א. ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, מד (4), 446, 461-480 .
זו בעיני גישה נאורה אך מרחיקת לכת משפטית, אולם בהחלט יש בה מוסר השכל, שאם תוחמים אנו אותו במסגרת ההלכה בסוגית הרשלנות ניתן לומר כי כאשר עורך דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעסקה אינו מיוצג כלל, נדרשת ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת הענין לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו.
יצויין, כי חובתו של עורך הדין כלפי הצד הבלתי מיוצג עומדת על רגליה היא, ואין היא נגזרת או קשורה לחובתו של הלקוח, אותו מייצג עורך הדין, כלפי הצד הבלתי מיוצג. אכן, הן עורך הדין והן לקוחו חייבים לנקוט בזהירות סבירה כלפי הצד הבלתי מיוצג. אלא שתוכן הפעולות הנדרשות מהם בהקשר זה מושפע ממעמדם השונה של הלקוח ושל עורך הדין. על כן עשוי עורך הדין לחוב בחובות של גילוי, אזהרה וחובות אחרות הנובעות ממעמדו המיוחד כעורך דין, שלקוחו אינו חב בהם.
זאת ועוד, במסגרת החובות כלפי צד שלישי, אף שאינו לקוחו של עורך הדין, ניתן להכליל כלל נוסף שראוי שיחייב את ציבור עורכי הדין: כשמדובר בעיסקה מורכבת וסבוכה מבחינה משפטית ובה עורך דין מייצג צד אחד לעיסקה, בעוד הצד שכנגד איננו מיוצג, יפנה עורך הדין תשומת לבו של הצד השני באופן ברור לכך שייטיב לעשות אם יהיה גם הוא מיוצג על ידי עורך דין.
אם נעמיד את עורך הדין המאירי בחזקת מי שפעל על פי הכללים, נגיע דווקא לכלל המסקנה לא היה כל יסוד לראות את עורך הדין המאירי כמי שייצג את לוי. ממילא לא חלות עליו חובות ואחריות כפי שחלות על עורך דין המייצג לקוח. ראינו לעיל שבמסגרת חובות עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, לא היה חייב עורך הדין המאירי בהקשר זה לעמוד בכל החובות שלוי טענו שהוא חב כלפיהם. ככל שרואים בלוי צד זר הרי המאירי נהג עמם בקורקטיות קרה, כפי שרשאי היה.
כל זאת פרט לעובדה אחת שבה לא היתה התנהגותו של המאירי נקייה מכל רבב: בבואו לרשום את הערת האזהרה לטובת לוי כבר ידע עמדתם הנחרצת של שרמן שלא להמשיך בעיסקה, ועל כן, היה עליו לפחות להפנות את תשומת לבם של לוי שקיימת בעיה בקשר לכך, והרישום מתבצע על אף התנגדותם של שרמן. לגילוי עובדה זו נודעת משמעות שכן ייתכן שלו ידעו לוי על כך היו דורשים בטחונות נוספים מצוברי. כאן אמנם לא נהג עו"ד המאירי כשורה, אלא שבמחדל זה אין כדי לחייבו בתשלום פיצויים ללוי, שכן לא הוכח כי נגרם ללוי נזק כתוצאה מהתנהגות זו.
עדיין שאלנו את עצמנו האם אין למצוא דופי שבהעדר תום לב במשא ובמתן בהתנהגותו של המאירי כלפי לוי בשל מעורבותו בכריתת ההסכם שבין לוי והקבלן. המסקנה היא שאין להטיל על המאירי אחריות במסגרת הזו, שכן החוזה אמנם הוכן על ידי המאירי כחוזה סטנדרטי לכל קוני הדירות, אולם ההתקשרות נעשתה ישירות בין הקבלן לבין לוי; היו להם קשרים עסקיים גם קודם לכן, והמאירי לא נטל חלק פעיל בכריתת ההסכם.
פסק הדין שניתן כנגד המאירי לטובת לוי בטל על כל חלקיו. הערעור מתקבל, איפוא, אך אין צו להוצאות.
ב. ע"א 6645/00, ע"א 6783/00 עו"ד ערד נ' אבן, נו (5) 365.
זא'ק פנה אל שכנו פיינגולד בבקשה כי יעזור לו להיחלץ ממצוקה כלכלית בה היה שרוי אותה עת בעקבות תביעת גירושין שניהלה נגדו מי שהיתה אשתו.
פיינגולד, אשר יחד עם שותפו סיט הם בעלים של שתי חברות, הציע להשיג לז'אק הלוואה מבנק בסך 20,000 ש"ח, צמודה למדד המחירים לצרכן ובריבית שנתית של %7.5. לצורך הבטחת פרעון ההלוואה נדרש ז 'אק למשכן את זכויותיו במספרה ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, זכויות אשר אותה עת טרם נרשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין. פיינגולד הפנה את ז'אק לפרקליטו, עו"ד ערד על מנת שזה יטפל ברישום הזכויות במספרה ורישום השעבוד עליה לטובת הבנק בעבור נטילת ההלוואה. בתאריך 25.3.85 חתם ז'אק על יפוי-כוח בלתי חוזר, בו מינה את עו"ד ערד לפעול בשמו, ובין היתר לעשות את אלה: "למכור ולהעביר, להשכיר להחכיר לשעבד ולמשכן לה"ה בנק לאומי לישראל בע"מ ו/או לסייפן סוכנויות לביטוח בע"מ" את המספרה. בתאריך 3.4.85 חתם ז'אק על שטר משכנתה מכוחו הוא משכן את המספרה לטובת הבנק, להבטחת תשלום חובותיו-שלו ו/או של סייפנים השקעות בע"מ ו/או סייפנים סוכנות לביטוח בע "מ ו/או יצחק סיט ו/או יצחק פיינגולד. בתאריך 9.4.85 נרשמה המספרה על שמו של ז'אק, ובאותו מועד נרשם גם שטר המשכנתה.
עובר לחתימה על שטר המשכנתה ולאחריה, נתן פיינגולד לז'אק סכומי כסף שונים על חשבון ההלוואה אותה היה אמור ז'אק לקבל מהבנק. נראה שהסדר זה (אי-קבלת הכסף ישירות מהבנק) והיקף השעבוד, עורר את חשדו של ז'אק, והוא אף ביקש מפיינגולד לבטל את שטר המשכנתה, אך זה הרגיע אותו באומרו כי מצבו הכלכלי ומצב חברותיו איתן. בתאריך 21.11.86 קיבל ז'אק מכתב מבא -כוחו של הבנק, עו"ד מרדכי ווהב, בו נאמר כי חובה של חברת סייפנים לבנק הוא כ-375 אלף ש"ח, ומתוך סכום זה חל מועד פירעונו של תשלום בסך 31,347.65 ש"ח אותו נדרש ז'אק לשלם. הבנק התרה בו שיינקטו נגדו צעדים משפטיים ושטר המשכנתה אף ימומש, אם החוב לא ייפרע.
באשר לעו"ד ערד נטען כי הוא התרשל בכך שלא פעל כפי שעורך-דין סביר היה פועל באותן נסיבות, ולא נקט בזהירות המתבקשת, אף שידע או חייב היה לדעת את מצבן הכספי הקשה של החברות שבשליטתו של פיינגולד. כמו כן נטען, כי עו "ד ערד הפר חובות חקוקות אשר גרמו לז'אק נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו התכוונו החיקוקים.
פסה"ד:
בית משפט קמא קבע שמשעה ששטר המשכנתה השני היה מוכן לחתימה, הוא לא נמסר לידיו של ז'אק, אלא הועבר לעו"ד ערד לצורך הטיפול ברישום השעבוד. בהשוואה לנאמר בשטר המשכנתה הראשון, נכלל בשטר החדש שינוי מהותי הנובע מצירופם של פיינגולד, סיט והחברות כמי שהשעבוד נועד להבטיח גם את החובות שכל אלה עתידים לחוב לבנק. בשטר זה גם לא הוגבל סכום החוב, ולכאורה, גם בכך יש כדי לערער את גרסתו של ז'אק בדבר היקף החוב לו הסכים לערוב. אך דעתי היא שלענין זה אין מקום לייחס משקל הואיל וגם בשטר המשכנתה הראשון, בעת שלא יכולה להיות מחלוקת כי לז'אק לא הייתה כוונה לערוב לחובות של אחרים, גם אז לא הוגדר סכום החוב.
אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא.
אין ספק שהיקף החובות של פיינגולד והחברות הוא פרט מהותי מנקודת ראותו של מי שהתבקש לערוב להם, ונראה כי התשובה לשאלה אם מידע זה נחשף בפניו של ז'אק עובר לחתימה של שטר המשכנתה, היא שלילית.
שאלת אחריותו של עו"ד ערד
קבע בית משפט קמא, כי גם אם לא הכיר עו"ד ערד את היקף החובות, הוא בבחינת מי שעצם את עיניו מלראות את היקפם. ההיגיון וניסיון החיים הוביל את בית משפט קמא לקבוע כי עו"ד ערד ידע על מצב חובותיהם של פיינגולד והחברות, ואת המסקנה הזו ביקש עו"ד ערד לדחות, הואיל ועל פי השקפתו אין היא עומדת במבחן הביקורת.
מקובלת עלי ההשקפה לפיה שעבוד נכס של חייב, אין בו לבדו כדי להצביע על כך שהוא מצוי במצב כספי קשה. ראיות בכל העניינים הללו לא הובאו בפני בית משפט קמא, וחרף זאת דעתי היא שאין מקום להתערב בשאלת אחריותו של עו"ד ערד וחיובו, גם אם לא היה שותף לגיבושה של עסקת ההלוואה בין ז'אק לפיינגולד. לנגד עיניו הלכה והתהוותה באותם ימים מציאות שלא היתה יכולה להותיר ספק בלב איש, ובמיוחד לא אצל פרקליט, כי מצבם הכספי של פיינגולד והחברות היה רחוק מלהיות שפיר. אכן, לא היתה ראייה לכך שעו"ד ערד ידע את היקף החובות, אך מנגד ניצבה העובדה שהוא עצמו שיעבד לפחות שלוש דירות כדי להבטיח חובות של החברות. שעבודים בסדר גודל זה, כשאליהם מצטרף השעבוד הנוסף של מספרתו של ז'אק, חייבים היו להדליק נורה אדומה אצל עו"ד ערד, וזאת גם מבלי שיידרש לחקור ולבלוש אחר מצב עסקיהם של לקוחותיו.
יש לעמוד תחילה על מהות היחסים בין ז'אק לעו "ד ערד, ואם ניתן לסווגם כיחסי פרקליט - לקוח. היקפו של יפוי-הכוח הבלתי חוזר עליו חתם ז'אק לעו"ד ערד, היה רחב ביותר. מעמדו היה לפחות כמי שייצג את ז'אק בעסקת רישום הבעלות במספרה ורישום השעבוד עליה. גם הטענה שעו"ד ערד ייצג בדרך כלל את החברות של פיינגולד, אינה יכולה לגרוע מהיחסים של עו"ד-לקוח. גם תאמר כי קיים בענייננו ניגוד אינטרסים (פיינגולד והחברות מחד, וז'אק מאידך), הרי שזה נגרם בעטיו של עו"ד ערד, וז'אק לא היה אמור לדעת על קיומו. לעניין זה נכון להוסיף, כי עו"ד ערד לא אמר לז'אק, גם לא ברמז, שהוא מייצג את פיינגולד וכי הוא חב לו חובת נאמנות.
אחד ממקורותיה של חובת הנאמנות המוטלת על עו"ד כלפי לקוחו, מצוי בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). חובה זו קבועה אף בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין.
מקור אחר לחובת הנאמנות המוטלת על עו"ד כלפי לקוחו, מצוי בחוק השליחות.
סעיף 1)8) לחוק השליחות מטיל על השלוח, במסגרת חובת הנאמנות, את החובה לגלות לשולח כל מידע הנוגע לעניין השליחות, ומטבע הדברים הדגש הוא על אותו מידע הנסתר מהשולח, הואיל ורק בדרך זו יוכל האחרון לקבל החלטות התואמות את האינטרס שלו, אינטרס העומד, כאמור, במרכזה של השליחות. התניית מסירתו של מידע מסוג זה בבקשה של השולח, מרוקנת חובה זו מתוכן, שכן השלוח, מעצם תפקידו הוא זה שנחשף למידע הנוסף ולפרטים. הפרתה של חובת הנאמנות הקבועה בסעיף 8 לחוק השליחות, מזכה את השולח בתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה (סעיף 9 לחוק השליחות), ויחד עם זאת היא מעמידה לרשות השולח תרופות על פי פקודת הנזיקין.
לאותה מסקנה בדבר אחריותו של עו"ד ערד, הייתי מגיע גם לו הנחתי שבינו לז'אק לא שררו יחסי עורך-דין לקוח. הכלל בעניין זה הוא, כי בנסיבות מסוימות יכול ותקום חובת זהירות של עורך-דין כלפי צד שלישי, גם אם הוא אינו לקוחו, והדברים יפים במיוחד באותו מקרה בו ברור לעורך הדין כי הצד השלישי שם בו את מבטחו.
באשר למקרה שבפנינו - לעו"ד ערד היה ידוע כי ז'אק אינו מיוצג, ועל כן צריך היה להניח כי ז'אק סומך על אמינותו ויושרו. במצב זה המעט שעו"ד ערד היה יכול וחייב לעשות, הוא להביא לידיעת ז'אק את דבר קיומם של השעבודים הנוספים בהם טיפל להבטחת חובותיהם של פיינגולד והחברות. לו כך נהג, יכול היה ז'אק לכלכל את צעדיו מתוך ידיעתן של העובדות, והרי ביחס לאלו נדמה שהכל מסכימים כי ניתן היה לצפות מראש שעלולות להיות להן השלכות מרחיקות לכת על ז'אק, כפי שקרה בפועל.
ג. ע"א 2625/02 עו"ד נחום נ' דורנבאום, נח (3) 385.
השופט א' ריבלין (מיעוט):
עורך דין מייצג את אחד מן הצדדים שנתקשרו בעסקה. הצד האחר אינו מיוצג. על פי טענתו של הצד שאינו מיוצג, נגרם לו נזק בשל התרשלותו של עורך הדין. מהו היקף חבותו, ברשלנות, של עורך הדין, כלפי הצד שלא היה לקוחו?
המשיבים 1 ו-2 ביקשו הלוואה. דירת המגורים שלהם כבר הייתה ממושכנת לטובת בנק; לפיכך, מיאן הבנק להעניק להם הלוואה נוספת. המשיבים פנו לחפש אחר הלוואה ב"שוק האפור". יהודה נאות להעמיד להם הלוואה בסכום בו חפצו - 30,000 ש"ח.
יהודה הציע למשיבים שההסכם בעניין ההלוואה ייערך על ידי המערער, עורך דין במקצועו, וייחתם במשרדו. המערער שימש כבא כוחו של יהודה זמן קצר קודם לכן, והמשיבים כלל לא הכירו אותו. יהודה פנה אל המערער לפני הפגישה המיועדת עם המשיבים, וביקש ממנו ייעוץ וסיוע בעיצוב חוזה ההלוואה.
המערער הציע להבטיח את פרעון ההלוואה על ידי "חוזה מותלה" למכר דירתם של המשיבים. החוזה נחתם במשרדו של המערער, בנוכחות המשיבים יהודה והמתווכים, ולאחר שיחה מקדימה. בהתאם לתנאי החוזה, היו אמורים המשיבים לקבל מיהודה הלוואה בסך 30,000 ש"ח, מתוכם יופחתו מראש 10% על חשבון הריבית, ומכאן שהסכום שאמור היה להמסר לידיהם הועמד על 27,000 ש"ח. סכום זה היה על המשיבים לפרוע, בתוספת ריבית בשיעור של 10%, תוך 45 ימים ממועד כריתת החוזה. בהסכם נקבע, כי אם לא יעמדו המשיבים בהתחייבות זו, ייכנס לתוקף הסכם המכר, ויהודה ירכוש את דירתם במחיר הקבוע בהסכם- 60,000 דולר. במקרה כזה, יממן יהודה את תשלומי המשכנתה בהם חבו המשיבים לבנק בגין הדירה, וכי את ההפרש שיוותר לאחר שיופחתו תשלומים אלה מסך התמורה יקבלו לידיהם המשיבים בניכוי דמי ההלוואה שלא הושבו. על פי החוזה הוענק למערער ייפוי כוח בלתי חוזר, ומכוחו הוא רשם הערת אזהרה על הדירה לטובתו של יהודה. מבנה משפטי זה נרקח על מנת לאפשר ליהודה לזכות בבטוחה, דירת המשיבים, ומשום שלא ניתן היה להשיג יעד זה בדרך של הטלת משכנתה רגילה.
הכספים נמסרו להם רק מאוחר יותר, שלא בפניו של המערער. בימים שלאחר חתימת ההסכם האמור, היו נתונים המשיבים לאיומים שונים שעיקרם "ביקורים" שערך בביתם יהודה כשהוא מלווה בחבורת בריונים, והכל בדרישה שיממשו את הסכם מכר הדירה. ואכן, בטרם חלפו 45 הימים שנועדו לפירעון ההלוואה, התקיימה פגישה נוספת במשרדו של המערער ובמהלכה נחתמו שני הסכמים נוספים בין המשיבים לבין יהודה. האחד היה חוזה למכר הדירה ובו נקבע מחיר חדש לדירה, והפעם בסכום של 72,600 דולר. ההסכם האחר, שנחתם באותה פגישה, היה חוזה לשכירת הדירה בידי המשיבים מאת הבעלים החדש.
כשבוע ימים לאחר מכן, חתמו המשיבים במשרדו של המערער, על חוזה לרכישת דירה אחרת מאת בני זוג שאינם קשורים לפרשה. הסכום שננקב בחוזה הזה היה גבוה מגובה התמורה עליה הוסכם בפועל בין הצדדים, ככתוב בזיכרון הדברים אותו נסחו לעצמם. זיכרון הדברים נוסח עוד בטרם נערכה הפגישה השנייה בין המשיבים לבין יהודה והשוני בין המחירים נועד, כך נקבע, לצורכי הונאת הבנק.
המשיבים התקשו לעמוד בתשלומי שכר הדירה ליהודה ובתשלומים שנבעו מהתחייבותם לפי ההסכם לרכישת דירתם החדשה, עד שלבסוף קרסו כלכלית. המשיבה 5 פונתה מהדירה והיא כיום חייה במעון ציבורי לקשישים. המשיבים 1 עד 4 נאלצו להעתיק את מקום מגוריהם לעיר אחרת, בה חיו בתנאים קשים של מחסור ועוני. כיום חי המשיב 2 בחוץ לארץ, בנפרד מילדיו ומהמשיבה 1, ממנה התגרש, זאת - לאחר שנמלט מישראל מאימת נושיו.
המערער לא ייצג את המשיבים כאשר חתמו על העסקה נשוא התביעה. המערער ייעץ למשיבים לשכור לעצמם שירותים של עורך דין. שלא כחברי הנשיא א' ברק, איני סבור כי בעת שנערך ההסכם, רכשו המשיבים למערער ולכישוריו המקצועיים אמון מלא, או חלקי.
המערער ניסח את החוזה במצוותו של יהודה ובהתאם להוראותיו של יהודה, אשר היה לקוחו עוד לפני כן. יהודה הוא אשר פנה למערער, ועל עניינו שלו בלבד ביקש המערער להגן בחוזה שעיצב. חוזה זה הוא ניסח, יש לזכור, עוד קודם שהמערער פגש כלל את המשיבים, אשר הגיעו למשרדו לשם חתימה על החוזה המוכן.
איני סבור גם כי יש בייפוי הכוח הבלתי חוזר שנתנו המשיבים בידי המערער כדי להקים יחסי עורך דין לקוח ביניהם לבינו.
שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות: האשם, הקשר הסיבתי והנזק. בפרשה זו נדרשים אנו ליסוד האשם.
האשם ברשלנות הוא פועל יוצא של שתיים אלה: חובת הזהירות וההתרשלות. עצם קיומה של חובת זהירות של עורך דין, כלפי מי שאינו לקוחו, הוכרה בפסיקה, כפי שעוד יתואר. הקושי הוא בהצבת גדרים לחובה זו.
התרשלות היא סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. האדם הסביר יימנע מהתנהגות הכרוכה בסיכונים שהם צפויים מחד, ואשר הופכים את ההתנהגות לבלתי סבירה מאידך. בענייננו, מצא בית המשפט קמא כי המערער התרשל בשלושה. ראשית, בהציגו למשיבים מצג כאילו נחתם בינם לבין יהודה חוזה מחייב, בעוד שהעסקה ש"רקח" הייתה עסקת משכון אשר לא נרשמה, ולכן "לא נשתכללה". שנית, התרשל המערער כאשר ניסח הסכם משכון מוסווה, אשר מנע מהמשיבים את ההגנות אשר מקנה להם החוק במימוש המשכון. לבסוף, התרשל המערער עת עמד מנגד כאשר המשיבים חתמו בנוכחותו על חוזה, בו הצהירו כי כספי ההלוואה נשתלמו להם באותו מועד, בעוד שבפועל לא כך היה.
נבדוק מעשים ומחדלים אלה, אחד לאחד, על מנת לבחון אם אכן היה בהם כדי ליצור סיכון צפוי ובלתי סביר.
בפעולותיו אלה יצר המערער סיכונים צפויים - שהמשיבים, שלא תעמודנה לזכותם ההגנות שבחוק, וככל שהללו תעמודנה להם - הם לא ידרשו את כיבודן - יפונו מדירת מגוריהם, שהם יחוייבו בריבית מופקעת ושלא יזכו לקבל את התמורה הראוייה לדירתם. עלות מניעת הנזק במקרה שכזה נדמית כמזערית - כל שנדרש מהמערער היה לעוץ עצה למשיבים. עלות זו יש להעמיד אל מול תוחלת הנזק - הנזק שעלול היה להיגרם הוא, בין השאר, פינוייה של משפחה מביתה - נזק אשר עמדתו השלילית של המחוקק כלפי עצם התרחשותו ניכרת בדברי החקיקה האמורים. הסתברות התממשותם של סיכונים אלה לא הייתה מבוטלת. זאת לאור תנאיו הקשים של הסכם ההלוואה, בהתחשב במועד הקצר שנועד לפירעונה, כמו גם במצבם הכלכלי הנואש של המשיבים, אשר נלמד מנכונותם לקבל על עצמם הלוואה בתנאים שכאלה. על כן, התרשל המערער משיצר סיכונים צפויים אשר הפכו את התנהגותו לבלתי סבירה.
בית המשפט המחוזי קבע עוד כי המערער התרשל כאשר נמנע מלייעץ למשיבים שלא לחתום על ההסכם כל עוד לא נשתלמה להם ההלוואה בהתאם לאמור בהסכם. לעניין זה מוכן אני לקבל מסקנת בית המשפט קמא, אף שכאמור, לאור העובדה כי המערער חזה במשיבה מקבלת המחאה מאת יהודה, ניתן להשיג על קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה הוא עמד מנגד שעה שהמשיבה הצהירה על קבלת כספים שלא השתלמו לה. אך אם נאמץ את קביעת בית המשפט קמא, הרי שלאור העלויות השוליות של אזהרת המשיבים, אי מניעת היווצרות הסיכון הצפוי שלא יועברו למשיבים הכספים שהודו באותו הסכם כי נתקבלו על ידם, אינה סבירה.
כיוון שהציבור כולו מסתמך על מקצועיותו ועל יושרו של עורך הדין, הוא חב בחובת זהירות לא רק כלפי מרשו, אלא גם כלפי יריבו וכלפי הציבור כולו. הדברים אמורים במיוחד כאשר הניזוק היה צד לא מיוצג לעסקה, אשר בה שימש המזיק כעורך הדין של הצד שכנגד. בנסיבות שכאלה, סביר יותר שאדם אכן יסתמך על דבריו של עורך הדין של הצד שכנגד. אלא שגם אז אין מגעת החובה הזו לכדי היקפה של החובה כלפי לקוחו.
במקרה שבפנינו לא התחייב המערער לרשום זכות לטובת המשיבים, והם גם לא פנו אליו בבקשת עצה.
המערער לא הפר במעשיו חובת זהירות אותה הוא חב כלפי המשיבים. המערער לא העניק כל עצה למשיבים, והוא לא נטל כלפיהם אחריות. אין לומר כי פעל למימושה של הסכמת הצדדים, ואין לומר כי לא נתקיימו ביניהם ניגודי עניינים. מעשי ההתרשלות של המערער התבטאו בכך שערך עסקה שאינה העסקה המיטיבה ביותר עם המשיבים, בכך שנמנע מלייעץ להם שלא לחתום על חוזה לפיו נשתלם להם סכום כסף שטרם הגיע לידיהם במזומן, ובכך שלא יידע אותם על זכויות שייתכן שעמדו להם כנגד לקוחו. האם ראוי להרחיב את חובת הזהירות גם למקרים אלה? סבורני כי התשובה לשאלה זו היא שלילית.
הטלת אחריות במקרים דוגמת אלה שכאן תשפיע באופן שלילי על פעילותם של עורכי דין. הטלת האחריות עלולה להציב את עורך הדין במצב של ניגוד עניינים. חובתו כלפי הצד האחר, עלולה לפגוע בחובותיו כלפי לקוחו שלו - אם בשל הסתירה שבין עניינו של הלקוח לבין עניינו של הצד האחר, ואם כפועל יוצא של חששו של עורך הדין מפני תביעה אישית שיגיש נגדו הצד האחר.
לאלה נוסף שיקול מדיניות אחר הניצב כנגד האפשרות להטיל חובת זהירות במקרים כגון דא, והוא הרצון שלא לתת לצד לעסקה תמריץ שלילי לשכירת עורך דין.
שיקול נוסף, שלישי במספר, שיש להביאו בחשבון, אף אם אין להפריז במשקל המיוחס לו, הוא החשש מפני ריבוי תביעות.
שיקול רביעי נוגע ליכולתו המוגבלת של העו"ד להתגונן בפני תביעה שכזו, זאת בשל כפיפותו לחיסיון החל על יחסיו עם לקוחו. החיסיון יימנע מעורך דין הנתבע על ידי צד שכנגד להגן על עצמו כראוי, מפני שאין הוא יכול לחשוף את המידע הנוגע ליחסיו עם לקוחו.
טעם אחרון כנגד הטלת אחריות במקרה שבפנינו, נוגע להתרשלותו של המערער באי אזהרת המשיבים כנגד חתימה על חוזה אשר בו הוצהר כי קיבלו כספים, שבפועל טרם נשתלמו להם במזומן; טעם זה נעוץ בנטייה להגביל את חובת הזהירות הכרוכה במחדלים.
אין אני יכול שלא לומר דבר על דרך התנהלותו של המערער. זאת, לבל ייטעה לסבור שבהמלצתי לקבל את ערעורו יש משום השלמה עם פעולותיו. התשתית העובדתית מציירת תמונה עגומה, של עורך דין המייצג מלווים בריבית קצוצה, והמסייע בידם גם במחיר מצוקתם וחוסר האונים של אחרים. לא זהו התפקיד שביקשנו ליעד לעורך הדין בחברה, ואם יש התוהים על הפיחות שחל במעמדו של המקצוע המשפטי בעיני הציבור בשנים האחרונות, בא סיפור המעשה כאן ומציע הסבר משלו לפיחות זה.
הנשיא א' ברק (רוב):
בנסיבות המקרה הנדון, התקיימו בין המערער למשיב יחסי עו"ד-לקוח, או למצער יחסים קרובים, המקימים חובת אמון וחובת זהירות כלפי המשיבים. התרשלותו של המערער כלפי המשיבים מטילה עליו אחריות לנזקיהם.
בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה את עובדות המקרה. ניתוח עובדתי זה אינו מקובל עלי במלואו.
לאחר שיחה עם כל הנוכחים, במהלכה ככל הנראה הוסבר למשיבים כי כך נהוג לערוך הלוואות וכי לא מדובר בחוזה מכר אלא בבטוחה להחזר ההלוואה, אשר בנסיבות העניין אין מנוס מעריכתה במתכונת זו, הסכימו המשיבים לחתום על החוזה.
לטעמי, הקביעה של בית המשפט המחוזי אינה משכנעת. עיון בחומר הקיים בתיק מוביל למסקנה כי המערער ייצג גם את המשיבים בעיסקה שערך בינם לבין יוסי יהודה למכירת דירתם. הוא שימש כבא-כוחם של שני הצדדים לעסקה.
ראשית, מכתבי הטענות ותצהירו של המערער בבית המשפט המחוזי עולה כי שאלת קיומם של יחסי עו"ד-לקוח כלל לא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים.
נימוק שני נעוץ בהתנהלות הדברים סביב עריכת הסכם המכר במשרדו של המערער, כפי שהיא מתוארת בגרסתו של המערער. המערער קיים במשרדו שיחה מקדימה עם המשיבים, בה קיבל מפיהם מידע אודות הנסיבות האישיות שהביאו אותם ליטול הלוואה מיהודה ובה שיתפו את המערער בתוכניותיהם הכלכליות. המערער העיד כי היה לו חשוב מאוד לדעת האם המשיבים יודעים על מה הם עומדים לחתום. לאחר בירור דברים אלה מסר המערער לשני הצדדים עותק מהחוזה, קרא בפניהם את כל תוכנו בקול רם, תוך שהוא מתעכב מפעם לפעם להשיב על שאלות שהופנו אליו וכדי להסביר להם הוראות חוזיות חשובות. גם המשיבים הציגו למערער שאלות והוא הבהיר למשיבים את המצב המשפטי. לאחר ששוכנע כי הצדדים מבינים היטב את תוכן החוזה החתים עליו את הצדדים. המערער טען כי ווידא שהמשיבים חותמים על החוזה רק לאחר שקיבלו מידי יהודה המחאה בסכום התמורה המוסכמת בחוזה.
שלישית, המערער קיבל על עצמו לטפל בכל הצדדים המשפטיים של העיסקה בין יהודה למשיבים, לרבות רישום במרשם המקרקעין ותשלומי מיסים. בקשר עם העיסקה הוא החתים את המשיבים על שורה של מסמכים. מסמכים וטפסים אלה הוא שמר בידיו כנאמן, כאשר השימוש ביפוי הכוח הבלתי חוזר הותנה בכך שיהודה ימלא אחר כל התחייבויותיו על פי החוזה. הדבר מלמד על כך שהמשיבים שמו את מבטחם במערער כי זה יגן על עניינם. יש לזכור, כי בכל מהלך העסקה לא היו המשיבים מיוצגים על-ידי עורך דין אחר, וכי הם נדרשו לשלם למערער שכר טירחה עבור עריכת הסכם המכר. העובדה שהמערער ייצג גם את יהודה בעסקת המכר אינה שוללת את ייצוג המשיבים בעת ובעונה אחת. גם העובדה שדאג בראש וראשונה לאינטרסים של יהודה אינה גורעת ממעמדם של המשיבים. יצוין, כי כללי האתיקה אינם אוסרים על ייצוג כפול בעסקאות מכר, למעט בעיסקאות לרכישת דירה מקבלן.
הנימוק הרביעי עניינו האמון המלא שרכשו המשיבים למערער ולכישוריו המקצועיים. הם סמכו על מיומנותו והאמינו כי הוא דואג גם לעניינם. נוכח אמונם המוחלט במערער הוסיפו המשיבים להיעזר בשירותיו המקצועיים גם בהמשך.
אין חולק כי במצב דברים זה, על המערער מוטלת חובת אמונים וחובת זהירות כלפי המשיבים.
אפילו נניח שהמשיבים לא היו לקוחותיו של המערער, עדיין בנסיבות העניין נוצרה מערכת יחסים המקימה חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית של המערער כלפיהם. המקרה שלפנינו הוא מקרה קיצוני, בו מתחייבת המסקנה כי המשיבים היו במעמד מיוחד כלפי המערער, מעמד שמטיל עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיהם. הדבר נלמד ממכלול הנסיבות: המשיבים לא היו מיוצגים על ידי עורך-דין אחר. המערער קיבל על עצמו - כלפי שני הצדדים - את הטיפול המשפטי בעסקה. המשיבים נתנו במערער אמון מלא - הם שמעו מפיו הסברים לגבי תוכן העסקה ומשמעותה המשפטית, ייפו את כוחו לבצע בשמם פעולות במרשם המקרקעין ואף שכרו את שירותיו בעניינים אחרים.
יש לזכור, כי המערער הוא שהגה את הרעיון של "הסכם המכר המותלה", במטרה להבטיח בצורה הטובה ביותר את החזר ההלוואה ליהודה.
המשיבים 5-3 לא נטלו כל חלק בעסקאות ההלוואה והמכר. למערער לא היתה כל נגיעה אליהם, הוא כלל לא ידע על קיומם ולא צריך היה לדעת. בנסיבות אלה, הוא אינו חב כלפיהם בחובת אמונים או זהירות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה