. סילוק על הסף והפסקת תובענה
א. מחיקה על הסף
§ ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות, פ"ד מג(3) 124
נמחקה על הסף תביעתו של המערער נגד המשיבים להשבת כספים לאור ביטולו של הסכם שבמסגרתו שולמו כספים אלה למשיבים.
כשנתיים לאחר ביטול העיסקה וחתימת המסמכים הנ"ל הגיש המערער בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה נגד המשיבים בה ביקש השבתם של ה-20,000 $ הנ"ל ששילם על חשבון דמי השכירות ושל סכומים נוספים שהפקיד בחשבון בנק כהשקעה במלון. בכתב הגנתם הכחישו המשיבים את טענת המערער בדבר התחייבות להשבה ואף טענו שלאור כתבי הויתור שצורפו לה דין התביעה להימחק על הסף מפאת חוסר עילה.
עיקר טענותיו של המערער הוא כי כתב הויתור שנחתם על ידיו אינו עומד בפני עצמו אלא יש לראותו על רקע כוונת הצדדים בבואם לבטל את העיסקה שהיא להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו לראות את העיסקה כאילו לא היתה מעולם. לטענת המערער, ויתורם של הצדדים על טענות ותביעות אחד כלפי משנהו כפוף להחזרה הדדית של כל הסכומים ונכסים שהועברו במסגרת העיסקה. אמנם כתבי הויתור אינם מפרטים תנאי זה במפורש אבל מחדל זה נובע מכך שהמסמכים נוסחו "על יד הדיוטות".
פסה"ד:
מלץ (רוב)
אמנם טענה זו הינה דחוקה לאור הכתוב בנספח "ג" המצוטט לעיל, וסיכוייו של המערער להצליח בתביעה המבוססת על טענה זו נראים קלושים למדי, אך אין בזה כדי להצדיק נעילת שערי בית המשפט בפני המערער בנקיטת הצעד הדרסטי של מחיקה על הסף.
הלכה פסוקה היא כי אין למחוק על הסף מפאת חוסר עילה תביעה בה קיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יצליח בתביעתו. לצורך בחינה זו בשלב של מחיקה על הסף על בית המשפט להניח "כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה", כולל המסמכים בנספחים לה. אין אני סבור כי במקרה דנן המסמך הינו כל כך ברור על פניו שאין בית משפט יכול להיעזר בראיות חיצוניות בדבר נסיבות כריתתו בבואו לפרשו. לעניין זה ניתן ללמוד גזרה שווה מהלכה הפסוקה בעניין סדר דין מקוצר לפיה יתן בית משפט לנתבע רשות להתגונן במקרה בו העלה טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב לרבות טענה לקיום תנאי מתלה שאינו נזכר במסמך. כמו כן במקרה דנן נראה לי שאין למנוע מהמערער להעלות טענותיו מטעמים שבדרכי הוכחה בלבד.
השופט ד. לוין (מיעוט)
הקיים סיכוי כלשהו, על פי כתבי הטענות הנמצאים לפני בית המשפט, שהתובע (הוא המערער כאן) יצליח בתביעתו? כתבי הטענות - משמע גם המסמכים המצורפים להם.
במקרה שלפנינו צירף המערער לכתב התביעה גם את כתבי הויתור המצוטטים. נראה לי שנוסח זה של ויתור סותם את הגולל על כל טענה שהיא שמעלה המערער בכתב תביעתו מן הסיבה הפשוטה שהמסמך הנ"ל מבטל כל זכות תביעה, ומשלא קיימת זכות תביעה לא קיימת עילת תביעה.
שני המסמכים דלעיל ברורים ופשוטים הם וכוונתם נעלה מכל ספק. במצב דברים זה אין כל צורך ואף לא נכון משפטית לפנות לנסיבות חיצוניות לטקסט החוזי הבהיר דיו. השופט מלץ מקבל את טענות המערער כי אפשר ללמוד גזירה שווה מההלכות שנקבעו בנושא מתן רשות להתגונן בתביעות המוגשות בסדר דין מקוצר. אינני סבור שיש מקום לכך במקרה דנן, ובמידה מסויימת דרך כלל.
יש הבדל משמעותי בין הליך שעניינו מחיקת תביעה על הסף לבין הליך שעניינו דחיית בקשה למתן רשות להתגונן ומתן פסק דין בעקבות הדחייה. במקרה הראשון מחיקת התביעה על הסף אינה מקימה מעשה בית דין ויכול התובע לחזור לתביעתו אם וכאשר יציב עילת תביעה טובה שיכולה לעמוד בפני הביקורת.מה שאין כן בפסק דין בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן, שאז מתהווה מעשה בית דין. בשל התוצאה הבלתי הפיכה במקרה השני, של אי מתן רשות להתגונן, בית המשפט ידקדק הרבה יותר בבדיקת מכלול העובדות והטענות בטרם ישלול רשות להתגונן. בבקשה למחיקה על הסף, כפי שציינו כבר לעיל ינהג בית המשפט במשנה זהירות אולם דומני שככל שהבדיקה תהיה זהירה, אין לדרוש שבקשה כזו תיענה בחיוב אך ורק כאשר כלו כל הקיצין ואין אפילו שביב של סיכוי תיאורטי להצליח בתביעה.
ב. דחייה על הסף
§ ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י.), פ"ד נג(1) 673
המשיבה השכירה למערערים חלקות מקרקעין. בעקבות סכסוך שהתעורר בין הצדדים, תבעה המשיבה בבית משפט השלום את סילוק ידם של המערערים מהמקרקעין, וכן תשלום דמי שכירות ראויים. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, לפיו יפנו המערערים את המקרקעין, אלא אם כן ישלמו למשיבה סכומי כסף שונים הנקובים בהסכם במועדים שנקבעו בו. בית משפט השלום נתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין.
המשיבה פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע פסק הפינוי, בטענה שהמערערים לא שילמו לה את הסכומים המוסכמים במועד. המערערים הגישו ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לעיכוב הליכי הפינוי, במסגרתה העלו לראשונה את הטענה כי מספרי החלקות נשוא ההליך בהוצאה לפועל, אינם זהים למספרי החלקות נשוא פסק הפינוי. ראש ההוצאה לפועל, לאחר שקיבל את תגובת המשיבה לטענות שהעלו המערערים, דחה את בקשת עיכוב הביצוע, והורה על המשך קיום הליכי ההוצאה לפועל כנגד המערערים. המערערים לא ביקשו לערער על החלטות ראש ההוצאה לפועל. במקום זאת, הגישו המרצת פתיחה, ובה עתרו למתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיבה אינה רשאית לפנותם מהמקרקעין, באמצעות הליכי ההוצאה לפועל בהם פתחה. ביום 14.7.97 דחתה שופטת בית המשפט המחוזי את התובענה.
בסוף פסק דינה ציינה השופטת כי דין התובענה להדחות גם מהטעם שהסמכות לדון בה היא בידי בית משפט השלום.
פסה"ד:
דין הערעור להדחות כבר מהטעם שהתובענה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי לא היתה נתונה לסמכותו. תובענה זו עניינה בזכות החזקה של המערערים במקרקעין, וככזו נופלת היא בגדר סמכותו של בית משפט שלום.
בסיכומיהם העלו המערערים לראשונה טענה חדשה ולפיה, היה על בית המשפט קמא, לאחר שמצא כי הוא איננו מוסמך לדון בתובענה, להעבירה - על פי הוראות סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט- לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט השלום. אין לקבל טענה זו, ולו מהטעם כי המערערים העלו אותה לראשונה בסיכומיהם בפנינו. נציין עם זאת כי גם לגופם של דברים לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתה של השופטת קמא. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט איננו מחייב את בית המשפט חסר הסמכות להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, במקום לדחות את התביעה שהוגשה אליו, אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן על פי שיקול דעתו.
§ ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נח(1) 577
התביעות נסבו על השימוש, שעושה המשיבה, בלוחות תמותה משנות ה- 50, לשם חישוב הפרמיה עבור רכיב ה"ריסק" בפוליסות ביטוח, אשר נרכשו בשנות ה- 90. בית המשפט המחוזי נתבקש לאשר את התביעות כתובענה ייצוגית.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה ודחה את התביעות האמורות על הסף, מן הטעם שהתובעים חטאו בשימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, משום שקודם להגשת התביעות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הוגשה תביעה במתכונת דומה לבית המשפט המחוזי בירושלים, כאשר זו האחרונה נמחקה, בהסכמת הצדדים, ללא צו להוצאות.
כל כולה של עילת התביעה [בשני ההליכים] מבוססת על ה'שימוש הפסול' שעשו לטענתו, החברות הנתבעות בלוחות התמותה המיושנים. שלושת חברות הביטוח הנתבעות בשלושת התיקים שבפני היו אותן נתבעות וגם התובעים הינם אותם תובעים (למעט תובע נוסף), אשר יוצגו גם על ידי אותם עוה"ד. העובדה שבבית המשפט בירושלים נתבקש סעד כספי, ואילו כאן מסתפקים המשיבים בבקשה לסעד הצהרתי גרידא, אין בה לשנות ממהות התביעה כשלעצמה ומעילת המחלוקת המרכזית והאמיתית בין הצדדים.
המערער משיג על ממצאיו ועל מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. הוא מדגיש, כי בניגוד לשני התובעים האחרים (שערעורם נמחק, כאמור), הרי שהוא לא היה כלל צד בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, וכי תביעתו הוגשה לראשונה בתל-אביב, אלא שהיא אוחדה, לפי החלטת נשיא בית המשפט המחוזי, עם התביעות האחרות.
פסה"ד:
דין הערעור להתקבל.
בית המשפט רשאי למחוק תובענה על הסף בגין עילות שונות, המנויות בקובץ תקנות סדר הדין האזרחי. עילות למחיקת כתב תביעה (או תובענה מסוג אחר) מנויות בתקנה 100 לתקנות. בית המשפט רשאי, אפוא, למחוק תובענה על הסף מחמת שאינה מגלה עילה (תקנה 1)100); מחמת שהיא טורדנית או קנטרנית (תקנה 2)100) לתקנות) ; מחמת ששוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את כתב התביעה במועד שנקבע לכך (תקנה 3)100) לתקנות); ומחמת שלא שולמה אגרה מספקת (תקנה 4)100) לתקנות). רשימה זו - כך נפסק - איננה רשימה סגורה, ובית המשפט מוסמך למחוק כתב תביעה אף בשל עילות נוספות. תקנות נוספות מתירות לבית המשפט למחוק כתב טענות בעילות שונות: מפאת חוסר מעש (בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה 156 לתקנות) ; מפאת הפרת צו של בית המשפט (תקנות 131 ,124 ,122 לתקנות); מפאת אי -התייצבות של בעל דין (תקנה 157 לתקנות) ומפאת מעשים ומחדלים אחרים (ראו, בין היתר: תקנות 153 ,91 ,59(ב) לתקנות).
בכל אחד מן המקרים האלה, בהם מוחק בית משפט תובענה על הסף, אין המחיקה מהווה מעשה בית-דין. התובע אינו מנוע מלהגיש תובענה חדשה, בשל אותה עילה (תקנה 527). זאת, בדומה להפסקת תובענה, אך בשונה מדחיית תובענה על הסף. במקרה אחרון זה, קם מעשה בית דין ונשללת מן התובע הזכות להגיש תובענה חדשה באותה עילה (תקנה 101).
לדעתי, לא היתה, במקרה זה, סיבה מספקת לדחות את התביעה.
לבית המשפט סמכות טבועה למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט.
לבית המשפט קנויה גם סמכות טבועה לסלק תובענה על הסף - אם במחיקתה ואם בדחייתה - מקום בו עשה בעל-דין שימוש לרעה בהליכי משפט. עם זאת, ברי כי השימוש בסמכותו בטבועה של בית המשפט ייעשה בזהירות. יש להישמר פן תיפגע יתר על המידה הזכות היסודית בדבר פנייה לערכאות.
בית המשפט המחוזי הביע את הסברה, כי המערער שלפנינו הוא בבחינת "תובע קש". בית המשפט נימק סברתו זו בניסיון האמפירי המורה, כי במקרים רבים מוגשת תובענה ייצוגית ביוזמת עורך-דין, ואילו האדם שבשמו מוגשת התביעה איננו אלא "תובע קש". בהבחנה אמפירית-כללית זו - אף אם יש בה ממש - לא סגי כדי לקבוע, כי גם המערער שלפנינו הוא "תובע קש" שכזה. סברתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה אינה נתמכת בראיות מוצקות, כנדרש בהתחשב בנפקות סילוקה על הסף של התובענה. אמנם, עיון בתיק מגלה מספר "רמזים" להשתלשלות העניינים, שהובילה להגשת התביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאחר שנמחקה התובענה בירושלים. רמזים אלה - גם אם מעוררים אי-נחת מסוימת - לא די בהם כדי לבסס את המסקנה כי המערער - שהוא בעצמו עורך-דין אשר לא היה צד לתביעה הראשונה, ואף רכש את הפוליסה שלו לאחר מועד הגשתה - הוא בבחינת "תובע קש" ותו לא.
במקרה שלפנינו היתה המשיבה יכולה להגן על עצמה באמצעות התנאת הסכמתה למחיקת התובענה בירושלים בתנאים אלה ואחרים או בדרישה לפסיקת הוצאות.
ג. הפסקת תובענה
§ ע"א 302/83 חשולי כרמל נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2) 831
המשיב הגיש תביעת נזיקין. בית המשפט מינה מומחה רפואי לפי תקנה 172 (כיום תקנה 130. חוות הדעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט סטתה בצורה ניכרת מחוות הדעת שהוגשה על ידי המשיב ואף היתה גרועה יותר, מבחינת המשיב, מחוות הדעת הנ"ל שהוגשה קודם לכן מטעם המערערת.
בשלב האמור ביקש המשיב להפסיק את התובענה בהתאם לתקנה 154 וציין כי יחדש תביעתו בעוד מספר שנים. בית המשפט המחוזי נענה לבקשתו מבלי לצרף לכך תנאים כלשהם. המשיב כבר הגיש בינתיים תביעה חדשה.
פסה"ד:
בית המשפט שהתבקש להפסיק הליכים נטה בדרך כלל להיענות לבקשה כאמור.
עילה לסרב היא אם עקב הפסקת התובענה היה הנתבע מפסיד יתרון בו זכה כבר, כגון ממצא לטובתו שנקבע במהלך הדיון. אף אז, כך נוטה אני לחשוב, יהיו נסיבות בהן אין הכרח לסרב אם הבקשה מועלית למשל בשלב מוקדם ואם ניתן להגן על זכויותיו של הנתבע על ידי קביעת תנאי לפי תקנה 154(ב) שיבטיח הכללתה של הראיה הפועלת לטובת הנתבע בין אלו שיובאו בפני בית המשפט בהליך האחר אם יחודש הדיון.
חולשה בראיות התובע או חוסר יכולת זמנית להביא את הראיות יכולה בנסיבות מתאימות לשמש עילה להפסקת דיון, והכל נתון כמובן לשקול דעתו של בית המשפט בהתאם לשלב הדיון ולתנאים אשר אותם הוא יכול לצרף להחלטתו.
מה שאירע כאן עולה כדי קפוח זכות אותה רכש הנתבע. במה דברים אמורים, יש לאבחן בין חולשתה של ראיה שהובאה על ידי התובע ואשר אותה הוא מבקש לחזק על ידי ראיה אחרת (וגם אז על בית המשפט בדרך כלל להתנות כי בכל הליך חדש תובא גם הראיה שהובאה כבר בפני בית המשפט) לבין ראיה לגביה נוצרו כבר סייגים דיוניים אשר אותם מבקש הנתבע עתה לעקוף. אם הוחלט על הזמנת מומחה רפואי מטעם בית המשפט חלות על הענין הוראותיה של תקנה 130(ב) לפיה אין בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לענין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שיירשמו. על ידי הפסקת ההליכים והגשת תביעה חדשה ביקש התובע לא רק לשחרר עצמו ממשקלה והשפעתה של הראיה שהוגשה אלא גם ממעמדה המיוחד שבטויו בסייג לגבי הבאת ראיות נוספות.
בכך פגע מהותית בזכות אותה רכש כבר הנתבע עקב החלטת בית המשפט להזמין מומחה רפואי מטעמו.
בנסיבות כגון אלה לא היה מקום להתרתה של הפסקת הליכים.
§ ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו (3) 738 (סע' 2-4, 11-13 בפס"ד של השופט חשין)
רוזין קנו מבין-נון בית. העיסקה נעשתה, והמערערים שילמו את מלוא המחיר המוסכם. רק לאחר כשנה נודע למערערים - כך טוענים הם - כי על החלקה רובצת הפקעה של 1/4 משיטחה, וזאת בהתאם לתוכנית המיתאר המקומית. לטענתם העלימה מהם המוכרת, היא המשיבה שלפנינו, את דבר ההפקעה, אשר-על-כן הגישו תביעתם לבית משפט השלום - לפיצויים על הנזקים שנגרמו להם, לדבריהם, עקב הסתרת האמת מהם.
הדיון בבית משפט השלום התנהל כסדר (בתצהירים ובחקירות נגדיות), ומשתמה פרשת התביעה ופרשת ההגנה הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב. בא-כוחה של המשיבה החל שוקד על הכנת סיכומיו בכתב, והמערערים החליטו כי ראוי להם שיחליפו את בא-כוחם; עמדו, איפוא, והגישו לבית המשפט בקשה בהסכמת בא-כוחם דאז להחלפתו בעורך דין אחר. בית המשפט נעתר לבקשה, ועורך הדין י' וינוגרד החל מנהל את המשפט עבור המערערים.
עורך הדין וינוגרד בדק את שבדק, והגיע לכלל מסקנה כי יש וראוי להגיש לבית המשפט ראיות נוספות על אלו שהוגשו עד אותה עת בידי באכוחם הראשון של המערערים. בתוך המועד שנקבע להגשת סיכומים בכתב והגיש עורך הדין וינוגרד לבית המשפט בקשה להגשת ראיות נוספות. בית משפט השלום סירב לבקשה. משראה כך, ביקש בא-כוח המערערים להפסיק את התובענה כאמור בתקנה 154 ועל דרך זה ביקש לסלול לעצמו נתיב להגיש תובענה חדשה שבמיסגרתה - כך סבר - יוכל להביא אותן ראיות נוספות שנמנע ממנו מהגישן. ואמר עורך הדין וינוגרד לבית המשפט - בטיעון על-פה - שאם בקשתו לא תיענה כי אז "אין תקומה לתביעתו".
בית משפט השלום דן בבקשה להפסקת התובענה, והחליט לדחותה. אין לנו אלא להסכים עם בית משפט השלום - בסרבו לאפשר הפסקת התובענה - באומרו כי היענות לבקשת המערערים פירושה אינו אלא עקיפת ההחלטה שלא להתיר הגשתן של ראיות נוספות. והדברים הם על דרך של ממה נפשך: אם הגשתן של ראיות נוספות ראוייה היא מצד עצמה - יש להתיר הגשתן; ואילו אם הגשתן אינה ראוייה מצד עצמה - והרי כך החליט בית המשפט - כיצד זה שהגשתן תהא לפתע ראוייה על דרך הגשתה של תובענה חדשה ?
לא יהיה זה ראוי לאפשר לתובע לחמוק מתוצאות התדיינות אליה גרר את הנתבע; ואין זה צדק שכך יינתן לו לשקול - בסיומה של התדיינות - את סיכוייו לזכות במשפט, ובהתאם להערכתו תופסק התובענה רק כדי שיוכל לחזור לאחר מכן לבית משפט.
§ רע"א 4921/09 הכשרת הישוב נ' דגש רשיד (ניתן ביום 21.9.2009).
השאלה הניצבת במרכז הבקשה היא אם חוות דעת של מומחה רפואי, אשר הוגשה בתביעה בגין נזקי תאונת דרכים שנמחקה על ידי בית המשפט מחוסר מעש, מחייבת בתביעה מאוחרת שהוגשה בגין התאונה.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב וקבע כי נכותו הרפואית תועמד על השיעור שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט השתית את החלטתו על שלושה נימוקים. האחד, כי בנסיבות שבהן התובענה נמחקה מיוזמתו של בית המשפט עוד לפני שהמוסד לביטוח לאומי קבע את שיעור הנכות, לא ניתן לקבוע כי המחיקה נועדה להקנות למשיב יתרון דיוני לא הוגן. השני, כי המבקשת צריכה הייתה לדעת שלאחר דחיית בקשתה על ידי בית משפט השלום, התביעה החדשה לא תהיה כבולה להליך הקודם. השלישי, כי ההליך בבית המשפט המחוזי הוא הליך עצמאי שאינו קשור לתביעה שנמחקה. קביעתו של המוסד לביטוח לאומי, בניגוד לחוות הדעת שהוגשה לבית משפט השלום, היא קביעה על פי דין לפי סעיף 6ב, ולפיכך, כך נקבע, יש להשתית עליה את קביעת שיעור נכותו האורטופדית של המשיב.
פסה"ד:
דין הבקשה להידחות. מחיקת תובענה משמעה ביטול ההליך – על כרעיו ועל קרבו. משמעות המחיקה היא כי כל שנעשה במסגרתו אין לא עוד כל תוקף משפטי מחייב. אכן, תוצאה זו עלולה לגרום לפגיעה לא מוצדקת באחד מבעלי הדין. לפיכך, נתונה לבית המשפט האפשרות להתנות את המחיקה בתנאים שנועדו להגן על יתרונות שבהם זכה בעל דין בהליך, ולמנוע מאחד הצדדים לעשות שימוש לרעה בהליכי המשפט. משנמחקה תובענה ללא תנאים, או בתנאים בלתי מספקים לדעת מי מבעלי הדין, ניתן לפנות לבית המשפט בהשגה מתאימה.
אין זה משנה שהיוזמה למחיקת התובענה בענייננו הייתה של בית המשפט ולא של אחד הצדדים, שכן אף שלא ניתנה למבקשת אפשרות להשמיע את עמדתה לפני מתן ההחלטה, היה באפשרותה להשיג עליה לאחר שניתנה.
ה א. צדדים לדיון – אינטראקציה בתנאים של חוסר שוויון
1. נגישות לצדק והזכות להליך הוגן
§ ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577 (פסקאות 1, 6-10 לפסק דינו של השופט גולדברג, פסקאות 30-32 לפסק דינו של השופט חשין).
השאלה אם מוסמך בית המשפט המחוזי לדון כערכאה דיונית, בבקשה לביטול מדגם שנרשם בפנקס המדגמים.
חברת ארפל אלומיניום וחברת קליל תעשיות עוסקות ביצור, שיווק ופיתוח של מוצרי אלומיניום. בתאריך 25.4.88 הגישה המשיבה בקשה לרישום מדגם. בתאריך 23.9.93 ביקשה המערערת מבית המשפט המחוזי שיורה על ביטול רישום המדגם.
גולדברג:
העיקרון בדבר זכות הגישה לרשויות שיפוטיות:
מדיניות ראויה היא זו שאינה נועלת דלת בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית. גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות.
האינטרס הציבורי הכללי בנגישות הפרט לרשות שיפוטית, מקבל משנה תוקף במקרה דנן. זאת משני טעמים שלובים: הסכנה המוגברת לטעות בקבלת ההחלטה הראשונית של הרשם, והפגיעה בפרט ובציבור עקב קבלת החלטה שגויה. הסכנה המוגברת לטעות בהליך רישום המדגם נובעת מהעדר ערובות דיוניות בהליך זה שיבטיחו רישום כשיר. שכן לא מבטיחה הפקודה כי מי שעלול להיפגע מרשום המדגם יהיה צד להליך הרישום. הפיחות באיכות ההחלטה הראשונית מגביר את הסכנה לטעות בה. הפיחות באיכות הליך רישום המדגם, עליו עמדנו לעיל, אף הוא מביא לפיחות ביציבות המעשה המינהלי. הסכנה להחלטה שגויה ברישום מדגם מביאה לפיחות ביציבות הרישום, והיא שמצדיקה הרחבת הבקרה על ההחלטה בפני רשות שיפוטית.
רישום מדגם מעניק "מעין מונופולין" מסחרי לבעל המדגם הרשום, אשר מעצם טיבו מגביל את חופש העיסוק של מתחריו של בעל המדגם. רישום מדגם פוגע, על כן, ביסוד הזכות לחופש העיסוק.
בחינת תוקפו החוקי של רישום המדגם רק אגב תביעה שתוגש על ידי בעל המדגם בגין הפרתו ("תקיפה עקיפה"), אינה תחליף לזכות הגישה לרשות שיפוטית של הנפגע מהרישום, ואינה כלי יעיל "לטיהור" הפנקס מרישומים פסולים.
בהקשר לזכות הגישה לרשויות שיפוטיות, קיימות מספר גישות אפשריות: זכות הגישה, כשלעצמה, נגזרת מחוק -יסוד: כבוד האדם וחירותו; או - זכות זו צמודה לזכות פרטיקולרית, המוגנת באמצעות חוקי-היסוד. יש הגורסים, כי זכות הגישה אינה יכולה להיגזר מחוקי-היסוד, בין כזכות עצמאית ובין כזכות נגזרת מזכות מוגנת אחרת.
אולם הכרעה בין הגישות השונות תתחייב רק אם הוראה ספציפית תתפרש כמסייגת את זכות הגישה לרשות שיפוטית. זאת, כשמעיקרון היסוד בדבר גישה חופשית לרשות שיפוטית יש לגזור עיקרון פרשני, כי מבין אפשרויות פרשנויות שונות, המתיישבות עם לשונה של הנורמה, יש לבכר את הפרשנות המקיימת זכות זו.
חשין:
חברי מציע לעשות חלוקת-עבודה בין בית-המשפט לבין הרשם, ואילו אני סבור כי סמכותו של הרשם מצומצמת לקביעתו של סעיף 36 לפקודה, וכי בכל שאר עילות-תקיפה הסמכות היא לבית-המשפט כדברי סעיף 44 לפקודה.
דעתי-שלי היא, כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למיסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד.
§ בש"א 5257/91 כוכבי נ' פלוס (לא פורסם)
שאלה היא האם טענה על קשיים כלכליים של בעל-דין המקשים עליו שכירת שירותי עורך דין יכולה להוות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור. דבר זה מסופק. היחסים בין בעל דין לעורך דינו אינם מעניינו של בית המשפט וחילופי עורכי דין או תקלות ביחסים אלה אינם מוכרים כטעם מיוחד להארכת המועד. עם זאת, בצד הכלל הרחב האמור, קיימת פסיקה המצביעה על נטיה להתחשב בבעל דין אשר מצוקה כלכלית של ממש מונעת ממנו לשכור שירותי עורך-דין.
עניינו של המבקש רחוק מרחק רב מקטגוריה זו. מדובר באיש עסקים. גם אם אניח - דבר שלא השתכנעתי כי כך הוא - שהמבקש נקלע למצוקת מזומנים מסויימת בתקופה הרלבנטית לענייננו, הרי נעלה מספק כי המבקש הוא בעל רכוש ניכר, הניתן למימוש או יכול להוות יסוד לקבלת אשראי ממוסד בנקאי.
גם טענתו של המבקש על מחלת אחות אשתו אינה מבוססת. אכן, ייתכן ומחלת בעל דין או בן-משפחתו יימנעו מבעל הדין לפעול בזמן הקבוע, אך דבר זה טעון הוכחה בשני מישורים: האחד - יש להוכיח את המחלה ולהראות את טיבה בתיעוד רפואי מתאים והשני - יש להראות שבשל המחלה אמנם נבצר מבעל הדין לפעול בכל התקופה הרלבנטית. לאור כל זאת אני מחליט לדחות את הבקשה.
§ ע"א (ת"א) 3040/03 דאוד נ' שר הביטחון (לא פורסם)
ערעורים אלה עניינם פירושה של תקנה 3(א) לתקנות בית משפט (אגרות).
המערערים הגישו נגד שר הבטחון ואחרים תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו ע"י כוחות צה"ל למשתלות שבבעלותם. ובמקביל הגישו בקשה לפטור מאגרה על פי תקנה 13 לתקנות בשל מצבם הכלכלי.
בעקבות ההחלטה שניתנה על ידי הרשמת הגישו המערערים בקשה להשלמת הטיעון בה נטען, כי אגרת ההליך צריכה להקבע בהסתמך על תקנה 3(א) לתקנות שעניינה "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף". הרשם דחה את בקשתם לענין יישום תק' 3(א).
פסה"ד:
על פי העובדות המפורטות בכתבי התביעה, זכויות קניינם של המערערים ואבן זוהר נפגעו בשל מעשה שלטוני; ועל כן נשאלת השאלה האם תביעות הפיצויים בשל הנזקים הנובעים ממניעת השימוש במקרקעין - וכן הנזקים שנגרמו למשתלות עקב פעולת כוחות הבטחון נכנסים לגדר תקנה 3(א).
המדינה סבורה כי תקנה 3(א) הנ"ל מתייחסת רק לתביעות בגין הפקעה או פגיעה דומה אחרת שאינה הפקעה; במקרים שהזכאות העקרונית לפיצוי קבועה בדין מכוחו בוצעה ההפקעה או הפגיעה כאמור. ולשיטתה, מדובר בתביעות שנועדו לדון רק בגובה הפיצוי. ומכיון שתפיסת החזקה במקרקעי המערערים או הכרזת שטח כ"שטח סגור" על פי התקנות לשעת חירום אין בצידן הוראה המזכה את בעל המקרקעין בפיצוי מבקשת המדינה להסיק שהתביעות נשוא הערעורים הינן תביעות נזיקין רגילות ועל כן יש לחשב את האגרה על פי שווי הנזק הנטען.
נוסח התקנה מתייחס למצבים שהפעולות הפוגעות בגינן מוגשות התביעות הן כאלה שנעשו בסמכות וכדין ולא בצורה בלתי חוקית ואין להסיק מלשון התקנה שגם הזכות לפיצוי תהיה "לפי דין". פירוש זה מתיישב גם עם מטרת החקיקה והגיונם של דברים.
כעולה מתקנה 3(א) הנ"ל בחר מתקין התקנות, לחייב, את מי שנפגע בשל פעולה שלטונית של הפקעת נכס מקרקעין, באגרה מינימלית למרות שאין ספק כי שווי הנכס ניתן להערכה כספית.
לא מצאתי כל טעם לאבחן לענין זה, בין מי שקניינו נפגע על פי חיקוק הכולל גם הוראה בדבר פיצוי לבין מי שנפגע עקב פעולה חוקית אחרת של הרשות אשר החיקוק המסמיך את המעשה השלטוני אינו כולל הוראה מפורשת ביחס לפיצוי.
בנסיבות אלה מתעורר החשש שהמאבק העיקש ביחס לגובה האגרות נועד בין היתר לחסום את דרכם של התובעים לערכאות ולא רק מטעמים של שמירה על הקופה הציבורית.
בפסיקה מסתמנת גישה הגורסת כי נושא האגרה הוא עניין שבין המדינה לבין מי שהאגרה חלה עליו, וכי לבעל-הדין שכנגד אין עניין ישיר בנושא זה.
§ רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר (טרם פורסם) (סע' 1-13, 20-29)
ערעור על פסה"ד הקודם ופס"ד דומים.
השופט ס' ג'ובראן:
הסעד הוא קריטריון ההגדרה בתקנה 3(א). בהתאם לכך מנויים בהמשך התקנה סעדים שונים, כגון, צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה, צו אכיפה וכולי. רק טבעי כי מלות התקנה יתייחסו ל"קביעת גובה הפיצויים". מכך אין ללמוד, כפי שביקשה המדינה לעשות בטיעוניה לפני בית משפט זה, כי החלופה מתייחסת לסעד הפיצויים כשהזכות לפיצויים נתונה. מבחינה לשונית, תוספת זו איננה עולה באופן פשוט מלשון התקנה.
לשון התקנה מוסיפה וקובעת כי הפיצויים הנתבעים הם "בשל רכוש". על כן, מבחינה לשונית, התקנה מתייחסת ל"רכוש" ואין היא מצומצמת ל"מקרקעין" כפי שטענה המדינה בפנינו.
עוד מוסיפה התקנה כי הרכוש "הופקע או נפגע שלא בדרך הפקעה", "לצורכי ציבור או לטובת הציבור", "לפי כל דין". בהתקיים כל התנאים האמורים, הרי שההליך בא בגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות. זו המשמעות הלשונית הפשוטה של תקנה 3(א). המשמעות הלשונית הנטענת על ידי המדינה איננה עולה באופן פשוט מלשון התקנה. יחד עם זאת, אין לומר כי היא מופרכת לחלוטין ואין לה כל עיגון בלשון התקנה. על כן, ההכרעה בין המשמעויות הלשוניות השונות תיעשה על פי התכלית.
תכליתה הספציפית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות היא להקל על מי שהופקע או נפגע רכושו, לצורכי ציבור או לטובת הציבור, לפי דין, בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. הרעיון הוא כי רכוש הפרט נפגע למען הכלל ורצוי להקל על הפרט בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. ההקלה מתבטאת בתשלום אגרה מופחתת ולא לפי גובה הפיצויים הנתבעים.
אין מקום לצמצם את תחולת התקנה על תביעות פיצויים מקום שהזכות לפיצויים נתונה ואיננה שנויה במחלוקת. לא מצאתי כי תכלית התקנה מצדיקה את צמצום תחולתה לתביעות פיצויים בגין מקרקעין.
חזקה היא כי תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות להגשים את זכויות היסוד, וזכות הקניין בכלל זה. בנוסף, הזכות לפנות לבית המשפט היא זכות יסוד מוכרת בשיטתנו מזה שנים.
יש לאמץ עיקרון פרשני, שלפיו בפרשנות הוראות שבדין, יש להעדיף את הפרשנות אשר אין בה להגביל או להציב מכשול לפני מי שמבקש להביא את עניינו לביקורת שיפוטית. יש לומר כי נדרשת לשון חקיקתית ברורה וחד משמעית כדי להביא למסקנה כי המחוקק ביקש להגביל זכות זו בדרך של הכבדה על מימושה של זכות זו.
§ רע"א 3532/06 עזבון המנוח יוסף הבי ז"ל נ' בנק הפועלים (טרם פורסם)
הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים וגבעוני בסך של כ-28 מיליון ש"ח, בגין ערבותם לאשראי שקיבלו שתי חברות מהבנק. המבקשים וגבעוני הגישו בקשות רשות להתגונן אשר נידונו במאוחד על-ידי רשם בית המשפט המחוזי. הרשם קיבל את הבקשה, אולם נוכח סיכויי הגנתם של המשיבים, אשר הרשם הגדירם כ"קלושים", התנה את מתן הרשות להתגונן בכך שכל אחד מהמשיבים יפקיד סך של 2 מיליון ש"ח.
טענתם המרכזית של המבקשים הינה שבשום שלב לא נבדקה טענתם כי הם אינם יכולים לעמוד בתנאי הערובה שנקבעו כתנאי למתן רשות להתגונן. כן מציעים המבקשים את המרת הערובה שנקבעה בעיקולים הזמניים שנרשמו על נכסיהם לטובת הבנק וגורמים נוספים.
תקנה 210 קובעת כי בית המשפט רשאי להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים שונים. על-פי ההלכה, יעשה בית המשפט שימוש בסמכות זו כאשר תצהיר ההגנה "כמעט" לא מגלה הגנה, וההגנה נראית על פניה קלושה ביותר או כאשר ההגנה לוקה בחוסר בהירות. כן יבחן בית המשפט את יכולתו של הנתבע לעמוד בתנאים שנקבעו, על מנת שלא להפלות לרעה נתבע חסר יכולת ולמנוע ממנו להביא את הגנתו בפני בית המשפט. דיון כאמור לא התקיים.
פסה"ד:
מטעם זה בלבד, אנו סבורים כי יש להחזיר את הדיון לרשם בית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן את מצבם הכלכלי של המבקשים לצורך קביעת הערובה שתוטל עליהם כתנאי למתן רשות להתגונן. במסגרת זאת, יבחן הרשם את הצעת המבקשים להמיר את הערובה שנקבעה בעיקולים הזמניים שנרשמו על נכסיהם.
ב. פתרונות חלקיים לבעיית חוסר השוויון
1. ייצוג קבוצתי (יידון להלן)
§ רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת, פ"ד נז(3) 220 (פסקאות 7-8 בפס"ד של השופטת שטרסברג-כהן)
תובענות ייצוגיות
נוצר חוסר שוויון בין מעטים - שהשליטה במשאבים מרוכזת בידיהם - לבין מי שנתון לשליטה זו ללא יכולת של ממש להגן על עצמו ועל האינטרסים שלו.
תיקון חלקי של מצב זה ניתן לעשות על-ידי הכרת המשפט בכלי התובענה הייצוגית.
היא משרתת אינטרס ציבורי שהוא יעילות וחיסכון במשאבים, הן של הצדדים והן של בית המשפט, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט בתביעות אישיות דומות
יש מי שנרתע מפני התובענה הייצוגית תוך הדגשת חסרונותיה. בין השאר, טוענים נגדה, כי קיימת סכנה שהיא תוגש ממניעים פסולים - כגון: סחיטה, קנוניה, מניעת תחרות, השתלטות עוינת - ואף אם אין בה ממש, היא עלולה לדחוק נתבעים להתפשר שלא מטעמים ענייניים ובלבד להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה.
בבוא בית המשפט להשתמש בסמכותו שבשיקול דעת על מנת להחליט אם לאשר תובענה כייצוגית, עליו לתת דעתו לכל אלה, יתרונות וחסרונות כאחד.
2. בית משפט לתביעות קטנות
§ רע"א 5711/08 פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ (טרם פורסם)
המבקשת רכשה מערכת ריהוט בחנותה של המשיבה, אך משזו לא התאימה למידות ביתה דרשה מהמשיבה להחליף לה את הרהיטים ברהיטים מתאימים, אך דרישתה זו סורבה. לפיכך הגישה היא תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בדרישה להורות למשיבה להחליף את הריהוט שנרכש.
במהלך הדיון יוצגה המשיבה על-ידי מנהלה, עורך דין בהכשרתו, אשר אף עסק בעריכת דין עד לפני מספר שנים. המבקשת, לעומת זאת, לא יוצגה במהלך הדיון על ידי עורך דין, בהתאם להוראות סעיף 63(א) לחוק בתי המשפט. בית המשפט המליץ לצדדים להגיע לפשרה לפיה תסופק למבקשת מערכת ריהוט חלופית אותה בחרה המבקשת וזאת תמורת הוספת סכום של 3,300 ₪ מטעם המבקשת. בעקבות הסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין הצדדים.
על פסק הדין הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בבקשתה טענה כי לאור סיפת סעיף 63(א) לחוק היה על שופט בית המשפט לתביעות קטנות ליידע אותה על זכותה להיות מיוצגת במשפט או להורות כי המשיבה תהיה מיוצגת על-ידי אדם אחר שאינו עורך דין. לטענתה, לו היתה מיוצגת לא היתה מסכימה להסדר הפשרה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה.
המבקשת מדגישה כי לא היה לה בזמן הקנייה כל אינטראקציה עם הנציג שהופיע למשפט מטעם החברה. המבקשת טוענת כי נוצר מצב בלתי שוויוני במהלך הדיון כאשר מופיעה אזרחית שאינה משפטנית מול עורך דין מנוסה. המשיבה טוענת כי היא יוצגה בבית המשפט לתביעות קטנות על-ידי מנהל העסק שהוא למעשה המייצג הטבעי של החברה והוא בעל הדין בתביעה. עוד מציינת המשיבה כי הסכם הפשרה התבסס על ההצעה של המבקשת אשר נוסחה על-ידי עורכי דינה ונשלחה אל מנהל העסק.
פסה"דף
מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים.
ניתן ללמוד מסעיף 63 על החשיבות בשמירתם של שני עקרונות בבית המשפט לתביעות קטנות: עיקרון העדר ייצוג משפטי של בעלי הדין ועיקרון האיזון והשוויון בין בעלי הדין.
נקבעו הלכות שמטרתן לחייב את בעלי הדין להודיע על חריגה מעיקרון זה. לדוגמא, נקבע כי בעל דין שהוא עורך דין חייב להודיע על כך מראש על מנת למנוע יתרון בלתי הוגן. אפילו מתמחה או סטודנט למשפטים אשר מייצג בעל דין צריך להצהיר על כך בפני בית המשפט. הלכות אחרות התירו ייצוג צד על-ידי עורך דין בצמצום רב על מנת לא לפגוע במטרותיו של בית המשפט לתביעות קטנות. כך נקבע כי היותו של הנתבע תאגיד סטטוטורי או עירייה אינו טעם מיוחד לצורך התרת ייצוג בידי עורך דין. גם ליועץ משפטי המועסק באופן קבע על-ידי תאגיד לא הותר לייצג את התאגיד בהיותו נתבע בבית המשפט לתביעות קטנות. אפילו למדינה נקבע כי אין היתר אוטומטי לייצוג על-ידי עורך דין או מתמחה ללא טעמים מיוחדים וזאת על מנת לא להקנות למדינה יתרונות על פני אזרח מהשורה בהתדיינות בפני בית המשפט. יתרה מכך נקבע כי אף הגשת טיעונים וסיכומים מטעם עורך דין אסורה.
עם זאת, ניתן גם למצוא דעות שלא ניתן ויתכן וגם לא ראוי למנוע את ייצוגה של המדינה ושל חברות גדולות על-ידי מתמחים או על-ידי "מייצגים מקצועיים". מקרים בהם הותר ייצוגו של צד אחד הותר גם ייצוגו של הצד השני לצורך שמירה על האיזון בין הצדדים. למשל, במקרה בו הנתבע היה עורך דין הותר גם לתובע ייצוג על-ידי עורך דין.
ראוי להזכיר בעניין זה את חוות דעתה של נציבת תלונות הציבור על השופטים, השופטת (בדימ') שטרסברג-כהן. הנציבה מציינת את הצורך להימנע מפגיעה בשוויון בין בעלי הדין על-ידי מצב של א-סימטריה, בו יש פער בין מעמדו ומקצועיותו של מי שמייצג צד אחד לבין הצד האחר המופיע בלתי מיוצג. לפיכך ממליצה הנציבה כי מקום בו הותר ייצוג למי מהצדדים יותר ככלל הייצוג גם לצד שכנגד. כן מציינת הנציבה כי התרת ייצוג למי מהצדדים צריכה להינתן בהחלטה כתובה של בית המשפט.
בהערת אגב יצוין כי עיקרון זה כולל גם ייצוג "עקיף" על-ידי נוכחותו של עורך דין בזמן הדיון בבית המשפט אשר לוחש ומייעץ לאחד הצדדים כיצד לנהוג.
לא ניתן להתעלם ממקרים בהם אין מנוס מהתרת ייצוג מי מהצדדים בידי עורך דין. כך למשל הוא המקרה בו אחד מבעלי הדין הוא עורך דין במקצועו או בהכשרתו. במקרה כזה חייב בעל הדין להעמיד את בית המשפט על הכשרתו המשפטית ועל עיסוקו כעורך דין בעבר או בהווה. אם הותר הייצוג, ויודגש כי היתר זה צריך להינתן בהחלטה כתובה, עולה השאלה האם בית המשפט לתביעות קטנות מחויב להתיר את ייצוגו של הצד שכנגד.
לטעמי, כאשר בית המשפט לתביעות קטנות מתיר את הייצוג לאחד מהצדדים עליו לעמוד על נסיבות העניין כולו על מנת להחליט האם להתיר את הייצוג גם לצד השני. לשם כך עליו קודם כל להציג את הסוגיה בפני הצד שכנגד ולברר את רצונו ויכולתו לשכור עורך דין מטעמו. לאחר מכן עליו לערוך את האיזון בין השיקולים העומדים על הפרק לצורך מתן מענה פרטני בכל מקרה ומקרה. בין השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון: רצונו ויכולתו של הצד הבלתי מיוצג לשכור עורך דין מטעמו; אופיו של הצד המיוצג - כך למשל אם מדובר בבעל דין שהוא עורך דין יש לבחון האם הוא עורך דין העוסק באותו תחום בו נידונה התביעה, האם הוא עורך דין פעיל וכו'; עניינה של התביעה, גובהה ומורכבותה המשפטית. באיזון בין כל אלה יחליט בית המשפט האם יש להתיר את ייצוגו של הצד שכנגד על מנת למנוע קיפוחו או האם ניתן להותירו ללא ייצוג משפטי, כאשר במקרה כזה על בית המשפט עצמו מוטל התפקיד של סיוע לבעל הדין הלא מיוצג בהבנת הסוגיה המשפטית העומדת על הפרק וזאת על מנת ליצור איזון בין הצדדים. במקרה בו יש חשש כי העדר האיזון בין הצדדים יפגע בזכותו של הצד הלא מיוצג להליך הוגן, ואף סיועו של בית המשפט לא יועיל לאיון חשש זה, וודאי שיש להתיר את ייצוגו של הצד השני גם על חשבון יעילות הדיון, שהרי כאמור המטרה המרכזית של בית המשפט לתביעות קטנות הינה פתיחת הדלתות לאזרח הקטן ויעילות ההליכים הינה אך האמצעי להשגת מטרה זו. מובן כי כל החלטה בעניין זה צריכה להינתן בכתב תוך מתן נימוקים.
במקרה שבפנינו הנתבעת היא חברה בע"מ. מי שייצג אותה במסגרת הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות הינו בעל העסק אשר נושא תעודת עורך דין למרות שאינו עוסק בעריכת דין למצער בשנתיים עובר למקרה נשוא עניין זה. לטעמי, במקרה כזה אין מנוס אלא להתיר לבעל העסק מלייצג את החברה בהיותו בעל הדין הטבעי ביותר כאשר החברה היא הנתבעת, וזאת גם אם בעל העסק הינו עורך דין. עם זאת היה ראוי לדון בכך וליתן היתר במסגרת החלטה כתובה של בית המשפט. כמו כן בשלב זה על בית המשפט היה לשקול מתן היתר ייצוג גם לצד שכנגד, דהיינו למבקשת. לו היה נערך דיון ובירור בעניין זה היה יכול בית המשפט לגלות כי המבקשת היתה מיוצגת על-ידי עורך דין עובר להליכים המשפטיים והוא מעורה בפרטי המקרה. לפיכך היה יכול בית המשפט, בהתאם לשיקול דעתו, לאפשר למבקשת להתייעץ טלפונית עם עורך דינה באשר לפשרה שהוצעה על ידו, או אף לאפשר לעורך הדין, אשר במקרה זה משרדו היה מצוי בקרבה רבה לבית המשפט, להתייצב לדיון באותו מועד או בדחייה קצרה של מועד הדיון. איני סבורה כי היה בכך לפגוע באופן משמעותי ביעילות הדיון. עם זאת, לטעמי במקרה זה היה רשאי בית המשפט במסגרת שיקול דעתו להגיע למסקנה כי אין מדובר במקרה בו יש להתיר את ייצוגו של הצד השני, וזאת הן בשל כך שאין מדובר בעורך דין פעיל העוסק בתחום, הן בשל כך שהמבקשת קיבלה ייעוץ משפטי לפני הדיון, ובעיקר מאחר שמדובר בסוגיה שאינה מורכבת משפטית. מכל מקום היה על בית המשפט ליתן את החלטתו המנומקת בעניין התרת הייצוג או אי התרתו, ובמקרה האחרון היה ראוי כי בית המשפט יבהיר את הסוגיה המשפטית למבקשת, סוגיה שאינה סבוכה, וכך תוכל המבקשת להחליט בהצעת הפשרה של בית המשפט על בסיס זהה ועל סמך ידע משפטי שהיה מצוי אצל הצד השני.
הערעור נדחה.
§ רע"א 1958/06 סויסה נגד חברת צ'מפיון מוטורס (טרם פורסם)
המבקש רכש מאת המשיבה רכב. ברכב נתגלו תקלות. במארס 2001 הגיש המבקש נגד המשיבה כתב תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות ועניינו הצורך בשכירת רכב חלופי, בשעה שהרכב היה, כנטען, במוסך לצורך שיפוץ במנוע. בית המשפט לתביעות קטנות הציע לצדדים, והם הסכימו, כי יפסוק על דרך הפשרה, והוא פסק למבקש ביום 13.2.02 סכום של 1,600 ₪.
לא עבר חודש ומחצה, והמבקש הגיש לבית משפט השלום כתב תביעה נגד המשיבה, שכלל ראשים אחדים של ממצאי תקלות לאורך תקופת בעלותו על הרכב, לרבות התקלה במנוע שהיתה נשוא התביעה הקטנה; התביעה באשר לתקלות הועמדה על סך של 31,582 ₪. המשיבה עתרה לדחיה על הסף, בטענה כי המדובר באירועים שהיו צריכים להיכלל בתביעה הקודמת, ועל כן חל השתק עילה, אף אם המדובר בפלוגתאות שלא הועלו בחלקן בתביעה הקודמת. בית המשפט סבר כי חל השתק עילה באשר לכל הנושאים הקשורים במצבו המכני של הרכב, שהמבקש יכול היה לתבוע בגינם במועד התביעה הקטנה, ואין מקום להטריד את המשיבה בעניינים אלה שצריכים היו להיתבע בתביעה הקטנה. את עצם הגשתה של התביעה כחודש וחצי לאחר פסק הדין הראשון ראה בית המשפט כניצול לרעה של הליכים. לעומת זאת, לא דחה בית המשפט על הסף את ראשי התביעה שעניינם ירידת ערך, מסים ועגמת נפש כאמור.
המבקש ביקש רשות ערעור בבית המשפט המחוזי. כעולה מהחלטת בית המשפט בה נדחתה הבקשה, היה הנימוק העיקרי כי אין בכוחו של פסק דין בבית משפט לתביעות קטנות ליצור מעשה בית דין או להקים השתק עילה. בית המשפט ציין, כי אין הדעת נותנת שבתום חודש לאחר הפשרה בבית המשפט לתביעות קטנות יוכל המבקש לשוב ולתבוע בגין אותם ליקויים ואותה עילה. לשיטת בית המשפט, אין לגרוס כי אין תחולה למעשה בית דין בבית משפט לתביעות קטנות, שכן עמדה זו תרוקן את הליכי בית המשפט לתביעות קטנות מתוקפם השיפוטי.
האם דיון ופסיקה בתביעה קטנה יש בכוחם ליצור השתק עילה ולחסום דיון בתביעה רגילה?
פסה"ד:
סבורני כי מציעי החוק העמידו לשיטתם בפני אדם מן הישוב ברירה; ירצה, יתבע בדרך הלא פורמלית, המהירה והזולה של התביעה הקטנה, כמובן בתוך "גג" כספי; ירצה יגיש את תביעתו במלוא הדרה הפרוצדורלי, על כל הכרוך בכך. ואולם, הוא לא יוכל לתפוס את המקל בשני קצותיו, לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידו. פרשנות זו נכונה לא רק בדיעבד, אלא גם בגדרי המדיניות השיפוטית הראויה במבט צופה פני עתיד, כדי שלא להכביר הליכים במדינה עתירת התדיינות.
ענייננו בהיבט מסוים ורחב של תורת מעשה בית הדין, היא תורת ההשתק.
לא יתכן שהחלטת בית משפט מקצועי, שהוא חלק ממערכת בתי המשפט של המדינה, שהתובע הגיש תביעה בו בעיניים פקוחות, ובית המשפט שמע את הצדדים, עיין בחומר שלפניו, שקל והכריע את הדין, תהא כלא היתה - וניתן יהא לפתוח מחדש את הספר כאילו עולם כמנהגו הקודם נוהג. צדק אינו רק צדקו של צד אחד, אלא של כולי עלמא. הדבר אולי מורכב יותר במידה מסוימת כשהמדובר בהשתק עילה, שכן ניתן לטעון על פי ניסיון החיים, כי יהיו מקרים חריגים של "יבלת כואבת" או של תובע בתביעות קטנות שאינו בקי ושהגיש תביעה חלקית מתוך אי ידיעה, אך כי יש לפרש בכגון אלה פירוש גמיש את השתק העילה, קרי, אם נהיר לבית המשפט בתביעה החדשה (שלאחר התביעה הקטנה) כי המדובר במי שמיהר בתביעתו הקטנה לטפל בנושא מתוחם, או שברור כי לא תבע בבית המשפט לתביעות קטנות באורח חלקי מחוסר ידיעה - במקרה כזה, חריג כאמור, אולי לא ימהר בית המשפט לסלק את התביעה החדשה על הסף. אך ככלל יחול גם העיקרון של השתק עילה, מאותה סיבה של יעילות המערכת השיפוטית והצדק כלפי הנתבע.
ההבדל המסוים, הנובע בכל זאת מקיומם של סדרי דין שונים ודיני ראיות גמישים, יכול לבוא לידי ביטוי בגמישות-מה גם בענין השתק עילה (לא, לדידי, השתק פלוגתא) כדי לאפשר עשיית צדק במקרים המתאימים.
אין כל מקום לאפשר למבקש לתבוע בנושאי שכירות הרכב, ככל שאלה קדמו לתביעה הקטנה שהגיש. אמנם, אם לשפוט על פי נוסחה של כתב התביעה הקטנה אין המדובר בתובע שהוא עצמו "מיודעי דת ודין", אך הוא ידע לאחר זמן קצר להגיש תביעה מסודרת באמצעות עורכי דין, ולדידי - כפי שציינו בתי המשפט הקודמים - יש משמעות למועד ההגשה, ואם כן יכול היה להיוועץ כדבעי גם מלכתחילה. היה צורך, מטעמי הגינות ותום לב, להזכירה בכתב התביעה בבית משפט השלום; דבר זה לא נעשה. איני רואה איפוא ביסודו של דבר מקום להתערבות בפסיקתו של בית המשפט המחוזי ככל שהמדובר באירועים שקרו לפני הגשתה של התביעה הקטנה. ואולם, ככל שהמדובר בתקלות נטענות שקרו אחרי הגשת התביעה הקטנה החלטתי לקבל חלקית את הערעור. זאת מתוך הנחה לטובת המבקש-המערער בהקשר זה באשר לחוסר ידע, אף שלכאורה יכול היה לבקש לתקן את התביעה בגדרי ההליך בטרם נשמע התיק בבית המשפט לתביעות קטנות, ולבית המשפט סמכות לכך.
§ רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק, פ"ד מח(3) 177 (פסק הדין של השופט שלמה לוין (מיעוט) ופסק הדין של השופט דב לוין (רוב) פסקאות 1-11)
השופט ש. לוין (מיעוט)
בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב יפו ניתן פסק דין, על פי צד אחד, על סכום של -.2601 ש"ח, נגד החברה המשיבה, שלא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון. המשיבה עתרה בכתב לביטול פסק הדין ובקשתה נדחתה "על הכתב" ללא הזמנת בעלי הדין. עתרה המשיבה למתן רשות לערער על ההחלטה ובית המשפט המחוזי ראה את הבקשה כערעור וקבל אותו במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שיקיים דיון בבקשת הביטול, שאליו יוזמנו בעלי הדין ותינתן החלטה חדשה.
בית המשפט המחוזי דחה את הטענה שאין לו סמכות לדון בהליכי השגה על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות, שהיא "החלטה אחרת". עוד קבע בית המשפט המחוזי ש"אין התקנות מסמיכות בית משפט לדחות בקשה לביטול פסק דין על פי צד אחד".
סבור אני שיש להשאיר לבעל דין, במקרים נדירים, גם את האופציה להשיג על "החלטה אחרת" שניתנה בבית משפט לתביעות קטנות לפני מתן פסק הדין. הנח שבית משפט זה מחליט, מטעמים שאינם לענין, לדחות את הדיון שלפניו לתקופה ארוכה של שנים רבות. אם לא יוכל בעל הדין שקופח להשיג על ההחלטה, יצא שזכויותיו נפגעו ללא תקנה וקיימות עוד דוגמאות נוספות.
במקרה שלפנינו אין כל קושי להגיע לתוצאה המאפשרת הגשת בקשת רשות לערער גם על "החלטה אחרת". מכח האמור בסעיף 59 לחוק אין בית משפט לתביעות קטנות חדל להיחשב בית משפט שלום ולפיכך אין מניעה מלהחיל על הסוגיה שלפנינו את הוראות סעיף 52(ב) לחוק. גם הנזק, כביכול, העלול להיגרם כתוצאה מפתיחת השערים אינו רב: הרי ברוב רובם של המקרים מסתיימים ההליכים בבית המשפט לתביעות קטנות בו ביום והשאלה שלפנינו אינה מתעוררת. ממילא קופצים בתי המשפט את ידיהם במתן רשות לערער על "החלטות אחרות" והדברים יהיו - כך מקל וחומר כך ב"החלטות אחרות" שניתנו בבית המשפט לתביעות קטנות.
הגעתי לכלל מסקנה שיש לסטות מהילכת ע"א 596/84. יש לקבוע כהלכה שמבחינת העקרון ניתנת גם "החלטה אחרת" של בית משפט לתביעות קטנות לערעור לאחר נטילת רשות.
השופט ד. לוין (רוב)
את עמדתי המנומקת בסוגיה כבר הבהרתי בפסק דיני בקופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' גל. מסקנתי שיש לאבחן בין פסק דין סופי של בית המשפט לתביעות קטנות, שעליו ניתן לערער ברשות בלבד בפני שופט יחיד, לבין "החלטה אחרת" שאינה ניתנת לערעור, אף לא ברשות בלבד, אלא כחלק מבקשת הערעור על פסק הדין גופו.
אכן, בית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסד לבר-שיפוטי והוא אינו חיצוני למערכת השיפוט הרגילה. נהפוך הוא, המדובר בבית משפט שלום אשר שר המשפטים הסמיכו לשבת כבית משפט לתביעות קטנות (סעיף 59 לחוק בתי המשפט). אלא שאין המדובר בבית משפט שלום מהסוג הרגיל. זוהי מחלקה בפני עצמה, בעלת תפקיד וסמכויות מוגדרים, הפועלת על פי סדרי דין משלה והיא בעלת צביון יחודי, שונה משל בתי משפט השלום הרגילים.
באשר לערעור על פסק דינו הסופי של בית המשפט אין מחלוקת, שהרי הדין קובע מפורשות הסדר שונה, בהעניקו לבעלי הדין זכות ערעור המותנית בנטילת רשות מוקדמת ונשמעת בפני דן יחיד (סעיף 64 לחוק בתי המשפט). אולם, מה באשר להשגה על "החלטות אחרות" של בית המשפט? בנקודה זו סתם המחוקק ולא פירש.
שאלה זו היא שאלה פרשנית במהותה, שכן קביעת היחס בין שתי הוראות החוק הרלבנטיות, הוראת סעיף 52(ב) הכללית והוראת סעיף 64 הספציפית, היא ענין לפרשנות. אשר על כן, בטרם נשיב עלינו למצוא מהי הגישה הצריכה להדריכנו בכל הנוגע לפרשנותו של דבר חקיקה.
בכדי לגבש את תכליתה של הוראת סעיף 64 לחוק בתי המשפט עלינו לבחון, בראש ובראשונה, את המטרה שמאחורי יצירת המוסד אותו באה הוראה זו לשרת - מוסד התביעות הקטנות.
באמצעות סדרי דיון פשוטים, דיני ראיות "מרוככים" ואגרות משפט נמוכות, מוסד התביעות הקטנות מעניק לציבור פורום נאות לפתרון סכסוכים אזרחיים המערבים סכומי כסף קטנים.
אם נפרש כי אפשר להעניק רשות לערער על "החלטות אחרות" של בתי המשפט לתביעות קטנות, נימצא מסכלים את היעדים שביקש המחוקק להשיג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה