1. כללי
רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח נ' ורדן חאדר, פ"ד נח(1) 854המשיב הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים. במהלך בירור התביעה בפני בית משפט השלום ביקש המשיב מבית המשפט כי ימונה מומחה בתחום הנפשי, וזאת לאור נזק נפשי שטען כי נגרם לו עקב נוכחותו בשעת מותו של אביו בתאונת הדרכים. בית המשפט קבע, שאין למנות מומחה רפואי בתחום הנפשי. בהמשך ההליכים, ביקש המשיב פעם נוספת מבית משפט השלום שימונה מומחה בתחום הנפשי. לבקשה זו צירף מסמך חדש שלא היה בפני בית המשפט בשעה שהחליט את ההחלטה הקודמת. בדיון בבקשת המשיב למינוי מומחה, שהתקיים באותו היום, דחה בית משפט השלום את הבקשה בשנית, וקבע שאין באישור בית החולים בצפת כדי לשנות את החלטתו.
על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה, ונקבע בה לענייננו כי "... בשלב הזה, לא הונחה תשתית מספקת למינוי מומחה בתחום הנפשי".
ביום 18.6.02 ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בתביעת הפיצויים העיקרית של המשיב, ובו נפסק, בין היתר, כי לא יינתן למשיב פיצוי בגין נזק נפשי. המשיב הגיש ערעור על פסק דין זה בו ערער, בין השאר, על כך שלא מונה לו מומחה פסיכיאטרי. לנימוקי הערעור צירף ב"כ המשיב מסמכים רפואיים נוספים לאישור בית החולים בצפת.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב בנוגע למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפש. לאחר שיקבל את חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי הוא יאפשר לצדדים להשלים את טיעוניהם ואז יינתן פסק הדין בערעור. על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפנינו.
פסה"ד:
השאלה, האם ניתן להשיג על החלטה אחרת של הערכאה הראשונה במסגרת ערעור על פסק דין של ערכאה זו בנסיבות בהן בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה מנימוקים שהינם לגופה של ההחלטה, שנויה במחלוקת בפסיקה.
בתחילה הושארה בצריך עיון השאלה הכללית האם עצם דחייתה של בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת חוסמת את תקיפתה של ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין. בהמשך הסתמנה נטייה בפסיקה, לפיה אין בדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת מנימוקים שהם לגוף העניין כדי למנוע השגה על החלטה זו במסגרת הערעור על פסק הדין. בהמשך, חל שינוי במגמת הפסיקה ונקבע שדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת מנימוקים שהינם לגוף ההחלטה, חוסמת דיון מחודש בהחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין.
ברם, עם השנים הסתמנה מגמה שונה. הפסיקה החלה מסתייגת מהנטייה לראות בדחיית בקשת ערעור על החלטה אחרת שנעשתה לגוף ההחלטה כחוסמת אפשרות להשיג על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין. נכון להיום שאלה זו עומדת כשאלה הצריכה עיון. השאלה דורשת הכרעה.
לדעתי, דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של הערכאה הראשונה, אפילו אם הדחייה התבססה על דיון לגופו של עניין, אינה חוסמת את הדרך להשיג על ההחלטה פעם נוספת במסגרת הערעור המוגש על פסק הדין של הערכאה הראשונה.
המסגרת הנורמטיבית מצויה בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי. מי שבקש רשות ערעור על החלטה אחרת ובקשתו לא נענתה, ועל כן נמנע ממנו לערער, כמוהו כמי ש"לא ערער". לפיכך, על פי לשון תקנה 411, בעל דין שבקשת רשות שהגיש נדחתה ועל כן לא ערער על ההחלטה האחרת, יהיה רשאי להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין.
חשוב להדגיש בהקשר זה, כי תקנה 411 אינה יוצרת הבחנה כלשהי, ולו במרומז, בין בקשת רשות שנדחתה מנימוקים שהם לגוף ההחלטה האחרת, ובין דחיית בקשת רשות הערעור מנימוקים אחרים (נימוקים אחרים עשויים להיות, למשל, שהמבקש העלים עובדות רלוונטיות בבקשה, או שלא קיימת הצדקה להטריד את בית המשפט לערעורים בשלב זה בנושא המועלה בפניו, ומוטב להשאירו לדיון בערעור על פסק הדין של הערכאה הראשונה)ץ
יש והליך משפטי לא כונה במילה "ערעור" אך הוא מהווה בפועל ערעור. אך סבורני, שלאור תקנות סדר הדין האזרחי ומגמותיו, אין לראות בדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת שנעשתה לגופה בגדר ערעור, וזאת מהטעמים המרכזיים הבאים: ראשית, ההליך בבקשת רשות ערעור שקבוע בתקנות מקוצר למדי, ואין הוא דומה להליך הערעור. כך לדוגמא, נעדר מהליך בקשת רשות הערעור מנגנון הדיון הקיים בהליך הערעור (ר' תקנות 445-447 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שנית, ככלל, ערעור נדון בפני הרכב של שלושה שופטים, בעוד שבקשת רשות ערעור נדונה לפני שופט אחד. שלישית, בערעור מונח בפני ערכאת הערעור פסק הדין של הערכאה הראשונה, וההשגה על ההחלטה האחרת שנעשית במסגרתו נבחנת על ידי בית המשפט על סמך מכלול החומר, כשההשלכה של החלטת ערכאת הערעור הנוגעת להחלטה האחרת על תוצאת ההליך ברורה יותר. לעומת זאת, כעיקרון, בחינתה של בקשת רשות ערעור נעשית כאשר מהחומר המונח לפני בית המשפט לא ברורה לרוב ההשלכה של ההחלטה בערכאת הערעור על תוצאותיו של ההליך. רביעית, התקנות קבעו מנגנון ספציפי ומיוחד שמבקש להקנות לדיון בבקשת רשות ערעור אופי של הליך ערעור. הכוונה לתקנה 410 לתקנות שכותרתה "הגשת בקשת רשות לערער כהגשת ערעור". התקנה קובעת שבית המשפט, שאליו הוגשה בקשת רשות ערעור, רשאי לדון בבקשה כבערעור רק אם הסכימו לכך בעלי הדין, או לאחר שניתנה להם ההזדמנות להביע התנגדותם ונראה לבית המשפט שלא תיפגע זכותם. צא ולמד, משקיים בתקנה 410 מנגנון פרטיקולרי המסדיר דיון בבקשת רשות הערעור כבערעור, אין מקום לעקוף מנגנון זה, תוך פגיעה בזכויות הצדדים שהוקנו להם מכוחו, ולראות בדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת, שנעשתה לגוף העניין, כתחליף לערעור.
על אף דחיית בקשת הרשות לערער האמורה, רשאי היה המשיב להשיג על החלטת בית משפט השלום שלא למנות מומחה במסגרת הליך הערעור על פסק דינו.
אעבור אפוא לבחינת הפלוגתא השנייה שהתעוררה בענייננו והיא האם היתה רשאית ערכאת הערעור למנות מומחה רפואי וליתן הוראות הנלוות למינוי זה, או שמן ההכרח היה שתחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת שזה ימנה את המומחה הרפואי, לאחר שערכאת הערעור הגיעה למסקנה שמן הראוי למנות מומחה.
ככלל, במקום בו נדרשת ערכאת הערעור לבירור שאלות עובדתיות שלא הוכרעו על ידי בית המשפט בערכאה הקודמת, היא רשאית להחזיר את הדיון לדרגה הקודמת עם הוראות לבירורן (ר' תקנה 455). ברם, הסמכות הקבועה בתקנה 455 אינה גורעת מהסמכויות הכלליות הרחבות המוקנות לערכאת הערעור שנקבעו בתקנה 462, כולל הסמכות ליתן כל החלטה שהערכאה הראשונה צריכה היתה לתיתה. בענייננו, ערכאת הערעור מינתה מומחה בלא להחזיר את התיק לדיון לערכאה הקודמת, ונתנה לצדדים הוראות הנוגעות למינוי זה. בנסיבות המקרה אין פסול בהחלטה זו, ואין לומר שבית המשפט המחוזי לא היה רשאי להחליט כפי שהחליט. ברם, יש להניח שאם חוות דעתו של המומחה תצריך חקירות והבאת ראיות נוספות, יוחלט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כמקובל וכראוי, להחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שישמע את הראיות הנוספות ויתן את פסק דינו מחדש.
ע"א (ת"א) 3109/07 קלאב הוטלס אינטרנשיונל נ' דגן (טרם פורסם)
השאלה המקדמית המתעוררת בערעור זה - האם ניתן להשיג במסגרת ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט השלום, גם על החלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, שנעתר לבקשת רשות ערעור אשר הוגשה על החלטת ביניים שניתנה בבית משפט השלום.
המערערת יחד עם חברה נוספת הגישו תביעה כנגד המשיבים. האחרונים הגישו תביעה שכנגד נגד המערערת. התביעה העיקרית נמחקה לפי בקשת המערערת והחברה הנוספת, ונותרה לדיון התביעה שכנגד. במסגרת הליכים אלו, ניתנו צווים בענין גילוי ועיון במסמכים כנגד המערערת, לרבות במסגרת בקשות רשות ערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי. לאחר שבית המשפט המחוזי האריך את המועד להצגת המסמכים בפני המשיבים, הגישו המשיבים בקשה לבית משפט השלום למחיקת כתב ההגנה, בטענה כי לא הומצאו המסמכים, אולם בית משפט השלום דחה את בקשתם. המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי אשר הורה על מחיקת כתב ההגנה, תוך חיוב בהוצאות.
המערערת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון אך היא נדחתה.
בית משפט השלום, לאחר מספר בקשות שהוגשו לו ע"י המשיבים, נתן פסק דין (פסיקתא), תוך חיוב המערערת בחיובים שונים.
בערעור שהגישה המערערת בפנינו, היא משיגה על פסק הדין של בית משפט קמא, ובמסגרתו טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי היתה שגויה, הואיל והיא (המערערת) עמדה באשר הוטל עליה. כך גם לא היה מקום, לטענתה, לנקוט בסעד הדרסטי של מחיקת כתב ההגנה שהוגש מטעמה. לטענת המערערת, במסגרת ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, רשאית היא להשיג גם על החלטת הביניים, הגם שניתנה ע"י בית המשפט המחוזי.
פסה"ד:
בפרשת אליהו, דן בית המשפט בשיקולים השונים המשמשים את בית המשפט אם להעתר לבקשת רשות ערעור או לדחות הבירור לשלב הערעור על פסק הדין הסופי, אם יוגש.
ככל שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכריעה יותר על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון בערכאה הדיונית, כך שיהיה קשה יותר להשיב את המצב לקדמותו אם יתברר בשלב מאוחר יותר שההחלטה היתה שגויה, ייטה בית המשפט שלא לדחות את הבירור לשלב הערעור על פסק-הדין. הנטייה להתיר את הערעור המיידי תתגבר ככל שהחלטת-הביניים היא בעלת אופי בלתי-הדיר (למשל, החלטות בנושא סעד זמני או חיסיון), או שהיא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים (למשל, החלטות בנושאי-סף מסוימים). לעניין זה, אין בית המשפט מוגבל לרשימה סגורה וממצה של החלטות. לבית המשפט נתון שיקול הדעת לבדוק ולהכריע אם חשיבותה של ההחלטה והנזק שעלול להיגרם לצדדים עקב דחיית הבירור הם כאלה שמצדיקים הפעלת מיידית של מנגנון הביקורת הערעורית.
אם נחזור עתה לשיקולים שהובאו בפרשת אריה נמצא למדים כדלקמן: אכן, ההליך בדיון בבקשת רשות ערעור לכשעצמה, הוא הליך מקוצר. אולם, אם ניתנה רשות ערעור, והערעור נדון לגופו, הן בהתאם לתקנה 407 והן בהתאם לתקנה 410 לתקנות - מתקיים הליך רגיל של ערעור על כל רכיביו. משכך, הנימוקים הראשון והרביעי שהובאו שם לא נתקיימו במקרה דנן. הנימוק בדבר הרכב של שופט אחד או שלושה שופטים אכן חל גם במקרה דנן, אולם כבר נקבע שאין בנימוק זה לכשעצמו נימוק שלא לראות בבירור ערעורי, כהחלטה שניתנה בערעור לכל דבר וענין.
אכן, הנימוק בדבר הימצא כל החומר בפני בית המשפט בעת הדיון בערעור על פסק הדין, יכול ויהיה קיים בעת שהתקבלה בקשת רשות ערעור והערעור התקבל, אולם המקרה דנן מראה כי לא בהכרח כך פני הדברים.
לבסוף, לענין השיקולים שהובאו שם, הרי מלשון תקנה 411 לתקנות עולה כי מדובר בבקשת רשות ערעור שנדחתה, ואזי ייחשב הדבר כאילו בעל הדין לא ערער. מנגד, אם הבקשה לרשות ערעור התקבלה והערעור נדון לגופו, הרי לכאורה התקנה לא חלה, הואיל ובעל הדין ערער.
לכאורה, מעת שהוגשה בקשת רשות ערעור, וכשהבקשה התקבלה ונערך בירור ערעורי, הגם שבסופו של יום לא נעתר בית המשפט למבוקש ודחה את הערעור לגופו - לא חלות הוראות תקנה 411 הואיל ולא מדובר במצב ובו בעל הדין לא ערער.
מחד גיסא, לא ניתן לקבוע כאילו מי שעתה מבקש להשיג על אותה החלטה הינו בגדר בעל דין שערער על החלטת ביניים. יתר על כן, נשאלת השאלה אם לא ניתן לראות בפסק הדין בערעור על החלטת הביניים, כאילו ניתנה החלטה זו על ידי הערכאה הראשונה ובאופן שעתה לראשונה משיג הצד שכנגד על אותה החלטה. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכך שהערכאה הערעורית דנה גם דנה בערעור, והגיעה למסקנה אשר הגיעה.
ככל שהתקיים בירור ערעורי לא קיימים, לפחות חלק מהנימוקים המצדיקים דיון נוסף בערכאת הערעור במסגרת ערעור על פסק הדין. ודוק, בהתאם לתקנה 407(ב) הרי בעת שבית משפט נותן רשות ערעור, יכול ויעביר את הדיון בערעור להרכב מורחב, דהיינו בפני שלושה. אין מקום, לדעתי, לערוך אבחנה בין מצב ובו הערעור נדון לגופו בפני דן יחיד, ובין אם נדון בפני ההרכב. בשני המקרים נערך בירור ענייני, ולגופם של דברים, ולא לגופה של הבקשה לרשות ערעור בלבד.
שנית, לא בכדי פרט המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין בפרשת אליהו את השיקולים שאמורים להנחות את בית המשפט האם לתת רשות ערעור ולקיים את אותו בירור ערעורי, תוך כדי ההליך המתנהל בפני הערכאה הראשונה. אחד השיקולים הינו חשיבות ההכרעה בשאלה הניצבת לדיון על ההליך המתנהל בפני הערכאה הדיונית. כך השפעה מכרעת על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים.
אם אכן נקבל את גישת המערערת, התוצאה תהיה כי נמצא בכעין "מעגל שוטה". בית המשפט בערכאת הערעור סבר כי ישנה חשיבות להכרעה בשאלה העומדת לדיון באופן מיידי, ואין מקום לדחות את קיום הברור הערעורי עד לאחר שיינתן פסק דין. דהיינו המניע המרכזי והמהותי לקביעה שכשזאת, אשר בגינה תנתן רשות הערעור, כי לשם תקינות ההליך יש מקום לבירור מיידי. והנה, לאחר שנדון הערעור לגופו, בין שהתוצאה תהיה דחיית הערעור ובין שהתוצאה תהיה קבלת הערעור, אמור ההליך להתנהל באופן שהתוותה ערכאת הערעור, אשר מצאה לנכון להתוותו תוך כדי ההליכים המתנהלים בערכאה הדיונית.
והנה, אם נקבל את גישת המערערת, בסופו של יום יכול ויסתבר כי כל ההליך המשפטי שהתנהל בפני הערכאה הערעורית ואשר נועד להתוות את הדרך ולא להמתין לסופו של ההליך, היה דיון מיותר הואיל ועתה במסגרת הערעור על פסק הדין תועמד בשנית להכרעה אותה שאלה שהכריעה בה כבר הערכאה הערעורית. למשל, ביטול ההכרעה בדבר הבאת ראיות לסתור או הכרעה בשאלת מינוי מומחה או אופן הגשת תצהירי עדות ראשית.
לא זהות מגיש הערעור על פסק הדין היא זאת שתקבע אם ניתן יהיה להשיג על החלטה שניתנה על ידי ערכאת הערעור, אלא מהותה של אותה החלטה שניתנה על ידי ערכאת הערעור.
המבחן בעניננו, אם ערכאת הערעור דנה בערעור לגופו אם לאו. ככל שנערך "בירור ערעורי" בערכאת הערעור והוכרעה סוגיה זאת או אחרת במסגרת הדיון בערעור לגופו, שוב מהווה הכרעה זאת "סוף פסוק" ואין מקום לפתוח בשנית דיון באותה שאלה שהוכרעה.
מאידך, אם נדחתה בקשת רשות ערעור בין מבחינה טכנית ובין מבחינה מהותית לא יהיה בכך למנוע השגה באותו נושא במסגרת הערעור על פסק הדין.
גם האינטרס הציבורי מחייב את התוצאה האמורה.
סיכומם של דברים:
בעת שמוגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, ובית המשפט דחה את הבקשה, מבלי לתת רשות ערעור, רשאי העותר לבקשת רשות הערעור להשיג על אותה החלטת ביניים במסגרת ערעור על פסק הדין.
שונים הדברים מעת שערכאת הערעור נעתרה לבקשת רשות הערעור ודנה בערעור לגופו. במקרה שכזה, גם אם דחתה ערכאת הערעור את הערעור, וביתר שאת אם קיבלה את הערעור, שוב אין מקום להשיג על פסק הדין בערעור במסגרת ערעור על פסק דינה של הערכאה הדיונית.
מעת שכל הערעור דנן, נסוב בהתאם להודעת הערעור אך ורק בהשגה על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר קבענו כי בפסק הדין קיימת הכרעה סופית - דין הערעור להדחות על הסף וכך אנו מורים.
2. פסק דין והחלטה אחרת
רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)
במסגרת תובענה אשר תלויה ועומדת בבית משפט, עותר התובע לקבלת פטור מתשלום אגרת בית המשפט. בית המשפט דן בבקשתו ומכריע בה. מהי דרך התקיפה של ההחלטה האמורה? יצוין מיד, כי דרך התקיפה נגזרת מן השאלה האם תסווג ההחלטה, לעניין זה, כ"פסק דין" או שמא כ"החלטה אחרת".
בכל שבעת המקרים שנדונו בפנינו יחדיו, מדובר בבקשות לפטור מאגרה במסגרת תובענות (ולא לגבי ערעורים).
פסה"ד:
מקובל לומר, כי ככל שקיימת מחלוקת בעניין עצם החיוב באגרה או בעניין גובהה, הרי שמדובר במחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה - שהינו, דרך כלל, התובע - לבין המדינה.
אף על פי כן, דבר החקיקה העיקרי המסדיר את סוגית החבות בתשלום אגרות, הוא תקנות בית המשפט (אגרות), אינו מחייב את צירופה של המדינה להליך כל אימת שנדון עניין הקשור בתשלום האגרה. צירופה של המדינה להליך רצוי, למצער, במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי עקרוני או שאלה שעשויה להיות בעלת השלכות רחבות על גבייתן של אגרות משפט.
סוגיה נוספת וקשורה הינה מעמדו של בעל הדין שאינו חייב באגרה (בדרך כלל מדובר בנתבע או במשיב), במסגרת הליך העוסק בתשלום האגרה. בעניין זה מקובלת הייתה בעבר הגישה לפיה ככלל, אין לנתבע מעמד בהליך כאמור. עם זאת, כיום קיימת גישה שונה משהו לפיה רשאי הנתבע לשטוח בפני בית המשפט את עמדתו לעניין חבותו של התובע בתשלום אגרה
יוער, כי זכותה של המדינה להשיג על ההחלטה קיימת בין אם רואים בה בעלת דין פורמלית לעניין הליך הביניים באשר לאגרה, ובין אם אינה מהווה בעלת דין כאמור. זאת, שכן ההחלטה בסוגית האגרה מכריעה בזכויותיה.
אופן ההשגה על החלטה שיפוטית נגזר מסיווגה של ההחלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת". המפתח לעריכתו של סיווג כאמור מצוי במישור הדיוני. השאלה בהקשר זה היא, האם "נסגר התיק" או שמא נותר לשופט עניין נוסף לדון בו בגדר ההליך. אם התשובה היא שהתיק נסגר, הרי שמדובר ב"פסק דין", ולא - לפנינו "החלטה אחרת". כמו כן, כאשר מכריע בית המשפט בחלק מן הסעדים והעילות או לגבי חלק מהנתבעים, הרי שלפנינו "פסק דין חלקי". המבחן הנזכר אינו ישים לגבי החלטות הניתנות לאחר סיומו של ההליך.
נתון נוסף אשר משפיע על אופן ההשגה על החלטה שיפוטית הינו זהותו של הגורם השיפוטי אשר הכריע בבקשה. כפי שעולה מן ההליכים שבפנינו, במקרים מסוימים מוכרעת בקשה לפטור מאגרה על ידי רשם, ואילו במקרים אחרים מטופלת היא על ידי שופט. כאשר ניתנת החלטה מסוימת על ידי רשם, הרי שאם תסווג היא כ"החלטה אחרת", תהא ההשגה עליה על דרך הגשת ערעור בזכות לבית המשפט שבו מכהן הרשם (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט). לעומת זאת, אם היא תסווג כ"פסק דין", תתבצע תקיפתה באמצעות הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט).
שונה הדין בכל הנוגע להחלטתו של שופט. כאשר ניתנת החלטה על ידי שופט, הרי שסיווגה כ"החלטה אחרת" יוביל לכך שדרך התקיפה הנכונה תהא הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט), ואילו סיווגה כ"פסק דין" יחייב השגה על דרך הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(א) ו-52(א) לחוק בתי המשפט). נוסיף עוד, כי אם בעל דין אינו משיג על "החלטה אחרת", בין אם ניתנה על ידי שופט ובין אם על ידי רשם, בסמוך לאחר נתינתה, זכאי הוא לערער עליה, בזכות, עם מתן פסק הדין בתובענה (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי).
ישנם שלושה גורמים אשר עשויים לבקש להשיג על החלטה בבקשה למתן פטור מאגרה: המדינה, התובע והנתבע. על פי המבחנים המקובלים לסיווגן של החלטות, בכל הנוגע למדינה מהווה החלטה בבקשה לפטור מאגרה משום "פסק דין", אשר ההשגה עליו מוגשת לערכאת ערעור, בזכות, בסמוך לאחר נתינתו.
לגבי סיווגה הנכון של החלטה בבקשה לפטור מאגרה ביחס לתובע ולנתבע? עניין זה אינו כה פשוט. לטענת המדינה יש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין" אף ביחס לתובע ולנתבע. אכן, עמדה זו עמדה אפשרית היא. עם זאת, העמדה האחרת, אשר על פיה ראוי לסווג את ההחלטה בה עסקינן כ"החלטה אחרת", אפשרית אף היא. לעניין זה ניתן לטעון, כי מבחינתם של התובע ושל הנתבע אין בהחלטה בבקשה לפטור מאגרה כדי לסיים את ההליך העיקרי. בהכרעה בין שתי הגישות הנזכרות ראוי ליתן משקל ממשי לשיקולי מדיניות בעלי אופי מעשי.
בהקשר זה ניתן למנות שני שיקולים מרכזיים אשר הינם רלוונטיים לענייננו. השיקול האחד עוסק בהשפעת סיווגה של ההחלטה על יעילותם של הליכי ההשגה. זאת, על רקע העומס הרב המוטל על בתי המשפט והיותו של הזמן השיפוטי המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת. עניינו של השיקול האחר הינו השפעת הסיווג על מידת פשטותם ובהירותם של הכללים בעניין אופן ההשגה על החלטה כאמור. שיקול זה נובע מן השאיפה כי הכללים הדיוניים יהיו "ידידותיים למשתמש" ככל הניתן.
החלופה הראשונה הינה סיווגה של החלטה בבקשה לפטור מאגרה, בכל הנוגע לתובע ולנתבע, כ"פסק דין". תיווצר סימטריה לעניין אופן ההשגה ביחס לכל בעלי הדין. י חלופה זו אכן "ידידותית למשתמש". עם זאת, אין היא עולה בקנה אחד עם שיקול המדיניות השני, שעניינו יעילותם של הליכי ההשגה. קביעה לפיה החלטה בבקשה לפטור מאגרה מהווה "פסק דין" אף ביחס לתובע ולנתבע תוביל לכך, שהשגה על החלטה כאמור תוגש לערכאת הערעור בזכות ובסמוך לאחר מתן ההחלטה. זאת, בין אם ניתנה ההחלטה על ידי רשם ובין אם ניתנה על ידי שופט. ערכאת הערעור תדון בערעור בהרכב של שלושה שופטים (סעיפים 26 ו- 37(א)(2) לחוק בתי המשפט). כל השגה של תובע או של נתבע על החלטה בבקשה לפטור מאגרה תידון בפני שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי או של בית המשפט העליון (בדומה להשגה של המדינה). ברי, כי תוצאה זו אינה יעילה כלל ועיקר.
החלופה השנייה אותה הזכרנו הינה סיווגה של החלטה בבקשה לפטור מאגרה כ"החלטה אחרת" לגבי התובע ולגבי הנתבע. פיצול כאמור אינו מקדם את השאיפה ליצירת כללים בהירים וידידותיים, ועל כן ככלל אין הוא רצוי. אף על פי כן, ניתן להצביע על דוגמאות לפיצולים מסוגים שונים ביחס לסיווגן, וממילא אף לדרכי תקיפתן, של החלטות שיפוטיות. אולם למעשה, ניתן לתמצת חלופה זו באמצעות כלל פשוט יחסית: החלטה בבקשה לפטור מאגרה תסווג תמיד כ"החלטה אחרת" (ביחס לכל בעלי הדין), למעט ביחס למדינה. חלופה זו מתיישבת היטב עם השיקול שעניינו יעילות. דרך ההשגה על החלטה כאמור הניתנת על ידי רשם תהא הגשת ערעור לבית המשפט שבו מכהן הרשם, ואילו תקיפת החלטה כאמור הניתנת על ידי שופט תיעשה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור. בשני המקרים תידון ההשגה על ידי דן יחיד (סעיפים 26(4), 37(ג) ו-96(ב) לחוק בתי המשפט).
ראוי להעדיף את החלופה השנייה. כמובן, שהתובע רשאי לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין. אם יימנע התובע מלשלם את האגרה בעקבות דחיית בקשתו לפטור מאגרה, תימחק תובענתו. המחיקה מהווה, כמובן, פסק דין. בגדר ערעור שיגיש יוכל התובע לתקוף את ההחלטה שדחתה את בקשתו לפטור מאגרה. אף אם הנתבע יערער על פסק הדין, יוכל הוא לתקוף את ההחלטה שקיבלה את הבקשה לפטור מאגרה.
באותם מקרים בהם המדינה נוטלת חלק פעיל בדיון לעניין האגרה, עלולה האבחנה בינה לבין התובע והנתבע להוביל, לעתים, למצבים מוזרים. ייצא, שתוגשנה שתי השגות על אותה החלטה לערכאות שונות. במצב עניינים זה ראוי כי הטיפול בערעורו של הנתבע יושהה, וכי זכויות הצדדים כולם יוכרעו על ידי ערכאת הערעור במסגרת ערעורה של המדינה. קושי נוסף עשוי להתעורר בסיטואציה בה התובע או הנתבע תוקפים את ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה במסגרת הערעור על פסק הדין. מאחר שמעורבותה של המדינה הסתיימה עם מתן ההחלטה, הרי שלא תהא לה אפשרות מעשית לדעת על דבר סיומו של ההליך העיקרי והגשת הערעור האמור. במצב מעין זה, מחויב בעל הדין המערער לצרף את המדינה כמשיבה לערעור. אם אין הוא עושה כן, נדרשת ערכאת הערעור להורות על צירופה של המדינה כמשיבה (תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי).
הכרעתנו חלה אף לגבי החלטות אחרות בענייני אגרה, כגון החלטה המכריעה בסוגית שיעורה הנכון של האגרה על פי תקנות האגרות. יצוין עם זאת, כי החלטה המקבלת בקשה למחיקה מחמת תשלום אגרה בלתי מספקת (תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, ו-100(3)), מהווה "פסק דין" ביחס לתובע ולנתבע, באשר היא מסיימת את ההליך העיקרי ביניהם.
קיימים כמובן מקרים שבהם המדינה הינה נתבעת (לבדה או יחד עם נתבעים אחרים) בתובענה. במקרים מעין אלה לא ניתן לומר כי החלטת האגרה מסיימת את עניינה של המדינה בהליך.
ע"א 130/87 שנסי נ' גלעדי, פ"ד מא (4) 707 (סע' 5-10 לפסק הדין)
המפתח להבחנה בין פסק-דין להחלטה אחרת מצוי במישור הדיוני, ועיקרו הוא - האם סיים בית המשפט, עם מתן ההחלטה, את בירור המחלוקת שבאה לפניו ו"סגר את התיק". בעניין זה אין חשיבות לכותרת, אותה העניק בית המשפט להחלטתו, והדברים ידועים. לפי תקנה 191 מוסמך בית המשפט להוציא גם פסק-דין חלקי, הן לגבי חלק מבעלי הדין והן לגבי מקצת העילות או העניינים הכלולים בתובענה, כל אימת שנראה לבית המשפט, שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות לעניין אותה תביעה או חלקה או לגבי השאלות, העומדות להכרעה לעניין זה. פסק-דין חלקי הוא פסק-דין לכל דבר ונתון לערעור בזכות כתוך המועד הקבוע לכך.
החלטה הניתנת בשלב הראשון של המשפט הינה בבחינת החלטה אחרת, הניתנת לערעור נפרד ברשות או לערעור בזכות, במסגרת פסק הדין הסופי.
אולם ההבחנה בין פסק-דין חלקי לבין החלטה הניתנת באחד משלבי הדיון בין אותם בעלי דין, אינה תמיד ברורה. המפתח להבחנה זו נעוץ בסעד המבוקש מבית המשפט : אם בית המשפט פוסק לבעל דין את הסעד אותו ביקש וסעד זה עומד בפני עצמו, אף אם לא הסתיים הדיון בתובענה כולה, הרי לפנינו פסק-דין חלקי.
דרך שונה - טכנית באופיה - לבחינה אם החלטה מסוימת הינה פסק-דין חלקי או החלטה אחרת הובאה באליהו נ' עזרא. כדי לבחון את הדברים, נתאר לעצמנו, שבהמשך הדיון בבית-המשפט המחוזי, בשלב השני, לא תתייצב המשיבה-התובעת בפני השופט. התוצאה תהיה, כי על-פי תקנה 3)157) ידחה השופט את התובענה, ולא תועיל לה, למשיבה, העובדה שבשלב הראשון יצאה החלטה לטובתה. וייתכנו אפשרויות אחרות שבסופו של דבר תידחה התובענה, למשל, אם לא יעלה בידי התובעת להוכיח כל נזק שהוא. מה שאין כן בפסק-דין חלקי הפוסק לתובע חלק מהסעד שביקש, ואם נדחית יתר תובענתו בהמשך הדיון, מפאת אי-התייצבותו של התובע או מסיבה אחרת, פסק-הדין החלקי בעינו עומד.
החלטה המעניקה את מלוא הסעד המבוקש מבין מספר סעדים העומדים לדיון, אשר אינה מהווה נדבך או שלב ביניים לצורך קביעת הסעד הסופי והמשך הדיון בתובענה אין בו כדי להביא לשינויה או ביטולה - הרי היא פסק-דין חלקי.
על-פי עיקרון זה נקבע, כי החלטה בעניין עצם החבות במזונות - להבדיל מן ההחלטה בעניין גובה המזונות - הינה החלטה אחרת, בהיותה שלב ביניים לשם קביעת הסעד הסופי המבוקש, ואילו מקום בו התבקש בית המשפט לחייב במתן חשבונות ובחיוב בתשלום על פיהם ובנוסף על כך התבקש גם ליתן סעד של פסק-דין הצהרתי בעניין עצם קיומה של השותפות, החלטה המצהירה על קיומה של השותפות הינה בבחינת פסק-דין חלקי, בהיותה מתייחסת לסעד מיוחד ונפרד שהתבקש מבית המשפט.
ע"א 4540/04 מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך (טרם פורסם)
בשנת 1997 הגיש התובע תביעה נגד מט"ח ונגד משרד החינוך בטענה להפרת זכויות היוצרים שלו. בכתב התביעה המתוקן צוין כי התביעה היא כספית, למתן חשבונות, צו מניעה וצו הצהרתי.
הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלת הפרת זכויות היוצרים, תוך שבעלי הדין "הזניחו" כלשון בית המשפט את הדיון בתרופות. בית המשפט קבע בהחלטה שכותרתה "פסק דין חלקי" כי "בספריהם של הנתבעים היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע" (להלן: הסעד ההצהרתי). בית המשפט קבע כי היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע ביחס לחלק מהפריטים שנטענו, מבלי שהתקיים דיון בכל טענות ההפרה העולות מהראיות.
לעניין התרופות קבע בית המשפט, כי נוכח מורכבות העניין ראוי לתת הזדמנות לבעלי הדין להביא את טיעוניהם במלואם. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם מט"ח וערעור מטעם משרד החינוך. במהלך הדיון העלה ההרכב שאלה בעניין קיומה של זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.
עמדת המדינה היא שעל החלטת בית המשפט המחוזי עומדת זכות ערעור וגם לגופו של עניין יש מקום להתערב בהחלטה כבר עתה ולא להמתין לקביעת התרופות. לגישת המדינה, לסעד ההצהרתי שניתן בהחלטה ישנה השלכה אופרטיבית מיידית ועצמאית ללא קשר לתוצאות הכספיות שייקבעו בפסק הדין הסופי. למען הזהירות, הגישה המדינה בד בבד גם בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.
עמדת מט"ח מאמצת את עמדת המדינה. לגישת מט"ח החלטת בית המשפט המחוזי העניקה את אחד הסעדים שנתבעו - סעד הצהרתי הקובע כי היתה הפרה של זכויות יוצרים - ודי בכך כדי שיהיה לפנינו פסק דין עליו קיימת זכות ערעור. מט"ח מבקש שבית המשפט ידון בסוגיה, בין אם כערעור ובין אם כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור והרשות ניתנה. עוד נטען כי גם שיקולים מערכתיים ומוסדיים תומכים בדיון בהליך דנא כבערעור שכן הליך הדיון בתרופות ובסעדים צפוי להיות ארוך, מורכב ויקר.
עמדת התובע היא כין אין לנתבעים זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי והיה עליהן להגיש בקשת רשות ערעור. הסעד ההצהרתי שניתן לו לא הושלם והוא למעשה רק מנגנון בדרך לסעד הסופי שיינתן בפסק הדין.
פסה"ד:
אין לנתבעים זכות ערעור.
החלטת בית המשפט המחוזי - על אף שכותרתה "פסק דין חלקי" -הינה החלטת ביניים, קרי, החלטה אחרת ולא פסק דין. לפיכך היה על הנתבעים להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור.
לטיב הסעד שניתן בהחלטה משקל נכבד בכגון דא. הצדדים מסכימים כי נקבעה הפרה של זכויות יוצרים וכי הדיון בתרופות נדחה לשלב הבא. אם מדובר ב"החלטה אחרת", הרי שלכל הדעות אין ערעור בזכות אלא ערעור ברשות.
הסכמת הצדדים למתן רשות ערעור יכולה להוות שיקול - אך לא שיקול מכריע - בהחלטת ערכאת הערעור אם להיכנס לעובי הקורה בשלב של החלטת ביניים וליתן רשות ערעור.
לעניין הכרעה האם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת, אין חשיבות לכותרת שניתנה להחלטת בית המשפט כשלעצמה. אם לאור תוכן ההחלטה ומהותה היא רק שלב ביניים לשם קביעת הסעד הסופי, הרי שהיא איננה פסק-דין חלקי אלא החלטה אחרת ונדרשת הגשת בקשת רשות ערעור.
הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן לא נזכר בכתב התביעה המקורי, אלא רק בכתב התביעה המתוקן. גלגוליו מלמדים כי הסעד ההצהרתי אינו עומד על רגליו שלו אלא צורף כ"תחליף-תחפושת" לסעד האופרטיבי שנתבקש, עקב מניעות שהיתה קיימת באותה עת בנוגע למתן צווי מניעה נגד המדינה, מניעות שלא קיימת עוד כיום.
שלושה טעמים מצטברים עומדים ביסוד מסקנתי: ראשית, הקביעה בדבר הפרת זכויות יוצרים אינה בגדר סעד עצמאי העומד על רגליו שלו; שנית, הקביעה איננה קביעה אופרטיבית מיידית המקנה לתובע זכות לצו מניעה מוגדר או לסעד כספי מוגדר בשלב זה של ההתדיינות; שלישית, הקביעה במהותה נועדה לשמש שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי.
התקבל רק הסעד ההצהרתי הראשון מתוך שלושה סעדים הצהרתיים שנתבקשו נגד משרד החינוך בכתב התביעה המתוקן כמפורט לעיל.
בית המשפט לא קבע לא צו מניעה נגד מט"ח ולא פיצויים. אות וסימן הוא שההצהרה שניתנה איננה סוף פסוק, להשקפתו של בית המשפט עצמו, אלא בגדר הצהרת-ביניים לקראת המשך הטיפול בתביעה.
ניתן להבין את נוסח הסעד ההצהרתי שניתן בדרכים שונות, שהרי הוא מבוסס על דוגמאות הפרה ולא על בחינה שיטתית מלאה של תיק המוצגים. אכן, נוסח הסעד ההצהרתי שניתן אינו מבהיר האם הוא ניתן ביחס לכל רשימת היצירות שצירף התובע לכתב התביעה.
הסעד ההצהרתי שניתן הוא שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי: בית המשפט המחוזי הדגיש כי "אין החלטתי זו מסיימת את ההליכים" וציין במפורש כי הצדדים התייחסו רק לפן ההפרה ולא לפן התרופות כמפורט בסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן:
ההחלטה נועדה במהותה לשמש שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי. משל למה הדבר דומה? להחלטה הקובעת חבות בתביעת נזיקין בטרם נדונה שאלת גובה הנזק. החלטה שכזו היא החלטה אחרת, הואיל והיא אינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון.
ע"א 7997/08 עזבון המנוח שלמה קפון נ' ענתר (טרם פורסם)
לניי בקשה מטעם משיב 1 למחיקת הערעור על הסף, בטענה כי הדרך להשיג על ההחלטה נשוא הערעור היא בדרך של בקשת רשות ערעור.
המשיב 1 נפגע בתאונת דרכים. בגין התאונה הגיש הניזוק תביעה לבית המשפט המחוזי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התביעה הוגשה במקורה נגד משיבים 2-3. בהמשך תוקן כתב התביעה וצורפו אליו המערערים. ביום 22.6.2008 פסק בית המשפט המחוזי בשאלה על מי מהנתבעים מוטלת האחריות לאירוע התאונה. בהחלטה, שהוכתרה "פסק דין (חלקי)" קבע בית המשפט כי החבות בפיצוי מוטלת על המערערים בלבד ואילו התביעה נגד משיבים 3-2 נדחתה, תוך חיוב מערערת 2 בהוצאות משיבה 3. כן חויבו המערערים להשיב למשיבה 3 את התשלום התכוף ששילמה.
המערערים הבהירו כי הם סבורים כי עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה וכי הבקשה לרשות ערעור הוגשה אך מטעמי זהירות. משיב 1, מצידו, הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף. לטענתו, מדובר ב"החלטה אחרת" בכל הנוגע לקביעת חבותם של המערערים ביחס אליו, תוך שהדיון בשאלת הנזק יתקיים בשלב שני. עמדת המערערים היא כי מחד מדובר ב"החלטה אחרת" שכן ההחלטה מטילה את החבות לפיצוי הניזוק על המערערים והערעור עליה בשלב זה טעון רשות. מאידך ההחלטה מהווה גם "פסק דין" ככל שהיא מתייחסת לשלילת חבותם של יתר הנתבעים. המערערים סבורים כי ככל שהם חפצים להשיג על הקביעה הפוטרת את המשיבים 3-2 מאחריות, עליהם להגיש ערעור. הם מציינים כי ככל שהיו חפצים להשיג על חבותם שלהם, ללא קשר להכרעת בית המשפט ביחס ליתר הנתבעים, היה עליהם להגיש בקשה לרשות ערעור, אולם משבחרו להשיג גם על הקביעה הפוטרת את משיבה 3, קרנית, מאחריות, הרי שעומדת להם זכות ערעור. המערערים מוסיפים ומדגישים כי בערעורם הם משיגים לא רק על עצם ההחלטה כי קרנית אינה חבה בפיצוי הניזוק אלא גם על חיובם בהוצאות לטובת קרנית ועל חיובם להשיב לה סכומים ששולמו על ידה לניזוק כתשלומים תכופים.
פסה"ד:
הדרך הדיונית הפתוחה לפני המערערים להשיג על פסק הדין החלקי מיום 22.6.2008 הינה הגשת ערעור (בזכות). ככלל, כאשר מוגשת תביעה נגד שני נתבעים ובית המשפט דוחה את התביעה נגד נתבע אחד, בקבעו שאינו נושא באחריות, החלטה זו מסיימת את הדיון לגבי נתבע זה והיא ניתנת לערעור כפסק דין חלקי. לגבי אותו נתבע שהתביעה נגדו נדחתה, המדובר בפסק דין הסוגר את התיק. לגבי הנתבע האחר שהתביעה נגדו ממשיכה להתברר, המדובר ב"החלטה אחרת".
לכאורה, שני נתבעים כלל אינם יריבים לעומתיים זה כנגד זה. דחיית התביעה נגד אחד מהם אינה מעמידה זכות ערעור לאחר כנגד דחייה זו. תרופתו של מי שהוטלה עליו חבות היא בבקשת רשות ערעור על ההחלטה או בערעור על פסק הדין הסופי שינתן לאחר בירור הנזק ושיעורו. משמעות הדבר היא כי אם הנתבע אינו מגיש בקשת רשות ערעור והניזוק אינו מגיש ערעור, יהפוך פסק הדין בעניינו של הנתבע שהופטר מחבות לפסק דין חלוט. הנתבע שנמצא חייב לא יוכל לתקוף את הקביעה הפוטרת את הנתבע השני במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בינו לבין התובע.
תוצאה זו, שנראית קשה במבט ראשון, אינה נטולת היגיון. ממילא בערעור על פסק הדין הסופי יכול הנתבע להשיג על עצם הטלת החבות עליו, במישור היחסים בינו לבין התובע-הניזוק. ערכאת הערעור יכולה להפוך את קביעת הערכאה הדיונית ולקבוע כי אינו חב כלפי התובע, אפילו הנתבע הנוסף אינו צד להליך. קביעה זו של בית משפט של ערעור לא יכולה להביא, כמובן, להטלת חבות על הנתבע הנוסף, אך יש בה כדי להביא את הנתבע-המערער על סיפוקו, בכך שהוא עצמו לא יחוב כלפי הניזוק. אמנם, מבחינתו של הניזוק, הוא עלול למצוא את עצמו במצב בו לא יקבל פיצוי על נזקיו מאף אחד מן הנתבעים. לכן אם סבור הניזוק כי קיים סיכון שתתקבל בערעור טענת הנתבע כי אינו נושא באחריות, עליו להתכבד ולהגיש במועד ערעור על פסק הדין החלקי בעניינו של הנתבע האחר. אך אם הניזוק נוטל סיכון זה ואינו מערער על פסק הדין החלקי, עדיין אין בכך כדי להצדיק מתן אפשרות לנתבע שהוכרה חבותו להגיש ערעור בזכות נגד הנתבע האחר, שתביעת הניזוק נגדו נדחתה.
מכאן שככלל, מבחינתו של הנתבע עליו הוטלה החבות "פסק הדין החלקי" הוא בבחינת החלטה אחרת עליה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור.
ואולם, במקרה שלפניי בית המשפט המחוזי לא הסתפק בקביעת חבות המערערים ובדחיית התביעה של הניזוק נגד המשיבים 3-2, אלא הוסיף וחייב את המערערים בתשלום הוצאות למשיבה 3 ובהשבת הסכומים ששילמה משיבה 3 לניזוק כתשלום תכוף. נראה כי בכך נוצרה יריבות ישירה בין המערערים לבין משיבים 3-2. פסק הדין החלקי פסק סעדים (סופיים) במישור היחסים שבין המערערים למשיבה 3. לטעמי, על קביעות אלה זכאים המערערים להגיש ערעור בזכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה