JV – הסכמים נלווים. למשל – הסכם הפצה, הסכם שימוש בטכנולוגיה. אלו הסכמים חשובים מאד.
אם הסכם שבמהות שלו צריך להיות תחת הסכם JV יהיה בהסכם נלווה הוא עדיין יצטרך אישור של רשויות סיניות. המבחן הוא האם מבטבע הדברים, סוג ההוראות בהסכם הוא שחלות על המשטר התאגידי ככזה לא לעסקים הנלווים. למשל מינוי דיר', יחסים בין ב"מ. ההסכמים האלה מטיבם משתנים תדירות ולכן לא נוח לקבוע אותם בתקנון.
צריך לזכור שהסכם JV מוגבל בזמן. בד"כ עד 50 שנה. כשנגמר הזמן מקימים ועדת פירוק שהיא במקום הדיר' ומבצעת את הליך הפירוק. אם ועדת הפירוק לא מגיעה להסכמה ולא מצליחה לתפקד, הסמכות חוזרת לדיר'. אם גם שם יש דד-לוק יצטרכו ללכת לבימ"ש.
מגבלות משפטיות בדיני ה-JV
אלה דינים לא מודרניים. הסינים מקשים בכוונה. יש דברים שאי אפשר לעשות ב-JV וחברות סיניות יכולות-
ESOP – תוכנית אופציות לעובדים. אי אפשר בכלל לייצר אופציות לעובדים. הפתרון הוא אופציות פנטום – קובעים שווי לחברה כאשר העובד נכנס לתפקיד, ואם שווי החברה גדל לאחר X זמן, הוא זכאי לקבל את מה שהיה מקבל אם היו לו אופציות.
SWAP – החלפת מניות בין תאגידים (גם לא אפשרי בחברה סינית רגילה)
דילול
LIQUIDATION PREFERENCE – המשקיע מקבל העדפה בפירוק, למשל מקבל יותר כסף ממה שהשקיע.
סיכום EJV:
יתרונות
- לפעמים אין ברירה
- הקשרים והמכירות המבוססות של השותף הסיני
- הידע על השוק והבירוקרטיה המקומית שיש לשותף הסיני
חסרונות:
- מו"מ קשה עד לכריתת החוזה. גם אחרי החתימה שום דבר לא בטוח.
- פער תרבותי לגבי סטנדרטים ניהוליים. זה מאד מאד חשוב.
- יכולת שליטה מוחלשת – גם כשאתה רוב זה לא אומר שאתה יכול לעשות הכל, גם בהשוואה לישראל. גם כשרוצים לקבל החלטה בהגינות וזה, לא תמיד הרוב קובע.
- קושי למכור את המניות – במיוחד אם יש הרגבלה רגולטורית על העסק. לא תמיד אפשר לקנות את הצד השני.
- הצד הזר מחוייב בהשקעה מינימלית של 25%
ההבדלים בין CJV ל-EJV
ב-CJV הצד הסיני מביא נכס מיוחד במקום הון. מה שיש במצגת זה רק דוגמה.
חלוקת הרווחים – יותר גמישה. ניתן לקבוע חלוקת הון ע"ב נכסים. יש גמישות בין חלוקת ההון לבין הרכב הדיר'.
ה-CJV אינו חייב להרשם כאישיות משפטית נפרדת. יכול להיות שותפות.
WFOE
תאגיד משפטי לכל דבר וענין שהוא בבעלות מלאה של המשקיעים הזרים. זה חוסך הרבה מהבעיות של ה-JV, של מו"מ ופערי תרבות. זאת האופציה המועדפת. למשל, רצוי להקים חברה משותפת עם הסינים בהונג קונג ושהחברה הזאת תקים וופי.
הבעיה שהרבה פעמים אי אפשר להקים וופי.
המשטר התאגידי שונה – אין עליונות של הדיר' על ב"מ.
הרבה פעמים השותף הסיני גונב את הפטנט, ולכן עדיף שלא יהיה שותף סיני.
חסרונות:
- צריך להביא 100% מההון
- אין את הידע, הקשרים וערוצי ההפצה הסיניים.
יש טבלה משווה ביניהם במצגת
במרץ 2010 יצא חוק סיני שמאפשר מבנה משפטי חדש FIP – שותפות בין זר לבין סיני. כמו JV אבל מבנה של שותפות. הרעיון הוא לפשט את התהליך לעסקים יותר קטנים. לא כדאי להכנס ל-JV אלא אם זאת עיסקה גדולה.
ההקלות המשמעותיות הן:
- אישור – לא צריך את MOFCOM אלא לרשות המקומית.
- אין צורך בהשקעה מינימלית
- הקלות נוספות
הבעיה היא שזה חדש ועוד לא הסדירו מספיק דברים.
השקעה בחברה סינית
זה מסוכן כי אתה בהגדרה מיעוט. אי אפשר להיות יותר מ-25%. חשוב להבהיר את היחסים בין הצדדים בחוזה. החברה נחשבת מקומית ודרוש אישור מנהלי להשקעה. לדעתו זה רעיון לא רע.
מיסוי
מס חברות – עד 2008 זרים נהנו ממס מופחת, היום הוא 25% לכל צורות התאגיד אלא אם יש הטבות.
פעילות באמצעות נאמנים
בגלל המגבלות הרגולטריות הרבה פעמים זה האפשרות היחידה לבצע את העסקה. הנאמנים הם סינים. הם רשומים כבעלי העסק. יש מקרים בהם הצד הסיני יכול לטעון שהנאמנות אינה חוקית. הרשויות לא יודעות איך לאכול מקרים כאלה.
היתרונות:
- עקיפת מגבלות
- אין אחריות ישירה
אם יש נאמן רציני הוא יבקש שיפוי ואז תהיה אחריות.
חסרונות:
- חוסר שליטה ישירה בניהול
- בעיה בהזרמת כספים – אין הון רשום וקשה להכניס סתם כסף לסין
- חשיפה משפטית – זה לא פלילי אבל עדיין יכולות להיות בעיות
הוא לא ממליץ על ההסדר הזה.
חתימה
בסין יש סוגי חותמות שונות – חותמת החברה (הכי חשובה), חותמת חוזית, חותמת של הנציג המשפטי.
כמעט כל התנהלות דורשת חותמת. יש רק חותמת אחת שמוחזקת אצל מישהו ספציפי. אם היא אובדת או נגנבת אפשר להוציא חדשה רק באישור המשטרה. זה אומר שמי שמחזיק את החותמת שולט בתפעול החברה.
חוק החברות
צריך להכיר אותו כי אם אין הוראה לנושא ספציפי בדיני -הJV או הוופי, הולכים לחו"ח.
התפתחות חו"ח:
1904 – ניסיון ראשון תחת שושלת צ'ינג לעשות חוק תאגידים שהתבסס על מודלים אנגליים ויפניים. יישום החוק לא היה מוצלח והוא נגנז.
1914 – המשטר הרפובליקני ניסה לשפץ את החוק הישן. הוא לא היה מאד מוצלח.
1929 – עוד ניסיון לחוק שלא צלח. המדינה היתה מאד דומיננטית בשליטה על החברות.
1946- חוק יותר ליברלי. התיחסות למעורבות גורם זר בסין.
1949 – ביטול החוקים בגלל המהפכה הקומוניסטית.
1979 – מתחילה מדיניות הדלת הפתוחה. מתחילים לשקול שינוי מבוקר בדיני החברות. הניסיון התחיל בשנזן, והרבה פעמים עושים שם פיילוט לרעיונות חדשים.
1980 – תאגידים ממשלתיים כבעלי אישיות משפטית
1993 – הרחבת הניסוי הרמה הלאומית. היסודות למשטר התאגידי – מבה החברה, שליטה, זכויות וחובות ב"מ ודיר'. יש הגנה על תאגדים ממשלתיים ואינטרסיםשל המדינה. תוקן מס' פעמים.
2005 – החוק החדש והתקף היום. חוק מודרני לחלוטין. מקנה המון זכויות לחברה. הוא משלב משפט מקובל וקונטיננטלי, ובעיקר מתבסס על החוק הגרמני והאמריקאי.
החוק מסדיר את מערכת היחסים בין רוב ומיעוט, ובין ב"מ למנהלים. חלק נכבד מהחברות נשלטות ע"י המדינה אבל גם שם יש שיפור.
רישום החברה הוא פשוט – הולכים ורושמים, לא צריך אישור. יש גמישות בהעברת מניות, שאין ב-JV למשל. יש הגנה על נושים (הרמת מסך). הוגברו דרישות השקיפות והפיקוח.
זה עדיין לא כמו דיני החברות בעולם המערבי (למשל אי אפשר SWAP).
עקרונות חשבונאות
המערכת בסין היא GAAP אבל הם נעים ל-IFRS. זה אומר בגדול דיווחים לפי שווי אמיתי. בפרקטיקה כללי החשבונאות בסין, מטעמי הימנעות במס, הם מבולגנים. לפעמים יש 3 סטים של ספרי חשבונאות – אחד לממשלה, אחד למשקיע ואחד אמיתי. הרבה פעמים העסקה נופלת כי אי אפשר לקבל תמונה נכונה של הספרים.
רואי חשבון מרוויחים המון כסף בגלל זה.
בסין יש רגולציה כבדה על המרת מט"ח. צריך לרשום כל העברת מטבע ב-SAFE אחרת אי אפשר לרשום אותו. אפשר להוציא את הכסף רק כרווחים ואז צריך לשלם מס. אי אפשר להעביר כסף לנאמנים כי הרשויות רוצות לדעת לאן זה מגיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה