ההבדלים בין ס' 54 לכלל 34:
ס' 54 כולל גם מחדלים (פס"ד מרטינז) וכלל 34 לא.
ס' 54 דורש יסוד נפשי של רשלנות, כלל 34 דורש ידיעה (ככה"נ עצימת עיניים)
כאשר יש הטעיה שמקורה בצד ג', הכללים אינם נותנים הכוונה. למשל, מקרה הלקוח ששינה את התצהיר.
העו"ד צריך לפעול בשלב הראשון בצורה שפוגעת הכי פחות בלקוח. לכן הוא צריך לדבר איתו. השלב השני הוא להפסיק את הייצוג, כי זה יפתור את בעיית ניגוד הענינים. באנגליה, מספיק שעו"ד יתפטר (זה סימן מספיק טוב לביהמ”ש שיש בעיה, “התפטרות רועשת”). במקרה הזה ובמקרים בודדים אחרים ועדת האתיקה קבעה שצריך גם להגיד לביהמ"ש. הסיבה היא שהלקוח יקח עו"ד אחר שלא יודע על התצהיר. ועדת האתיקה מציבה את טוהר ההליך מעל החובות ללקוח.
עו"ד שמייצגת תובע על בסיס זכ"ד חושדת שהוא מזוייף (“חשד כבד”). הועדה אומרת שאם זה ברמה גבוהה של הסתברות, היא צריכה לבקש שחרור מייצוג. היא צריכה לעשות זאת בהקדם האפשרי ולא לגרום להפרת החיסיון. העו"ד לא צריכה לדווח לביהמ"ש.
קשה להגיד אם יש קו ברור בהחלטות ועדת האתיקה.
בתצהיר העו"ד מאמת את האמור בתצהיר, כי הזהרת את הלקוח שעליו לומר את האמת. לפי כלל 34 אסור להגיש תצהיר שיודעים שהוא שקרי לביהמ"ש. מה לגבי רשויות אחרות? בתצהירים האלה העו"ד מאמת את החתימה בלבד. 34 ו-54 חלים רק על סיטואציה שיפוטית. אפשר להבהיר ללקוח שאם יהיה סכסוך הוא לא יוכל להסתמך על המסמכים המזוייפים אבל זאת לא תשובה מלאה.
מצד אחד אנחנו רוצים שעו"ד יאכפו את החוק אבל מצד שני שלא ירגלו אחרי הלקוחות שלהם. ככל שעו"ד מעורב יותר בהכנת ההסכם, ברור שאסור לו לקחת חלק בביצוע המעשה הבלתי-חוקי.
כללי הABA
גם פונים רק לטריבונל. גם כאן מודגשת הידיעה.
- אסור לטעון טענה לא נכונה
- חובה לתקן טענה לא נכונה מהותית שנטענה
- אסור להעלתו טענה
- חובה לגלות אסמכתא משפטית רלוונטית גם אם היא נגד הלקוח – הדין לא שייך ללקוח
- אסור להביא ראיה שקרית
- חובה לפעול בצעדים מתקנים סבירים אם התגלתה ראיה שקרית (כולל אם צריך לגלות לביהמ"ש)
- מותר לסרב להעלות ראיות, אם יש חשד סביר שהן שקריות, פרט למקרה של נאשם שרוצה להעיד (אם לעו"ד יש חשד סביר שהלקוח שלו יעיד עדות שקר הוא רשאי לא להעיד אותו). זאתגם הגנה לעו"ד אם הלקוח יבוא אליו בטענות.
- עו"ד שיודע שאדם עשה/יעשה/עושה דברים פליליים/רמייה שקשורים בהליך המשפטי צריך לנקוט באמצים מתקנים סבירים. אצלו לא ברור אם ס' 54 כולל גם דברים כאלה.
- ההוראות בשני הס' הקודמים גוברות על חיסיון
- בהליכים במעמד צד אחד (בד"כ זמניים, נוגעים לצווי מניעה) העו"ד צריך לגלות את כל העובדות גם אם הן לא לטובת הלקוח. אצלו צריך להתנהג בתו"ל.
חובות עו"ד כלפי צד ג'
מה קורה כאשר החובות ללקוח מתנגשות עם חובות לאדם אחר?
אין כלל אתי שמתיחס לנושא. החובה הזאת נגזרת מהמשפט האזרחי – חוב"ז בנזיקין. הלשכה כמעט ואינה משחקת תפקיד בפיתוח הנורמות הנגזרות מכך. תובעים את עוה"ד כי יש להם ביטוח או כי אי אפשר להוציא כסף מהמזיק.
יכול להיות שאין עילה כלפי המזיק אבל יש עילה כלפי השלוח? האם יש חובות שנגזרות מכך שהוא עו"ד? זאת השאלה המעניינת.
אם אנחנו מגיעים למסקנה שיש יחסי עו"ד-לקוח עם הצד ג', אפשר לגזור את האחריות מכח חובת הנאמנות. אם לא מגדירים אותו כלקוח מתעוררת השאלה.
מקרה של צד ג' שהפך להיות מוטב מפעולה משפטית (למשל צוואה) - ניח שהעו"ד התרשל וכתוצאה מכך שמוטב נפגע, הוא יכול לתבוע את עוה"ד מרשלנות כלפיו. לא מתעורר כאן המתח בין חובות.
מצבים בהם עו"ד יוצר מצג שוא כלפי צד ג' – גם כאן הכירו בחובה של עו"ד כלפי מי שיצרו כלפיו מצג שווא.
כאשר עוה"ד לקח על עצמו לבצע פעולה שיש עליה השלכה על צד ג: פס"ד ברגר - לקוח רכש דירה. העו"ד ייצג את הונה והתחייב לרשום משכנתא לטובת הבנק על הרכישה. היו שני ערבים להבטחת החובות כלפי הבנק. עו"ד התרשל ולא רשם משכנתא בטאבו. הערבים חתמו על החוזה שהם ערבים לחובות הרוכש. הרוכש לא שילם והבנק הלך לערבים (הוא היה אמור לממש את הדירה). הערבים תבעו את העו"ד וביהמ"ש הכיר בחובה של העו"ד כלפיהם. גם כאן אין התנגשות בין חובות.
3 המצבים של מוטב, מצג שווא ומחויבות כלפי צד ג – ניתן לתבוע עו"ד באופן ישיר גם אם אתה לא הלקוח.
יש לנו 3 פס"ד שקשורים ליחסים עם צד ג'. באה בהם לידי ביטוי הגישה שמטילה חובות מוגברות על עו"ד. כאן זה בעסקת מק'. בלוי נ' שרמן – רוכשי דירה. ערד – איבד את המספרה. דורנבאום – איבדו את הדירה. זה לא מקרי אנחנו מפתחים את ההלכות האלה על מק' (בעיקר דירת המגורים)
לוי נ' שרמן
לוי רכשו דירה מהקבלן צוברי. עו"ד הוא המאירי והוא עשה את העסקה. בטוח שצוברי הוא הלקוח שלו. לוי תובע את העו"ד כי הקבלן פשט את הרגל.
כאשר קבלן מוכר דירה לרוכשים, הוא צריך לתת את ההגנות ההבאות: הערת אזהרה, בטוחות, העסקה נערכת בשלבים. כאן לא נעשה אף אחד מהדברים האלה. הרוכשים שילמו את כל הכסף ולא קיבלו כלום.
האם לוי הם לקוחות? ביהמ"ש המחוזי קבע שכן, אבל גם אם לא היו לקוחות ייתכן שעוה”ד היה חייב כלפיהם בחובות מסויימות. זה מקל עלינו אבל זה קצת מאולץ. בביהמ”ש העליון נקבע שהם לא לקוחות. ביהמ"ש נסמך על כללי אתיקה ספציפיים – כללי האתיקה (ייצוג בעסקאות בדירות). הכליים מגדירים קבלן. בעסקה לרכישת דירה מקבל, אסור לייצג את הקבלן ואת הרוכש. הסיבה היא ניגוד ענינים ופערי כח. מותר לייצג ברישום, למרות שיש המתנגדים לכך. ביהמ"ש אומר שלא יכול להיות שנוצרו יחסי עו"ד לקוח כי למאירי זה אסור.
זאת פיקציה, כי העובדה שעו"ד היה מצוי בניגוד ענינים (ואפשר להעלות אותו לדין משמעתי) אינה פותרת אותו מהחובות כלפי הלקוחות שלו במישור החוזי.
ערד נ' אבן – ערד הוא העו"ד. פיינגולד הוא הלקוח. הנפגע הוא אבן. פינגלוד הציע עסקה משולבת, שבה אבן יקבל 20,000 ש"ח מהבנק והמספרה שלו תמושכן כערבות לכל החובות של החברות. החברות קרסו ולקחו לאבן את המספרה. אבן תובע את ערד כי פינגלוד פשט רגל.
ביהמ"ש קובע שאבן היה לקוח, אבל גם אם הוא לא היה, ערד היה חב לו חוב"ז. לכל הפחות הוא היה צריך ליידע אותו שהוא לא מייצג אותו ושכדאי לו לקחת עו"ד. ערד טען שהוא לא ידע על המצב הכלכלי של פיינגולד, ביהמ"ש טען שהוא היה צריך לדעת. מצופה ממנו להגן על האינטרסים הכלכליים של מי שפנה אליו, גם אם זה מנוגד לאינטרסים של הלקוח ה"ודאי" שלו.
חובת הנאמנות ללקוח אינה גוברת על החובה לצד ג' שתלוי בו. הוא אחראי כי הוא היה מעורב בעסקה.
דורנבאום – הלקוח הוא מלווה בשוק האפור. נחום הוא העו"ד. משפחת דורנבאום הם הנפגעים. הם לא יכלו לקבל הלוואה מהבנק על הדירה הממושכנת. הם ערכו חוזה "מכר על תנאי", אם הם לא ישלמו את ההלוואה הם יצטרכו למכור אותה למלווה. תנאי ההלוואה היו דרקוניים. הם לא עמדו בהלוואה והם מכרו לו את הדירה. בסופו של דבר זה פירק את המשפחה. בהליך הראשון דרונבאום תבעו את המלווה בטענת עושק. התביעה נדחתה. אין עילה מול המלווה. לכן המקרה הזה שונה מהמקרים האחרים והוא מייצר סטנדרט התנהגות מיוחד לעו"ד באשר הוא כזה.
נקבע שהם היו לקוחות, אבל פסה"ד של ברק מתיחס לחובות עו"ד גם אם הם לא היו לקוחות.
ע"מ לקבוע שיש אחריות בנזיקין צריך להוכיח חוב"ז, התרשלות, קש"ס, נזק.
פסה"ד של ריבלין (המיעוט) ניתח את ההתרשלות. הוא הבהיר למה הוא חרג מסטנדרט ההתנהגות הסביר בנסיבות העניין. אבל הוא קבע שאין חוב"ז. חוב"ז היתה קמה רק אם עוה"ד היה יוצר מצג שווא או לוקח על עצמו התחייבות מפורשת.
ברק מונה את המצבים שבהם קמה חוב"ז כלפי צד ג':
- עוה"ד זכה באמונו של צד ג'.
- עו"ד שלט בעסקה ועיצב אותה
- הצד השני היה תלוי בו לביצוע העסקה
- היו פערי כח בין הצדדים
- צד ג' לא היה מיוצג
ביהמ"ש בודק האם היתה התרשלות. כאשר בודקים זאת, אנחנו שואלים מה עו"ד סביר צריך לעשות בנסיבות, או מה הוא היה צריך לעשות כדי למלא את חוב"ז. עד דורנבאום, היו אמירות אגב שכל מה שצריך לעשות זה להבהיר שהוא לא מייצג את צד ג'. בפסה"ד הזה ביהמ"ש הולך צעד אחד קדימה.
ניתן לסווג את העסקה הזאת בשתי צורות – כמשכון או כמכר מותלה. אם היינו מסווגים כמשכון היה צריך לייגע אותו שאפשר להפרע רק עד גובה המשכון. אם זה מכר מותלה צריכםי לחול אותם חוקםי מגינים על אדם שממשים את דירתו, צריך להגן על הזכות לדיור חלופי. ביהמ"ש נכנס לתוך דיני החוזים ומבהיר שהיה צריך להגן על צד ג'. ביהמ"ש מכתיב לעו"ד כלל שמאזן בין החובות כלפי הלקוח לבין החובות כלפי צד ג'.
נחזור לשיעור השני- רעיון ה- NON ACCUNTABILITY. פריד ופפר אומרים – האוטונומיה של הלקוח צריכה לאפשר לעו"ד לעשות כל מה שללקוח מותר בגבולות החוק. לכאורה, בכך שהתביעה מול המלווה נדחתה, אנו אומרים שהלקוח פעל במסגרת החוק. לכן לפי פריד ופפר העו"ד היה בסדר. פוטרים את העו"ד מאחריות מוסרית כל עוד הלקוח פועל בתחומי החוק. זאת דעת המיעוט של ריבלין.
לובן אומר שהתוצאות של האוטונומיה הן לפעמים לא טובות. אמנם דיני החוזים אומרים שאין עילה אבל אנחנו לא רוצים לראות כאלה מצבים. אנחנו רוצים חברה יותר טובה, אנחנו רוצים בלמים ועו"ד הם בלמים טובים. לכן נטיל עליהם חובות מוגברות גם אם הלקוחות שלהם פועלים במסגרת החוק. הדיון של לובן ווסרסטרום היא ברמה המוסרית, וברק מתרגם את הרעיון לנורמה משפטית מחייבת.
כשהצד השני לא מיוצג אין את ההצדקה של השיטה האדברסרית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה