תיקון כתבי טענות
ביהמ"ש מנסה להגיע למצב שבו אם אפשר לתקן, ואין פגיעה קשה בצד השני (או שאפשר לתקן אותה באמצעות הוצאת), ואם התיקון יעמיד את הפלוגתות האמיתיות בין הצדדים, הוא יאפשר את התיקון.
ביהמ"ש אומר שהוא מאד ליברלי בתיקון. הוא לא רוצה להקשות על צדדים לתקן כתבי טענות בגלל טעמים טכניים, כי יש כאן פגיעה בעשיית הצדק.
ביהמ"ש לא יאפשר תיקון כאשר:
יש פגיעה קשה בצד השני
ביהמ"ש רוצה להעניש את הצד השני או להביא למדיניות ראויה יותר
הוספת עילה חדשה היא הסוגיה הכי מורכבת.
בהכרעה האם להתיר תיקון כתב טענות, ביהמ"ש ישאל:
מתי הוגשה הבקשה? למה במועד מאוחר? ככל שמועד התיקון מאוחר יותר כך קיימת סכנה שביהמ"ש לא יאפשר את התיקון או ידרוש תירוץ חזק יותר לאיחור. המגדר – ביקשו את התיקון כאשר כמעט סיימו את הדיון בתיק. לא ניתנה הנמקה לאיחור. בקשת התיקון היתה להוסיף צד, ודחיית הבקשה לא תמנע תביעה נגד צד ג' יותר מאוחר. נכון שאנחנו רוצים שכולם יהיו חלק מההליך הראשון אבל אין פה פגיעה בלתי הפיכה אם הבקשה לא תאושר. מדובר בעילה חדשה כי זה צד חדש.
לעומת זאת בפס"ד אליהו ביהמ"ש מאפשר לתקן את כתב התביעה 4.5 שנים לאחר הגשתו. הסיבה שהם רק שינו את דרך החישוב של הנזק. הסיבה להתמנה היתה שרק אז היה להם את המידע.
היחס בין ת' 92 (ביהמ"ש רשאי בכל עת להתיר תיקון) לבין ת' 149 (בימ"ש לא ידון בבקשה שהיה ניתן להביא בקדם המשפט). יכולים להיות שני מצבים:
לא יכולנו לדעת על הצורך בבקשת התיקון עד אחרי קדם המשפט. אין סתירה בין התקנות.
יכולנו לבקש את התיקון לפני קדם המשפט אבל השתהינו. כענין של מדיניות, לא מאשרים תיקון אחרי קדם המשפט כעניין שבשגרה. ביהמ"ש רוצה שהצדדים יחשבו טוב מה הטענות שלהם.
כאשר התיקון יגרום לנזק שאינו ניתן לפיצוי בכסף: המצב הקלאסי זה הוספת עילה שהתישנה. אסור שאחד הצדדים יהיה במצב שבו נפגעה לו זכות בגלל התיקון.
נניח שאני מגישה תביעה. אחרי תקופת ההתישנות מתגלה שכתב התביעה אינו מראה עילה כי שכחתי משהו. אם ימחקו לי את התביעה אני לא אוכל להגיש תביעה חדשה. באלבו נאמר במפורש שיאפשרו את זה.
מהי עילה לצורך תיקון כתבי טענות?
יש בלבול בשאלה מהי עילה חדשה. ההגדרה אינה עילה כמו בהגשת כתב טענות, כי שמקרה כזה כל שינוי בכתב היה שינוי עילה. לכן ההגדרה היא יותר רחבה – שינוי בעסקה או נושא שבדיון או בזכות שנתבעת. לא ברור לגמרי מה זה אומר.
יש מתח נוסף בפסיקה לגבי הוספת עילה חדשה גם אם היא לא התישנה. יש פס"ד שבהם ביהמ"ש אומר – אפשר להוסיף עילה חדשה אבל ביהמ"ש ייטה פחות לאשר כתב טענות שמוסיף עילה חדשה. יידרשו לכך טעמים חזקים יותר.
הוספת סעד לעילה קיימת - באופן שאם לא נאפשר אותו לא ניתן יהיה לקבל אותו בגלל מעשה בי"ד על דרך של השתק עילה. ביהמ"ש יאשר את זה. זה לא נחשב לגורם נזק שאינו ניתן לפיצוי בכסף.
פס"ד מרקטפלייס – התובעת ביקשה לתקן את הסעד מ-400 אלף למיליון, בטענה שהסכום ביותר נמוך היה רק לצרכי אגרה. ביהמ"ש לא אישר את הטריק הזה. הדיון התחלק לשניים – אחריות ופיצויים. התיקון היה אחרי שלב האחריות. אם ביהמ"ש היה מאשר את הפרקטיקה הזאת, כולם היו משתמשים בה, כי אנשים היו מעלים את סכום הפיצויים אחרי שהם יודעים שהם הולכים לזכות. אבל מן הסתם הצדדים מתמחרים את ההתגוננות שלהם ע"פ סכום התביעה.
עם תיקון כתבי הטענות מוקנית לצד שכגנד זכות אוטומטית לתקן את הכתב שלו (ת' 94). אפשר היה להבין את התקנה כך שבעקבות הכתב המתוקן צריך להשיב לדברים החדשים. אבל בפס"ד שיכון ופיתוח ביהמ"ש אומר שמותר לעשות כל תיקון שהוא. בנוסף הוא יכול לעשות את כל הדברים שהיה יכול לעשות עם הגשת כתב התביעה הראשונה – הגשת תביעה שכנגד, הגשת הודעה לצד ג'. זה משנה את כללי המשחק. מה הרציונל?
נימוק לשון התקנה
אם יש חשש שהודעות צד ג' יסרבלו את הדיון ניתן לטפל בזה באמצעות דחייה.
ניסיון להניא צדדים מתיקון כתבי טענות
סדמ"ק
מאשר לתבוע במספר מוגדר של מקרים קבועים בתקנות להגיש את התביעה בלי שלצד שכנגד יש זכות אוטומטית להתגונן. הנתבע צריך להגיש בקשת רשות להתגונן, וביהמ"ש מחליט האם לתת אותה.
אנחנו מניחים שלתובע יש ראיות ועילה כ"כ חזקים זה מייעל את המערכת וגם עושה צדק עם התובע. כדי להגשים כזאת מטרה, אנחנו צריכים לייעד את המסלול המקוצר לתביעה ברורה וחזקה.
אם הנתבע מקבל רשות, הבקשה עם התצהיר הופכים לכתב הגנה ועוברים למסלול תביעה רגילה. אם אין רשות ניתן פס"ד לטובת התובע על יסוד כתב התביעה שלו בלי שלב הוכחות.
בפועל – יש הקלה בדרישות מצד התובע, וקל לקבל רשות להתגונן אבל יש נתבעים שבכלל לא יודעים על ההליך.
ת' 205 – תוקנה לפני כמה שנים. 205(ג) אומר שביהמ"ש יחליט על מתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר. אבל, ביהמ"ש רשאי לתת רשות ע"י הבקשה בלבד, ויכול גם לדחות אותה ע"י הבקשה בלבד אבל צריך שזה יהיה “מטעמים מיוחדים שירשמו”.
ת' 202 קובעת מתי אפשר להגיד תביעות בסדמ"ק:
1. תביעות על סכום כסף קצוב מכח חוזה עם ראיות בכתב
מהו סכום כסף קצוב?
שלא זקוק לשומה או הערכה, ניתן להגיע בחישוב אריתמטי פשוט
רותם נ' כוכב – יש שני סוגים של פוליסות ביטוח – עם או בלי הערכת שווי. בפוליסות בלי הערכת שווי אי אפשר לדבר על סכום קצוב (תקרת פיצוי אינה הערכת שווי). בפוליסות עם הערכת שווי, זה סכום קצוב רק אם יש אובדן מוחלט.
מכח חוזה –
במצב הפשוט יש חוזה.
ביהמ"ש נותן פרשנות רחבה לביטוי. פס"ד אריאל נ' רותם – זאת תביעה שהבסיס ההיסטורי שלה הוא חוזה. במקרה הזה היה חוזה, ואחריו נקבע תשלום לפי פס"ד ותביעת השבה. העילה היתה ע"ע ולא עילה חוזית. זאת נחשבת תביעה מכח חוזה. זה נעשה משיקולי מדיניות משפטית.
ראיות בכתב
גם כאן יש הקלה עם התובעים. מספיק "ראשית ראיה". לא צריך ראיה בכתב כל דבר בתביעה. אם יש הסכם בע"פ מספיק שמציינים שהיה כזה.
ב-ארדה נשאלה השאלה צריך ראיה למה? נקבע שלא ראיה להפרה אלא ראיה לחוזה.
הילולים- נותן שיניים לכלל ארדה. הראיות שהיו הן: חוזה ויתרת חוב. לא היה פירוט של החוב. זה התקבל. הסיבה לכך היא שזה שלב מקדמי, והנתבע יכול לבקש מהתובע עוד מסמכים. אנחנו לא בשלב של גילוי מסמכים, זה הליך שלא קבועה לו פרוצ' בתקנות.
פס"ד סילבר נ' אטלי – בנק הגיש תביעה בסדמ"ק והמערערים ביקשו מסמכים מהבנק אבל הבנק העביר להם רק חלק. ביהמ"ש אמר שהליך סדמ"ק נועד למנוע דיוני זרק. גם הגנה דחוקה מזכה ברשות להתכונן. אם נבצ מהנתבע להתגונן כי המסמכים הדרושים נמצאים ברשות הצד שכנגד, והוא לא הסכים לבקשה למסור אותם, זה יהיה צידוק למתן רשות להתגונן.
החוזה צריך להיות חתום ע"י הנתבע או עשוי על ידו.
תביעות על סכום כסף קצוב מכח חיוב לשלם סכום קצב קצוב מכח חיקוק – אלה תביעות של רשויות המדינה. גם ס' 202(2) מדבר על אותו דבר ולכן הוא מיותר.
בפס"ד אריאל ביהמ"ש מרחיב את הס' הזה. גם אם בסיס התביעה אינו בחוזה היסטורי אפשר להגיד שהוא מכח חוק (ע"פ ס' 61(ב) לחוק החוזים). בתקנה הזאת אין את דרישת הכתב. לכן אפשר לעקוף את דרישת הראיה בכתב ע"י שימוש ב-202(1)(ב). זה נעשה משיקולי מדיניות משפטית – נתבעים שניצחו בפס"ד צריכים להזדרז ולתבוע את החיוב. הסיבה שבגללה לא עושים את זה היא שקל להביא ראיה בכתב.
3. סילוק יד ממקרקעין או לפינוי שוכרים לא מוגנים – בא בגלל הבעיה שקשה לפנות שוכרים שלא משלמים. הס' איבד את חשיבותו כי הוסף הליך נפרד שנקרא תביעה לפינוי מושכר (215ז-215יג).
רוב התביעות הן של גופים גדולים – חברות ביטוח, סלולר ובנקים.
אפשר להגיש עילות חלופיות אם כולן קשרות לסדמ"ק.
לנתבע יש 2 אופציות:
בקשת רשות להתגונן. זאת הדרך שבתקנות.
בקשה למחיקת כותרת. לא קבועה בתקנות. הבקשה הזאת טוענת שהתביעה אינה מתאימה לסדמ"ק.
בקשת רשות להתגונן מחייבת תצהיר ונחקר על התצהיר. זה מאד בעייתי. כיוון שהבקשה למחיקת כותרת היא לא בתקנות זה בעייתי, כי לא ברור מה הזמן של זה. נניח שמישהו הגיש בקשה למחיקת כותרת אבל עד שדנו בה עבר הזמן להגשת בקשת רשות להתגונן. הפתרון הוא להגיש בקשה לדחיית מועד להגיש בקשה להתגונן.
הפרקטיקה הזאת היתה מאד מקובלת. היא הגיעה לביהמ"ש בפס"ד בובליל. גרוניס החליט לתקן את המצב גם עבור המרצת פתיחה וגם עבור סדמ"ק. הוא אומר שיש מצב לא יעיל – במקום לדון בבקשת הרשות בזמנים שנקבעו בתקנות, אנחנו קודם מחכים לבקשה למחיקת כותרת. נכון שיש פה אינטרס של הנתבע אבל האינטרס של המערכת גובר. התוצאה היא שברוב המקרים ביהמ"ש לא יאשר הארכת מועד אלא לדרוש הגשת בקשת רשות. אם הבקשה למחיקת כתותר תידחה, יעברו ישר לחקירת המצהיר. יש חריגים לכלל הזה:
יש סיכוי סביר לטענה המקדמית הדיונית להתקבל
הנתבע צריך להשקיע משאבים רציניים ולא פרופורציונליים כדי להתגונן
ככל שהטענה למחיקת כותתר יותר חזקה, כך נדרוש פחות את השקעת המשאבים.
בבקשת הרשות צריך להביא אסמכתאות, לצרף תצהיר, תצהירים אחרים אם יש דברים שנמצים בידיעתם המיוחדת, צריך להכנס לפרטי הההגנה ולטעון את העובדות המבססות את ההגנה (אי אפשר להכחיש בעלמא).
לגבי גובה הנזק – הנתבע צריך לבקש רשות להתגונן כנגד כל טענה כולל גובה הנזק. זה לעומת ת' 84 של סדר דין רגיל.
הרציונל מאחורי דרישת הפירוט: מניעת טענת העלאות סרק.
ביהמ"ש ייתן רשות להתגונן גם אם יש הגנה קלושה. בשלב הזה לא בודקים איך הנתבע מתכוון להוכיח את ההגנה שלו. אפילו אם הנתבע מעלה טענות בע"פ נגד מסמך בכתב, וזאת בעיה מבחינת ראיות, יאפשרו לו להתגונן.
רוב תהיבעות האלה הן בין גופים מוסדיים גדולים לבין אנשים רפטיים, כבר מראש יש חוסר שוויון, וגם אם מקבלים רשות להתגונן עדיין יש פערי כוחות משמעותיים.
פס"ד ציון כהן נ' הבנק הבינלאומי – ציון הגיש את התצהיר שלו ואז מת. הוא לא יכול להחקר על התצהיר – מה עושים? ביהמ"ש המחוזי אמר שזאת אמרת נפטר, זה עדות שמיעה, ולא ניתן רשות להתגונן. ביהמ"ש העליון קבע שלאור החשיבות לאזן את זכויות התובע והנתבע, בסדמ"ק צריך לקבל את התצהיר במסגרת שק"ד של ביהמ"ש.
פס"ד קיהל – לגבי טענת קיזוז. בינתן לטעון אותה בסדמ"ק גם אם זה יסבך וישהה. התוצאה תהיה העברה לסדר דין רגיל. לגבי תביעה שכנגד – זאת לא סיבה מספקת להעביר את התביעה כי זאת לא טענת הגנה. ניתן תמיד להגיש תביעה נפרדת. רק במקרים יוצאי דופן יתנו רשות להתגונן במקרה כזה, כנראה כשיש קשר מאד הדוק בין התביעה והתביעה-שכנגד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה