכך. בלייסנס – תבע על שטר המטען, באריה – בתביעה נזיקית. טענת הפטור מופיעה בסוף הדרך (מקרה לייסנס הוא יותר מובהק). התובעים טוענים שאי אפשר להעלות את טענת הפטור אם היא לא עלתה בכתב ההגנה, כי יש להם טענות נגד תחולת תניית הפטור. ביהמ"ש אומר שאם יש לתובע טענה טובה נגד הפטור, אז הוא צריך להזכיר את תניית הפטור בכתב התביעה. האשמה היא על התובע והנתבע יכול להסמתך על תניית הפטור גם אם העלה אותה בשלב מאוחר. ביהמ"ש אומר שעילת התביעה צריכה לכלול התיחסות לטענות הגנה חזקות במיוחד.
בן פורת אומרת שהעובדה שהתובעים לא מעלים את טענת הבטלות של הפטור, היתה מונעת מהם להתיחס לכך אפילו בכתב התשובה או לתקן את כתב התביעה, אם הנתבעים היו מעלים את טענת הפטור בכתב ההגנה. זאת גישה מאד קיצונית. בן פורת נותנת אנלוגיה – נניח ששוכר הפר את חוזה השכירות והמשכיר מבקש סילוק יד. הוא מגיע לביהמ"ש ומבקש סילוק יד בלי להזכיר את העובדה שיש חוזה שכירות. כמובן שאין תשובה ברורה לשאלה מהי טענת הגנה חזקה במיוחד, אבל נראה שמדובר בשאלה של תו"ל.
כתבי טענות באופן כללי (תביעה, הגנה, תשובה)
ת 74 קובעות שכתב טענות יכול אך ורק טענות מהותיות ולא ראיות.
ת 74(ב) – אסור להביא ראיות
נבחין בין:
טענה משפטית – צריכה להיות מגובה ע"י עובדות. לא חייבים לציין.
עובדה – מוכחת ע"י ראיות.
ראייה – אסור להביא
הבעיה שמאד קשה להבחין בין 3 המושגים האלה. אנחנו מניחים שאפשר להבין בין שני סוגי שאלות – עובדתיות (מי עשה מה) ומשטיות (איזה כלל משפטי חל על המצב). אבל חלק מהשאלות המשפטיות הן עובדות. עובדה היא פרופוזיציה שנושאת עמה ערך של אמת [ואללה]. למשל אדם שוכר דירה – זאת עובדה וגם טענה משפטית. נניח שיש הבדל בין עובדות היסטוריות לעובדות חברתיות. נכון שההבחנה הזאת תקפה אבל זה לא משנה כי יש הרבה דברים שאנחנו רוצים להתיחס אליהם כעובדות [סתם דיון פילוסופי, אפשר להתעלם]. במשחק כדורגל נגיעה בכדור באמצעות היד – זאת עובדה אבל היא תלויה בקונטקסט חברתי כי מותר לשחק אחרת. בכל זאת מדובר בעובדה.
זה תונך בעמדה של איסי שצריך שבעלי דין יטענו גם טענות משפטיות.
פס"ד מדינת ישראל נ' אלהוזיל – המדינה טענה שקרקע מסוג מוואת ולא ניתן לרכוש בה בעלות. אלהוזיל טען שהאמירה שזה מוואת היא טענה משפטית שאינה נתמכת בעובדות, ולכן אסור להביא אותה בכתב הטענות. ביהמ"ש מסכים עם המדינה – זאת טענה עובדתית, וכדי להוכיח אותה צריך להביא ראיות, ואת זה אסור להביא. זה עבור המקרה הספציפי הזה – במקרה אחר טענה כזו תחשב עובדתית.
ניקח טענת בעלות – אם מדובר בתביעת בעלות זאת טענה משפטית שצריך להביא לה עובדות. אם מדובר בתביעת סילוק יד והתובע טוען שהוא הבעלים, טענת הבעלות היא עובדתית ואסור לכתוב את הראיות לכך.
הוראות נוספות
ת' 74 כולל סייג – אם הועלתה טענה של הפרת ח"ח צריך להביא את החיקוק הספציפי. זה חלק מהעילה.
ת' 76 - טענה ידיעה מהותית. אם טוענים שנמסרה הודעה לאדם, זה נחשב בחזקת עובדה.
ת' 77- טענת כוונה או ידיעה מהותית – די לטעון בחזקת עובדה ולא צריך לפרט על הנסיבות שמהן ניתן להסיק.
ת' 78 – בטענות מצג שווא או זדון, צריך לפרט על כך. זה קצת סותר את 77, אבל לא נדון בכך.
ת' 89 – טענות מפתיעות. חייבים להעלות טענות שאומרות שאין לתובענה על מה להסתמך וכל נימוק של הגנה או תשובה שיש בו כדי להפתיע את בעל הדין שכנגד. זה שוב העקרון של משחק בקלפים פתוחים. כמובן שזה סטנדרט שביהמ"ש צריך למלא בתוכן.
כל התקנות האלה יוצרות חוסר בהירות אינהרנטי.
ת' 75 – צירוף מסמכים – צריך לפרט על איזה מסמכים רוצים להסתמך ולצרף אותם לכתב הטענות. לפני התיקון של הת' הזאת ב-96 היה צריך לצרף כל מסמך מהותי, למזלנו תיקנו את זה.
מה יעשה ביהמ"ש אם לא צירפתי מסמכים?
מחיקת כתב התביעה – נראה קיוצני
לא להרשות להסתמך על המסמך
הוצאות
השאלה ממה נבע חוסר הצירוף – האם מחוסר תו"ל או טעות.
כתב הגנה
זה כתב הטענות שבאמצעותו הנתבע משיב לטענות שבכתב הבתיעה – ע"י הכחשה או הצבה של גרסה עובדתית אחרת . כפירה של הנתבע בטענה של התובע מעמידה פלוגתא שמחייבת הוכחה בראיות במהלך המשפט. אם אין הכחשה העובדה לא תהיה בדיון במהלך המשפט. בכתב ההגנה מביאים טענות מקדמיות שמצדיקות את דחיית התביעה או עיכוב ההליכים – למשל חוסר סמכות, מעשה בי"ד, התיישנות. חלק מהטענות שחל עליהם כלל ההזדמנות הראשונה צריכים להטען בכתב ההגנה או קודם.
נתבע שהומצא לו כתב תביעה נדרש להמציא כתב הגנה תוך מועד שבו נקבעה לו הזמנה. ת' 19 אומרת שזה לא יפחת מ-30 יום אבל השופט יכול לקבוע מועד מאוחר יותר. הרבה עו"ד מגישים כתבי הגנה באיחור. הסנקציה על זה לפי התקנות זה מתן פס"ד בהעדר הגנה (ת' 97). זה מנוסח כסמכות חובה ברורה. בפועל זה לא מה שקורה. ההלכה היתה שכל עוד לא ניתן פס"ד בהעדר הגנה, ניתן היה להגיש כתב הגנה. ביהמ"ש העליון לא אהב את ההלכה הזאת כי היא הביאה לזלזול של עו"ד בתקנות וחוסר שק"ד לשופט. בפס"ד סיטי טרנבאום [או משהו כזה] ביהמ"ש מתרעם על ההלכה הזאת. נקודת האיזון שנבחרה היתה שמותר להגיש כתב הגנה עד שמגיעה הבקשה למתן פס"ד בהעדר הגנה.
אם לא הוגש כתב הגנה, חלים על התביעה הכללים הבאים:
סכום כסף קצוב (או משהו אחר ברור) – מתן פס"ד ע"י כתב התביעה בלבד
סכום לא קצוב - ביהמ"ש רשאי לדרוש מהתובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו. למשל – להראות את הנזק. הדיון יהיה במעמד התובע בלבד. הנתבע לא יוזמן לדיון (97(ב)) אלא אם ביהמ"ש הורה על כך מטעם מיוחד.
פס"ד בהעדר הגנה שונה מפס"ד רגיל. השופט יכול לפתוח אותו גם בלי ערעור. אבל זה רק אם הנתבע יגיש בקשה לביטול פס"ד ויוכיח:
שיש סיבה טובה לאי-הגשת כתב הגנה
יש עילת הגנה טובה
בין שני המבחנים הלה מתקיימים יחסי גומלין. אם יש סיבה טובה העילה פחות חשובה ולהפך.
פס"ד [?] מתיחס לתביעה רבת משתתפים – אם יש בתביעה יותר מנתבע אחד, וההגנה של הנתבעים השונים זהה או דומה, המבנה של ההליך משנה את הדין ביחס לנתבעים שלא הגישו כתבי הגנה. אנחנו יודעים במהות את התשובה לשאלה האם האדם חייב או לא. לא יכול להיות שהפרוצ' תגבר על המהות. אם נראה שהתובע לא זכאי, לא נחייב את הנתבע גם אם אין לו כתב הגנה.
שתי בעיות עם פסה"ד:
עלול למנוע התארגנות של נתבעים ביחד ולעודד טרמפיסטים.
המטרה של הכללים היא להעניש את מי שלא מגיש כתב הגנה, גם אם יש לו הגנה. כאשר יש מספר נתבעים, אנחנו יודעים את התוצאה הסופית גם אם הנתבע לא הגיש כתב הגנה (וזה לא קורה עם נתבע יחיד). האם ההבדל הזה אמור לשנות את כללי הפרוצ', שהרי המטרה שלה היא להעניש את מי שלא שיחק לפי הכללים? בוודאי שלא.
גם בכתב הגנה רואים מעבר למשחק בקלפים פתוחים. הפלוגתאות צריכות להיות ברורות לאחר הגשת כתב ההגנה. עוסקים בעובדות ולא בטענות משפטיות.
הנתבע נדרש להכחיש את כל העובדות שהוא סבור שיש להכחיש, ולהוסיף עובדות שיהוו בסיס לעילת ההגנ. אם התובע טען טענות משפטיות הנתבע לא חייב להתיחס אליהן.
הכלל הבסיסי הוא – שתיקה כהודיה. כל טענה שלא הוכחשה – התובע לא צריך להכחיש (ת' 83).
יש לכך שני סייגים:
זולת אם הטענה נטענת נגד פסול דין. חא רואים באי-הכחשה שלו הודאה, והתובע יצטרך להוכיח אותן. זה מתחבר לת' 9(4) שמחייבת לציין אם הנתבע הוא פסול דין.
שיעור דמי נזק – אין צורך להכחיש. התובע צריך להוכיח את זה, אלא אם מודים במפורש. אבל כאשר הנתבע מבקש לחלוק על טענת התובע שיש פיצויים מוסכמים, או אם הנתבע טוען שהיחס של הפיצויים המוסכמים לנזק אינו סביר, חייבים לטען את זה במפורש. בפס"ד בוקובזה מפורטות הסיבות לכך:
אם יש הסכמה מראש על שיעור הפיצויים זה נחשב הודאה מפורשת בשיעור הפיצויים
מדובר בטענה מפתיעה
ת' 90 – אם ביהמ"ש סבור שהיה מן הראוי להודות בעובדה כלשהי, הוא יכול לתת איזה הוצאות שנראה לו שנגרמו. הנתבע יכול להכחיש את כל העובדות. זאת פרקטיקה מקובלת. אבל – זה מנפח את הפלוגתות וביהמ"ש לא יאהב את זה.
הנתבע צריךל התיחס לכל טענה עובדתיתי שהוא רוצה להכחיש. העדר התיחסות יכול להחשב הודיה. לכן כתבי הגנה מכחישים את העובדות סעיף-סעיף.
ת' [?] אומרת שצריך להכחיש בפירוט. אנחנו רוצים למנוע היטפלות לטעויות. נניח שהתובע אומר שהוא הלווה לנתבע סכום X ביום א' במקום ב'. הנתבע מכחיש, כי זה היה במקום ג'. אנחנו רוצים שהנתבע יכחיש הכל – שהוא לא קיבל את הסכום X ולא סכום אחר, וזה לא היה ביום א' או ביום אחר, ולא במקום ב' או מקום אחר.
ת' 89 – ביהמ"ש לומד מכך שנתבע שמבקש לטעון בכתב ההגנה טענה על עובדות חדשות – העובדות צריכות להטען במפורש כדי שיהיה אפשר להוכיח אותן במשפט.
אין לנו אמירה מדוייקת לגבי מה המשמעות של אי-ציות לתקנות. זה בגלל שרוצים לתת לביהמ"ש חופש עם הסקנציות. ביהמ"ש יכול להגיע למסקנה שהאדם הודה למרות שהכחיש, או ההכחשה לא היתה מפורשת ומלאה. פס"ד המזרח – היתה שם הכחשה של הטענה של התובע. הבעיה שההכחשה הסתתרה. ביהמ"ש אמר שזאת הכחשה מתחמקת – הם היו צריכים מלכתחילה לטעון שהם לא חברת ביטוח אלא סוכנות ביטוח. זאת סנקציה רצינית – דנים בתיק כאילו המזרח זה חברת הביטוח.
הודאה והדחה
איסי חושב שאפשר להשתמש בדוק' אחרת לתמרץ צדדים להכחשות מלאות ומפורשות. זוהי דוק' הודאה והדחה. היא שייכת לדיני הראיות ולא לכללי הפרוצ' ועוסקת בהעברת נטל הראייה. איסי בטוח שביהמ"ש לא מבינים את הדוק'.
פס"ד טפר – כבר בו ההלכה לא ברורה. לכן ביהמ"ש מפעילים את ההלכה בכל מיני שיטות לא רציונליות.
הגדרה: כאשר הנתבע מודה בכל העובדות המהותיות של התובענה, ואז טוען עובדות נוספות שמונעות את החיוב ומפקיעות את זכותו של התובע לקבל את הסעד. התוצאות הן:
מי שהודה והדיח נתפס על כל העובדות שבהן הוא הודה.
נטל השכנוע עליו לגבי העובדות המדיחות (הסותרות את טענת התובע).
סדר הדיון הרגיל מתהפך, והנתבע מתחיל בהבאת הראיות. זה הגיוני כי הוא כבר הודה – התובע לא צריך לעשות שום דבר.
בימ"ש השלום אמר שהנטל על הנתבע להוכיח שהוא פרע את החוב הספציפי. המחוזי טען להפך - שהתובע אמור להוכיח את החוב. ביהמ"ש העליון אמר שהמחוזי צדק – אבל יש הבדל בין הסיבה שנתן זוסמן לסיבה של מני.
מני: טענת הודאה והדחה כפולה. הנתבע טוען "פרעתי" והנטל עובר להוכיח שהוא פרע. הוא עמד בנטל כיוון שהתובע הודה שאכן נפרע סכום כלשהו. זאת גם טענת הודאה והחה, והנטל חוזר על התובע להוכיח איזה חוב נפרע. התובע לא עמד בנטל.
זוסמן: אין הודאה והדחה כי הנתבע לא הודה בכל העובדות המהוות את עילת התובענה – הוא אמר שמדובר בחוב אחר.
מתי נגיד שמדובר בכל העובדות שמהוות את עילת התובענה? אנחנו צריכים ללכת לדין המהותי כדי לענות על השאלה הזו. שתי דוגמאות:
תביעה שטרית: היות המסמך שטר; היות התובע אוחז כשורה. אין צורך להוכיח אם השטר נפרע או לא.
תביעת פינוי דייר: בעלות; הנתבע דייר; הנתבע לא שילם
במקרה הראשון, הוכחת הפרעון היא על הנתבע, ובמקרה השני היא על התובע. זה נגזר מהדין המהותי.
בתביעה לתשלםו כסף, אי-הפרעון אינו חלק מעילת התביעה. לכן טענת פרעתי היא הודאה והדחה, אבל טענה פרעתי חוב אחר, היא לא הודאה והדחה. כך גם אם נתבע יודה שהוא קיבל כסף אבל יטען שזה מתנה ולא הלוואה.
אין הלכה ברורה מפסה"ד אבל זוסמן נחשב יותר מבין בפרוצ' ולכן הרוב הולכים אחריו.
מהי בעצם המחלוקת בין השופטים? מהי ההצדקה לדוק'? אנחנו בעצם מענישים את הנתבע ומטילים עליו את נטל השכנוע, צריך להסביר למה. יש הבדל משמעותי בין פטור מהוכחה של עובדה (מה שקורה תמיד בעקבות הודאה) ובין העברת הנטל – כי זה מכריע את הקייס במקרה שבו לא יודעים למי להאמין. ההצדקות:
בעל דין הטוען טענה החשובה לעמדתו נושא בנטל השכנוע להוכחתה. הטענה המדיחה עונה להגדרה זו. הבעיה - זאת הגדרה מעגלית, כי אנחנו לא יודעים בשביל איזה צד הטענה חשובה עד שלא ראינו על מי נטל ההוכחה. כל טענה היא טענה הפוכה עבור הצד השני ומקדמת את ענינו.
צריך לבדוק לפי הדין המהותי. הבעיה: הרבה פעמים השאלה מהו הדין המהותי היא פרשנית. איך אפשר לגזור מלשון החוק מה כוללת עילת התביעה? אם הולכים עם הרציונל של זוסמן, זה לא הגיוני להתיחס לטענת "פרעתי" בכל עילה חוזית כעל "הודאה והדחה", כפי שעושים היום. בפס"ד לוקי העילה נובעת מס' 24 לחוק הבוררות. מזה צריך לגזור את שאלת עילת התביעה ועל מי מוטל הנטל להוכיח שהבורר היה מקורב לחברה. בנוסף, האם אנחנו באמת צריכים לגזור את השאלה מהדין המהותי? האם הגיוני שהמחוקק ניסה להגיד לנו מהם המרכיבים של עילת התביעה או שהוא חשב על דברים אחרים כאשר ניסח את החוק?
יותר קשה להוכיח עובדה שלילית מחיובית. לכן אם הטענה המדיחה מחייבת את התוע להוכיח עובדה שלילית (החוב לא נרע) מעבירים את הנטל לנתבע. הבעיה: כל טענה היא טענה הופכית של הצד השני, הוכחה של עובדות חיוביות יכולה להיות קלה כמו עובדה שלילית. בנוסף למה הקושי אינו הצדקה להעברת הנטל. בנוסף אפשר לנסח טענות כשליליות או חיוביות. כמו באיזבינסקי – הצדדים ניסו לנסח את טענת פרעתי כטענת הפרת חוזה, וביהמ"ש לא איפשר להם את זה.
הנטל צריך להיות על מי שנגיש לראיות. נתבע שטוען טענת "פרעתי" הוא עם נגישות טובה יותר לראיות על פרעון, ולכן מוצדק להטיל עליו את הנטל. הבעיה: אולי צריך להעביר את נטל הבאת הראיות אבל לא את נטל השכנוע. בנוסף שאלת הנגישות אינה מופרדת משאלת נטל השכנוע – מי שיודע שיצטרך להוכיח משהו דואג מראש שיהיו לו ראיות.
לסיכום ההצדקות של ביהמ"ש לא מחזיקות מים. איך בכל זאת נצדיק את הדוק'?
נעשה הבחנה בין טענה פרטית לכללית. טענה פרטית מייחבת תכונה מסויימת לאדם או לעצם יחיד. טענה כללית מייחסת תכונה לקבוצה של עצמים/אנשים. טענה כללית אוניברסלית מייחסת תכונה לכל עצם/אדם בעולם השיח הרלוונטי. טענה קיומית מייחסת תכונה לחלק מהעצמים/אנשים בעולם השיח הרלוונטי. השלילה של טענה קיומית היא טענה אוניברסלית ולהפך. כדי להוכיח טענה קיומית, ולשלול טענה אוניברסלית, צריך למצוא עצם אחד שיש לו את התכונה. ההפך מסובך הרבה יותר. ככל שעולם השיח הרלוונטי גדול יותר כך ההוכחה מסובכת יותר. השאלה האם הטענה שלילית או חיובית פחות חשובה.
העברת נטל השכנוע מוצדקת כאשר צד צריך להוכיח טענה אוניברסלית. טענת "פרעתי" היא קיומית שנגדה עומדת הטענה האוניברסלית "לא פרעת". אי אפשר להוכיח אותה בעצם – ולכן זה נראה ראוי להעביר את הנטל.
זה יותר יעיל – כי הוכחה של טענה אוניברסלית היא יקרה מאד יחסית לטענה קיומית. זה יותר הוגן כי זה מפחית את הסיכוי לטעות.
נחזור לפס"ד טפר – ברור שמני צדק. הטענה הראשונה היתה "פרעתי" והיה מוצדק להעביר את הנטל. “פרעתי חוב אחר" היא גם שאלה אוניברסלית ולכן מוצדק להעביר את הנטל.
ניתוח פס"ד לוקי – התובעים טענו שהנתבעים עשו עסקים עם הבורר. לא הביאו את הבורר לעדות ולכן נקבע לפי נטל ההוכחה. הטענה שהבורר הוא אותו אורי פרץ שאיתו הנתבעים עשו עסקים היא בכלל פרטית. פשוט היה צריך לשאול את הבנאדם האם הוא עשה עסקים או לא.
הפואנטה של הדיון: צריך לעשות שינוי יסודי באופן שבו משתמשים בדוק' והיא צריכה להיות שיורית. היא צריכה לחול רק במקרים שבהם בעל דין לא מילא אחר חובותיו בכתב הגנה. “פרעתי" היא לא הכחשה מלאה ומפורשת. אם הנתבע נותן פירוט בטענת "פרעתי", הוא הופך אותה לטענה פרטית וכך אפשר לחקור ולהכחיש אותה.
נתבע שסבור שמגיע לו סעד מהתובע
במקרה כזה ניתן לבקש קיזוז או להגיש תביעה שכנגד.
קיזוז – רק כאשר שתי תובענות כספיות עומדות אחת מול השנייה. זאת טענת הגנה וניתן באמצעותה לסלק חוב.
ת' 52 – נתבע רשאי לקזז כל זכות/תביעה או להגיש אותן כתביעה שכנגד. אין זכות מהותית לקזז אם היא לא קיימת ע"פ החוק, וחוקים שונים קובעים תנאים שונים לקיזוז.
ס' 53 לחוק החוזים – חיובים כספיים ניתנים לקיזוז לאחר מתן הודעה. חיובים כפסיים הנוגעים לעסקה אחת ניתן לקזז בכל מקרה, וחיובים שאינם בעסקה אחת ניתן לקזז רק אם הם קצובים. לכן, אם יש חיובים לא קצובים שלא בעסקה אחת לא ניתן לקזז באמצעות ת' 52.
קיזוז דורש הודעה, אבל נקבע שכתב ההגנה שמעלה טענת קיזוז מפורשת נחשב הודעת קיזוז לפי החוק.
טענת קיזוז דורשת פירוט של העובדות.
קיומה של תביעה נפרדת שהנתבע הגיש, ובירורה לא הסתיים לא חוסמת טענת קיזוז. הפתרון הוא עיכוב הליכים של התביעה הנפרדת. לגבי ההכרעה של ביהמ"ש על טענת הקיזוז יחול מעשה בי"ד.
הנתבע לא יכול לקבל יותר ממה שהתובע דרש.
פס"ד מירון – טענת קיזוז יכולה להתגבר על בעיות שהיו נגרמות אם זאת היתה טענה בתביעה.
היתרון הגול – קיזוז הוא טענת הגנה ולכן לא מחייב תשלום אגרה.
תביעה שכנגד
תביעה עצמאית של הנתבע כלפי התובע. די בזהות הצדדים כדי לאפשר להגיש תביעה שכנגד. כדי למנוע מצבים שבהם יש שתי עילות שלא קשורות בכלל, ביהמ"ש יכול להפריד את התביעות (גם ביוזמתו וגם לבקשת התובע).
הכללים על תביעה שכנגד הם זהים לאלה של תביעה רגילה.
אם הדיון המשותף לא יתרום ליעילות ביהמ"ש יפריד ביניהן. הוא יכול גם לא להפריד אותן אלא לדון בהן בנפרד (יישאר באותו הליך אבל לא בו”ז). אפשר גם להפריד רק חלק מהדיון, מה שבא לשופט.
לתביעה שכנגד אפשר להוסיף נתבעים נוספים.
צריך לקחת בחשבון אלמנטים של סמכות – במחוזי אפשר תמיד, ובשלום רק אם זה חלק מעסקה שהיא בסמכותו.
כתב תשובה
כל טענה שהתובע לא הודה בה נחשבת כמוכחשת והוא לא צריך להכחיש. לעומת זאת בכתב הגנה לא צריך להכחיש. כלומר הפוך מהכלל הרגיל. אז למה מגישים כתב תשובה? כדי להציג עובדות חדשות לעובדות החדשות של התובע. ההיגיון מובן אך הביצוע קשה.
כתב תשובה איננו דרך לתקן את כתב התביעה או להוסיף עילות. לאפשר לתובע להביא עילות חדשות זה פגיעה חמורה כי אנחנו פוגעים בנתבע – אין עוד כתב טענות.
הנמבחן שהתובע צריך להפעיל הוא האם עצם הכחשת כל העובדות שמעלה הנתבע מעורר את מכלול הפלוגתאות העובדתיות שהוכחתן דרושה כדי לשלול. אם התשובה היא כן לא צריך להגיש כתב תשובה.
פס"ד זיידמן – כתב התביעה היה לחוב שמגובה ב-4 שטרות. ההגנה היתה פרעתי. לא היה כתב תשובה. במהלך המשפט ניסול הוכיח שיש חוב אחר – עוד 4 שטרות. האם היה צריך לכתוב זאת בכתב התשובה או שמספיק השהטרות הוכחשו? ביהמ"ש אומר שהיה צריך להביא את קיומם של השטרות הנוספים בכתב התשובה. התוצאה היא שלא נותנים להגיש את הטענה במשפט. הפואנטה היא שוב לא להוסיף דברים מפתיעים בסוף הדיון.
פס"ד קמפו – כתב התביעה היה פיצוי על נזקי גוף. ההגנה היתה כתב ויתור.לא היתה תשובה. במהלך הדיון התובע ניסה לטעון שהמסמך נטען בתרמית. ביהמ"ש קבע שלא ניתן לעשות זאת – אי הגשת כתב תביעה היא הכחשת קיומו ולא חוקיותו או תקפותו. אין להביא טענות מפתיעות.
פס"ד אברהם נ' מתנה – טענה לגבי זכוות בנכס מקרקעין. בכתב ההגנה המשיב הסתמך על חוזה מכר לגבי הנכס. בהתחלה לא היה כתב תשובה וניסו להגיש אותו באיחור ולטעון שהחוזה מזוייף. ביהמ"ש אמר שלא צריך בכתב תשובה לטעון זיוף.
איך נסביר את ההבדל בין פסה"ד? תרמית וזיוף זה לא בדיוק אותו דבר. אבל האם האבחנה הזאת הגיונית מבחינה פרוצדורלית? לפרוצ' יש היגיון – שהפלוגתאות יהיו ברורות, שלא יהיו הפתעות. מבחינת הנתבע, אין הבדל בין זיוף לתרמית. לכן איסי חושב שפס"ד אברהם לא נכון, גם אם מהותית יש בו אולי היגיון.
תיקון כתבי טענות
סימן ב' של פרק ז'.
תיקון ביוזמת ביהמ"ש
ת' 91 – ביהמ"ש רשאי למחוק כל מה שלא צריך מכתבי טענות (דברים מבישים, מסובכים, מפריעים). זה לא קורה הרבה.
תיקון ביוזמת בעל דין
תיקון של כתב הטענות של הצד שכנגד
ת' 91(ב) – בעל דין יכול לבקש מביהמ"ש לתת הוראה כמו ת' 91. זה גם לא קורה הרבה. יש על הצד חובה קודמת לפנות לבעל הדין השני 15 יום לפני זה לבקש ממנו לתקן.
תיקון כתב טענות של הצד עצמו
הטוען מגלה פתאום שהוא שכח איזה עובדה בכתב הטענות. יהיו מצבים בהם כתב התביעה לא יראה עילה כי חסרה עובדה מסויימת. במקרים האלה עוסקת ת' 92.
ביהמ"ש רשאי לאשר כל תיקון שדרוש כדי שהוא יוכל להכריע בשאלות שהן באמת הפלוגתאות בין הצדדים. כדי לתקן צריך להגיש תצהיר המאמת את העובדות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה