א. ע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, נו (1) 366.
עורך-דין המופיע בשם מרשו בבית-המשפט: אימתי ובאיזו דרך יכול ורשאי בית -המשפט לחייבו אישית לשלם הוצאות למדינה ולעורך-הדין של הצד-שכנגד?
בית-המשפט המליץ על העברת ההכרעה בסיכסוך לבורר. עו"ד קופטי הסכים להצעה ואילו המערער ביקש שהות של שבעה ימים לקבל את הסכמת מרשו. בעקבות כך החליט בית-המשפט:
היה ותוך 7 ימים מהיום לא יודיע עו"ד חנא על הסכמתו למינוי בורר דן יחיד ... יתייצב עו"ד חנא לישיבה כפי שתקבע להלן עם מרשיו ו/או נציג מוסמך מטעמם.
באי-כוח בעלי-הדין התייצבו לפני בית-המשפט והמערער הודיע כי מרשו מסרב להידרש להליך של בוררות. בעקבות כך החליט בית-המשפט כלהלן: ב"כ התובע בניגוד גמור להחלטת בית-המשפט, לא המציא הודעה תוך 7 ימים על פי ההחלטה מיום 12.6.2000, וחמור מכך, לא מילא אחר הוראת בית המשפט ולפיה היה חייב להתייצב עם מרשיו או נציג מוסמך מטעמם.
עו"ד חנא נהג הפקר בהחלטת בית המשפט, אין להרשות התנהגות כזאת של עו"ד הבא בשערי בית המשפט. מדובר בהתנהגות הגובלת בזילות.
לאור עמדת ב"כ הנתבעים, לא אורה על מחיקת התביעה, עם זאת, תובע התרעומת של ביהמ"ש בפסיקת הוצאות, זאת מעבר לכך שב"כ התובע גם איחר לישיבה היום. לאור המכלול, אני מחייב את ב"כ התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה כדי סך 2,500 ש"ח והוצאות לטובת ב"כ הנתבעים כדי סך 2,500 ש"ח.
הערה מוקדמת
ככל שנעיין בהחלטה מיום 12 ביוני לא נמצא בה חיוב שהוטל על המערער להגיש הודעה לבית-המשפט. בהיות הטעות טעות מהותית, דינה של ההחלטה הבנויה עליה היא כי תיבטל.
הטענה על-אודות זכות השמיעה שנפגעה
מניחים אנו עתה כי בית-משפט קמא החזיק בסמכות להחליט את שהחליט לגופו של ענין, וכי ההחלטה, לכאורה, החלטה כדין היא. אף-על-פי-כן, כך טוען המערער, דין ההחלטה הוא כי תיבטל אך באשר לא ניתנה לו אפשרות הוגנת להשמיע דבריו עד שבית-המשפט החליט את אשר החליט.
סמכות, כל סמכות, אותה מפעיל בית-משפט כופפת עצמה לחובת שמיעתם של מי שעלולים להיפגע מהפעלתה של אותה סמכות. וכי יפגע בית-משפט באינטרס של אדם ואת דברו לא ישמע - ביתר דיוק: והזדמנות להשמיע את דברו לא תינתן לו לאותו אדם - כי אז ייפגם מעשהו של בית-המשפט כדי ביטולו.
חובה זו לשמיעת אדם העלול להיפגע מודגשת ביתר מקום שהמדובר הוא בחיובו האישי של עורך-דין בהוצאות. שומה עליו על בית-משפט להתרות בעורך-הדין, מבעוד מועד, כי זו הפעם כלתה הרעה אליו אישית; כי עשוי הוא - מטעמים אלה ואלה - לחוב אישית בתשלום הוצאות, וכי מטעם זה ניתנת שהות ראויה בידו להוכיח כי אין זה ראוי להפיל רעה זו על ראשו.
כי חיובו האישי של עורך-דין בתשלום הוצאות יכול, לכאורה, להישקל רק כתגובה על מעשה (או מחדל) זדוני או רשלני חמור, של עורך הדין או מטעמו, אשר נועד לגרום, או גרם בפועל, להכשלת מהלכיו של ההליך השיפוטי, או הסב נזק מהותי וממשי לעבודת בית המשפט. שנית, שככלל, ובנתון לחריגים נדירים, ייטה בית המשפט להימנע מחיוב עורך דין בהוצאות על מעשיו ומחדליו במסגרת ניהול ההליך. ובייחוד אין זה מן המידה לחייב עורך דין בהוצאות לשם "הענשתו" על טענות בלתי מבוססות, על הארכה מכבידה ומייגעת בחקירת העדים, על אי-ציות להנחיות בית המשפט לעניין מהלך החקירה או הטיעון וכל כיוצא באלה; ושלישית, שאם, לפי נסיבות העניין ובהתחשב במהות ההתנהגות הפוגעת, יש בידי בית המשפט אמצעים חלופיים והולמים אחרים להגנת עבודתו, הרי, ככלל, ראוי לו להימנע מחיוב עורך הדין בהוצאות אישיות.
חובתו (ההיפותטית) של עורך-דין כלפי מרשו וחובתו כלפי בית-המשפט - חובתו כלפי בית-המשפט נעלה ועדיפה.
האחריות לתקינות ההליכים ולהשלטת סדר ומשמעת בבית-המשפט מוטלת על שיכמו של השופט. האחריות מוטלת על שיכמו, והאחריות תלווה בסמכות להשליט מרות ולעשות את הניתן והראוי לתקינות ההליכים. כך הן, למשל, סמכויות בית-משפט הקבועות בסעיפים 73,72 ,69 ו73 -א לחוק בתי-המשפט. אחד מיובליה של אותה סמכות הוא הכוח לחייב עורך-דין בהוצאותיו של הליך פלוני.
ב. רע"א 11087/04 ניר ליסטר נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 15.9.05).
המבקש, עורך דין, מייצג בעלת דין במסגרת תיק תעבורה המתנהל בבית המשפט לתעבורה. הוא דחה את הדיונים ולא התיצב בערך 6 פעמים. נוכח היעדרותו של המבקש, הטיל עליו בית המשפט הוצאות אישיות בשיעור של 700 ₪.
דין הבקשה להידחות. מושכלות ראשונים הם כי עורך דין המייצג בעל דין הינו בעת ובעונה אחת גם "קצין בית המשפט", החייב בעמידה בכללי ההתנהגות ובחובות הדיוניות המוסדרות בהוראות סדר הדין ובצווי בית המשפט. קושי לעמוד בלוחות זמנים ובחובות התייצבות בבית המשפט מצריכים קיומם של טעמים טובים לכך, תוך נסיון בכל עת להימנע ככל הניתן משיבוש סדרי הזמנים והדיונים למניעת פגיעה בבית המשפט ובצדדים המעורבים בהליך. אולם בכל מקרה, כפוף עורך הדין בבקשותיו להחלטות בית המשפט והוא אינו רשאי לעשות דין לעצמו בכל הקשור בסדרי הדין ובמהלכי המשפט.
בענייננו לקתה התנהגותו של המבקש בהכבדה קשה על עבודת בית המשפט, ובגישה מזלזלת כלפי הוראותיו. לא מצאתי ממש גם בטענתו של המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ואת הסבריו למחדליו בערכאות הקודמות שדנו בעניינו. אף שיעורי ההוצאות שהוטלו על המבקש בבית המשפט לתעבורה ובערעור אינם כבדים במידה העולה על הנדרש והם מבטאים אל נכוון את החריגה בהתנהגותו של המבקש, הטעונה תיקון.
ג. בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל, נ (5) 591.
בשולי הדברים אינני יכולה שלא להעיר, כי גירסת הסניגור, כפי שהושמעה מפיו, לגבי האירועים שהיו במעמד שנקבע להקראת כתב האישום מעוררת הרהורים נוגים באשר לאופן בו ראה עצמו הסנגור מקיים את חובותיו כעורך דין כלפי בית המשפט. לדברי הסנגור, בישיבת בית המשפט אליה הובא העורר ממעצרו לצורך הקראת כתב האישום בלבד, היה הסנגור ער לכך שלא נתבקשה ולא נרשמה תגובתו, אלא רק תגובת הנאשם הנוסף - שותפו לכתב האישום; הוא לא מצא לנכון להפנות תשומת לב בית המשפט לכך, והודיע למרשו כי כתוצאה מטעות זו יוכל להשתחרר כחלוף שישים יום.
נראה כי ניתן היה לצפות מעורך דין מנוסה אשר חוק לשכת עורכי הדין מחייבו לעזור לבית המשפט לעשות משפט, כי יקיים את חובתו כלפי בית המשפט לפי ס' 54 ויפנה תשומת לבו לטעות שנפלה במהלך ניהול הישיבה. אכן לא על הסניגור מוטלת החובה ליזום דיון להקראת כתב האישום, ואלמלא נקבע דיון כזה היתה פעולתו לשחרור מרשו לאלתר מתחייבת ומוצדקת, אך בהופיעו בפני בית המשפט עורך הדין הוא גם "נאמן בית המשפט" וראוי היה שלא יתעלם מחובותיו כלפי בית המשפט כדי לעקוף הליך שנקבע על פי הדין.
ד. לימור זר-גוטמן, "חובת עורך הדין שלא להטעות את בית המשפט", עיוני משפט כד (2) (תשס"א), 413-419, 431-455.
נאמנויות עוה"ד הן: למערכת, ללקוח ולעצמו. כללי אתיקה ראויים יכירו במשולש הזה ויצר את האיזון בתוכו.
עו"ד שנאמן רק ללקוח הוא "אקדח להשכיר" – אבל לדעתה זה לא המצב.
החובה לא להטעות את ביהמ"ש נגזרת מס' 34, 54 ו-61(3). ס' 34 אינו מספק מספיק מידע על מהי הטעייה, ולכן משתמשים בס' האחרים.
כללי האתיקה בישראל לוקים כיוון שאינם מכירים בכל הנאמנויות.
לדעתה אין להשתמש במבחן "ההשפעה האפשרית על ביהמ"ש" על מנת לזהות הטעייה אסורה, אלא במבחן "ההטעיה המהותית". כל הטעיה משפטתית היא מהותית, אבל לגבי עובדות – רק הטעיה מהותית היא מהותית מבתחינת תוצאת ההליך.
לעו"ד אסור לשקר לביהמ"ש, גם אם הוא עושה זאת כשלוח של הלקוח. עוה"ד אחראי גם על ראיות ועדים הבאים מטעמו. כאשר עו"ד יודע שהלקוח שלו עומד לשקר בעדות, הוא צריך לנסות לשכנע אותו לא לעשות זאת. אם הוא לא משתכנע – לפרוש מהתיק. יש עם זה בעיות פרקטיות. ניתן גם לא לשאול את הלקוח שאלות שיובילו אותו לשקר, או לא לתת לו להעיד. הוא יכול גם לאיים על הלקוח שהוא ילשין עליו, והוא יכול לעשות זאת.
ניתן גם להטעות על דרך מחדל – אי גילוי ראיה מהותית ואי גילוי עובדת רלוונטית לבקשה המופנית לביהמ"ש.
אם נמסרה עדות שקר מהצד שאותו מייצג עוה"ד: בשלב הראשון העו"ד צריך לדבר עם הלקוח ולשכנע אותו לתקן את השקר. בשלב השני – להתפטר ולדווח לביהמ"ש (חובת הסודיות לא חלה כאן לדעתה.
אם עוה"ד חושב שהשופט טועה: לדעתה עוה"ד חייב לתקן את הטעות.
ה. "כיצד על עורך הדין לנהוג כשמתברר לו כי לקוחו שינה על דעת עצמו פרטים בתצהיר", עט ואתיקה, 60 (דצמבר 2000) ע' 3.
עו"ד גילה שלקוח שלו שינה תצהיר בלי ידיעתו. הוא צריך:
- להסביר ללקוח את הבעיה ולבקש ממנו לתקן אותה
- להתפטר אם הלקוח לא משתכנע ולדווח לביהמ"ש
ו. מתי ראוי לעורך דין להשתחרר מייצוג, עט ואתיקה, 57 (מרץ 2000) ע' 3.
עו"ד חושדת שהמסמך עליו מבוססת התביעה מזוייף
- אם היא משוכנעת בזיוף היא צריכה לבקש מביהמ"ש רשות להתפטר.
ז. חובת הסניגור כאשר נודע לו שלקוחתו הפרה את תנאי השחרור בערובה" אתיקה מקצועית 7 (אוקטובר, 2003).
לא צריך להודיע לביהמ"ש אך לענות נכון במקרה שהשאלה תעלה (אלא אם יש חשש לפשע עתידי).
ח. מספר החלטות של ועדת האתיקה הארצית בנושא איסור הטעיית בית המשפט (מצ"ב).
1. הפגם המהותי בהתנהגות עורך הדין היה בכך שלא שיתף מראש את בית המשפט (ולו בנוכחות באי כוח הצדדים בלבד) בכוונתו להציג כנאשם אדם שאינו הנאשם, ובכך הטעה את בית המשפט. אילו עשה כן, ובית המשפט היה מתיר את הדבר, לא היה כל פסול בניסיון לבחון בדרך זו את זכרונו של העד.
2. עו"ד הועמד לדין משמעתי כי הסתיר מסמכים של הלקוחה בהגשת בקשות לביהמ"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה