האיסור להטעות את ביהמ"ש
חלק מהסוגיה של עוה"ד יש כוחות שמושכים אותם לכל מיני כיוונים – צומת הנאמנויות. הנאמנות נתונה בראש ובראשונה ללקוח, אבל גם לביהמ"ש, לעצמו, לפרופסיה, לקולגות, לצד שכנגד, לציבור.
אינטרסים של עצמו – כלכליים, מוניטין, נוחות
אינטרסים של הפרופסיה -רואים את זה למשל ב"מעשה שאינו הולם את המקצוע"
לציבור – עו"ד כשומרי סף
לצד שכנגד – אם הוא לא מיוצג
מעניין לראות איך האיזונים בין החובות השונות נראים אחרת בסיטואציות שונות. בהליך הפלילי האדברסרי שמים את המשקל על הלקוח, אבל גם שם יש חובות כלפי ביהמ"ש. במקרים שאין סיטואציה אדברסרית והצד השני לא מיוצג, יהיו חובות אחרים. לפעמים יש התנגשויות ודילמות. האיסור להטעות את ביהמ"ש הוא מקרה פרטי של הדילמות של צומת הנאמנויות.
אצלנו החובה חזקה כלפי הלקוח והחובה כלפי ביהמ"ש היא חריג. אבל במקומות אחרים בעולם זה אחרת. באוסטרליה, עוה"ד הם קודם כל OFFICERS OF THE COURT. באנגליה הנאמנות לביהמ"ש פחות חזקה. מעניין כי 3 שיטות המשפט האלה הן בריטיות במקור.
בישראל הולכות ומתגבשות ההלכות שמאזנות את החובות האלה.
החובה לעזור לביהמ"ש לעשות משפט והאיסור להטעות קבועים בכלל 34 וס' 54. לכן עבירה עליהם נחשבת עבירת משמעת. בנוסף לזה, כאשר ביהמ"ש רוצה למשטר עו"ד הוא מטיל עליו סנקציות ישירות
פס"ד מאהר חנא -ביהמ"ש הטיל על עו"ד הוצאות אישיות. פסה"ד הזה מעניין כי רואים בו את האופן שבו ביהמ"ש מבינים את החובות של עו"ד כלפי ביהמ"ש:
החוליה המקשרת בין הלקוח לביהמ"ש
החובה היא כלפי מערכת המשפט ולא רק ביהמ"ש
חלק ממערכת המשפט והצדק
עליו לנהוג כבוד, לדבר אמת, להמנע מהטעיה
לסייע לביהמ"ש לנהל את המשפט באופן יעיל והוגן
אין סתירה בין הנאמנויות – מי שלא מסייע לביהמ"ש לעשות צדק מזיק לשולחו
לדעת נטע יש בס' האחרון היתממות והתעלמות מהקושי. כאשר יש לביהמ"ש קושי להכריע בין הנאמנויות, הם נוטים להתעלם מהמתח. עדיף להודות בסתירה ולהכריע מאשר להתעלם.
הטלת הוצאות אישיות אינ מאד רווחת אך זה הולך ומתגבר. גם לאור התחושה של השופטים שהם לא יכולים להתמודד עם עו"ד שמשמבשים את ההליך.
פס"ד גיא ויסמן -בקשות שונות בפלילי. ויסמן הואשם בגניבה מחברת הראל. הסניגור שלו נקט בשורת צעדים משבשי הליכים כטקטיקה.
ביהמ"ש אמר שההליך מתנהל תוך חריגה חמורה
עזיבה באמצע חקירת עד
אי התיצבות
התעלמות מציווי בימ"ש
שימוש בכל אמצעי אפשרי להקשות על ההליך
פגיעה בכבוד המוסד השיפוטי והשופט
זה מביא להארכות מעצר חוזרות ופוגע באינטרס של ביהמ"ש, הנאשם ומערכת השיפוט והשופטים, ואפילו הציבור.
לפני שנה העו"ד הזה התפטר מייצוג הלקוח ופרש מהלשכה. הוא טען שהמערכת לא מאפשרת לסניגור להגן על נאשם. הוא רוצה לעשות הכל למען הלקוח וביהמ"ש לא מאפשר לו.
ברגע שנכנסים לתוך מערכת צריך לפעול לפי הכללים שלה. אי אפשר להיות בפנים ולשבור את הכלים.
הסמכות להרחיק אדם מביהמ"ש אינה חלה כלפי מי שיש לו כללי משפט ספציפיים – כלומר לא חלה על עו"ד.
פס"ד מרטינז – שני נאשמים הגיעו להקראה שזה השלב הראשון של פתיחת ההליך. צריך לעשות אותה תוך 60 יום אחרת העצור משתחרר. בגלל טעות לא רשמו את הדברים של אחד העצורים. העו"ד לא אמר כלום ואחרי 60 יום הגיש בקשה לשחרור הלקוח. זה תרגיל קצת חסר תוחלת כי אפשר לבקש לעצור אותו מחדש.
ביהמ"ש אומר שעל עוה"ד מוטלת חובה להסב את ת"ל ביהמ"ש לכך שהיתה תקלה או לפחות לא לנסות להרוויח ממנה. המהמשעות של ס' 54 היא הטלת חובת גילוי כלפי ביהמ"ש.
ס' 54 קיים עוד מפק' עוה"ד מ-1922. באנגלית הביטוי "יעזור לביהמ"ש לעשות משפט" – TO ADMINISTER JUSTICE. כלומר – צדק. בהצעת חוק לשכת עוה"ד כתבו "לעשות צדק". בדיונים בועדה לקראת קיאה שנייה ושלישית, הסתדרות עוה"ד ביקשה לשנות את התרגום.
מה ההבדל? “צדק" לא בהכרח מתכוון לצדק מוסרי או מהותי, אבל בכל זאת היה חשוב ללשכה לא להשתמש במונח הזה. הם לא רוצים חובה כזאת.
כלל 34 הוא מקרה קונקרטי של החובה הזאת. הניסוח חשוב. נתחיל עם 34(א). הכלל מתאר שני מצבים עיקריים:
מקור ההטעיה הוא בעו"ד עצמו. הוא מעלה טענה שהוא יודע שהיא לא נכונה.
מקור ההטעיה היא בלקוח.
דוגמאות:
עו"ד הגיש בקשה לביהמ"ש וציין שהצד השני לא התנגד. בדיעבר הסתבר שהצד השני כן התנגד. כלל 34 יחול. הטילו על העו"ד עונש חמור כי חייבת להיות אמינות גבוהה בדברים האלה.
דוגמה מחומר הקריאה על עו"ד שעבד על המתלונן וזיהה לא נכון את הנאשם. ועדת האתיקה קבעה שהוא היה צריך ליידע את ביהמ"ש.
עו"ד ידע שתיק שלו קבוע להוכחות בפני שופט א' אבל בגלל טעות במזכירות נקבע לו קדם משפט בפני שופט ב'. הצד השני לא הגיע לקדם משפט והעו"ד קיבל פס"ד בהעדר הגנה.
סניגור מבקש משופט בקשה לחקור עד. השופט דוחה. למחרת הוא מגיע לשופט אחר עם תובע אחר ומעלה שוב את אותה בקשה בלי לגלות שהוא נדחה. העמידו אותו לדין משמעתי בהרכב חסר, השופטים נחלקו ולא היתה הכרעה והוא זוכה. זאת שאלה מאד קשה. הוא לא בדיוק העלה טענה משפטית ביודעו שהיא לא נכונה. השופטים פרשו את כלל 34 בחל גם במקרה שבו מעלים טענה שיודעים שהיא נסמכת על מחדל.
צריך גם לשאול מי צריך לתקן כשלים במערכת.
לגבי היסוד הנפשי – ס' 54 לא דורש ידיעה, ולכן הפסיקה קבעה שניתן להרשיע בס' 54 גם בהתרשלות (היה עליו לדעת). כלל 34 דורש ידיעה. לצורך היסוד הנפשי הדין המשמעתי הוא כמו הדין הפלילי. ידיעה היא ממשית בפועל. ס' 20(ג) לחוק העונשין קובע – ידיעה היא עצימת עיניים. יש מחלוקת האם עצימת עיניים נחשבת ידיעה גם בכלל 34, והנטייה לומר שכן.
דיון במקרה I מדף למידה 8
הלקוח שאל "שאלה היפותטית". האם העו"ד ידע או לא ידע? הוא שאל בבירור אם זה המצב, והבהיר ללקוחה את ההשלכות. השאלה היא מה יקרה כאשר הלקוחה תעלה לדוכן העדים. אם הוא יודע בוודאות שהיא הולכת לשקר הוא לא יכול להעלות אותה. אבל במקרה זה הלקוחה תגיד שחייבים לתת לה להעיד.
אדם ביצע עבירה – האם הוא רוצה שהעו"ד יידע הכל? ביהמ"ש מרשיע לפי חומר החקירה. לכן עו"ד שואלים את הלקוח מה יש בחומר ולא מה הוא עשה.
סניגורים יודעים שאם הם יודעים שהלקוח מספר יהיה אסור להעיד אותו. זה לא פשוט לנהל את היחסים עם הלקוח כאשר מנסים לא לדעת כדי לא להסתבך עם ס' 34. מצד שני צריך לדעת הרבה כדי לנהל הגנה טובה.
מהי העלאת טענה משפטית?
לטעון שהחוק אומר דבר אחר
לצטט דעת מיעוט בלי לציין
להביא הלכות שבוטלו
יש הנחה שהדין לא שייך ללקוח, ושחובת הנאמנות לא דורשת אותו.
MRPC – כללי האתיקה המומלצים של הABA. הם לא מחייבים אבל המדינות מחוקקות על פיהם בד"כ.
עו"ד צריך לגלות לביהמ"ש אסמכתא משפטית בסמכות השיפוט שמנוגד לעמדה של הלקוח אם הצד השני לא גילה אותה.
זה הרבה יותר חזק מ-34(א). פה צריך לטעון טענה משפטית מנוגדת לעמדה שלך.
כלל 34(ב) – אם אני מייצגת נתבע הליך אזרחי, ובכתב התביעה נאמר שהלקוח לקח הלוואה ולא החזיר, והלקוח אומר שזה נכון אבל אין הוכחה טובה לזה – האם העו"ד יכול לטעון "מוכחש האמור בס' 1”? כן.
איך הסעיפים (א) ו(ב) מסתדרים?!
אם לא נאפשר של (ב) זה ייתר את הייצוג. כלל (ב) הוא כלל משמעתי שמתבסס על דיני הראיות וסדרי הדין שלנו. למשל – המוציא מחברו עליו הראייה, ספק סביר וזה. אני לא אומרת "זה לא נכון" אלא "הצד השני צריך להוכיח".
כנ"ל לגבי כפירה בעובדות בהליך פלילי.
מקרה II
עו"ד רואה לקוח שמפר תנאי שחרור בערבות.
הלשכה ענתה בשאלה כללית (לא בנוגע לאלימות במשפחה) שאין חובה לדווח למשטרה. הפרת תנאי שחרור אינה פשע. אבל יש חובה כללית למניעת פשע (ס' 262 בחוק העונשין) והיא לא כוללת עצימת עיניים. כל עוד לא מתקיימים התנאים של 262 לא מחייב את העו"ד לדווח, אך כן לפנות ללקוח ולהגיד לו שיפסיק.
הלקוח מכחיש שהיכה את אשתו – זה בדיוק ס' 34(ב).
הלקוח מבקש לטעון שלא הפר את תנאי הערובה – מצד אחד זה ס' 34(ב), ומצד שני נוגד את 34(א).
התביעה מביאה עדות שהלקוח היה במרכז הקניות וצריך לחקור את העדה ולהוכיח שזה לא נכון – זה לגיטימי. מותר לקעקע עדות של התביעה.
"למי שלא משפטן זה נראה דפוק לגמרי"
הלקוח הורשע. היו לנאשם 3 הרשעות אלימות אבל בגיליון ההרשעות יש טעות ומופיעה רק אחת. האם צריך להסב את ת"ל ביהמ"ש? ועדת האתיקה קבעה שלא צריך לדווח על גיליון הרשעות שגוי, זאת ראיה שהתביעה צריכה להוכיח.
אבל, אי אפשר לטעון שזאת העבירה הראשונה של הנאשם.
מה אם העו"ד אינו זה שמעיד את לקוחו? הלקוח משקר בחקירה נגדית. כלל 34 אינו חל כי לא העו"ד מעלה את הטענה. אפשר לטעון שכלל 34 הוא ההסדר ממצה ואין חובות נוספות.
בארה"ב הכללים אומרים שלעו”ד אסור ביודעין להעלות טענה לא נכונה, ואם בדיעבד הוא גילה שמשהו שאמר לא נכון הוא צריך לתקן. זה כלל 34 מורחב. אסור לו להציג עדות שהוא יודע שהיא שקרית. אם הלקוח או עד שהובא מטעם הלקוח הביא עדות שקרית מהותית, העו”ד צריך לנקוט צעדים מתקנים סבירים, כולל אם נחוץ – להודיע לביהמ”ש.
אצלנו – החלטת ועדת האתיקה כאשר עו"ד מגלה שהלקוח הגיש תצהיר שקרי. הועדה קבעה שהעו"ד צריך לדווח. זה דומה לכללי האתיקה של ארה"ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה