פיצול עילות ופיצול סעדים
ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח נ' סקום, פ"ד לט(4) 141 (קריאה חוזרת)
ע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה נ' ס.א.ר. סרט אלכסון, פ"ד מב (4) 805
בין המערערת לבין המשיבים קיימת סידרה של חוזים לפיהם העבירו המשיבים אליה ידע, ציוד ומידע הקשור בשיווק ופרסום של סרטי בד, על מנת שהמערערת תוכל לעסוק בייצור והפצה של סרטים כאלה בעוד שהמשיבים יחדלו מעיסוק זה.
בסוף 1979 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים בגין הפרת החוזים האלה, אך באותה תביעה הצטמצמה היא בעתירות לסעד הצהרתי לגבי אותן הפרות. ב-1980 הועברה תביעה זו לדיון בבית משפט השלום, לאחר שהמערערת הסכימה כי מבחינת ערכה הכספי הסעד המבוקש בא בגדר סמכותו.
שני הצדדים הביאו אז בפני בית משפט השלום ראיותיהם וסיכומי טענותיהם. בבואו להסיק מסקנותיו לא ראה שופט השלום להסתמך על מסמכים "שלידתם... היא בתאריכים מאוחרים להגשת התביעה... וגם הדברים שהם דנים בהם קרו לאחר הגשת התביעה, ומה שעלינו להחליט בו במשפט הוא דברים שקרו או לא קרו לפני הגשת התביעה". בסיכום פסק-דינו זיכה השופט את המערערת בהצהרה כי "הנתבעים הפרו את ההתחייבות שקיבלו על עצמם". עוד הצהיר שם השופט ביחס לפירוש אחד המונחים בחוזים. לעומת זאת, דחה הוא תביעת המערערת לסעד כספי, מאחר שסעד כזה לא נתבע.
בסוף 1985, הגישה המערערת תביעה חדשה, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה היא תובעת מן המשיבים פיצוי בגין הפרת החוזים. המשיבים ביקשו לדחות תביעה זו על הסף מחמת מעשה בית דין..
פסה"ד:
השופטת ש' ולנשטיין
בתביעה שמוגשת במועד מסויים בגין הפרה נמשכת של חוזה, אין התובע יכול לתבוע נזק עתידי, באשר אותה עת אין לדעת אם מעשה ההפרה ימשך.
הסגת-גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום. משום כך יכול בעל המקרקעין לתבוע פיצויים בגלל הנזק שנגרם לו רק עד ליום הגשת התביעה ואין הוא יכול לתבוע נזק סכוי בעתיד, כי הרי הנתבע יכול לחדול בכל רגע מהסגת-הגבול ולכן אין זה ברור שאמנם יימשך הנזק גם בעתיד. מכאן שאם הנתבע ממשיך בהסגת-הגבול גם אחרי הגשת התביעה נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול לתבוע שוב על-פיה בתביעה שניה וחוזר חלילה. נראה לי שדין דומה יש להחיל לגבי הפרה נמשכת של חוזה. ואם בהפרה אחת נמשכת כך, קל וחומר הוא הדין בהפרות שמופר החוזה מפעם לפעם.
נשאלת השאלה באם צריך לקבוע דין שונה במקרה שהעובדות בגין ההפרה השניה, או בגין הימשכותה של ההפרה המקורית מעבר למועד שבו הוגשה התביעה הראשונה, נודעו לנפגע בטרם הסתיים הדיון בתביעה הראשונה.
סעדים בגין עילה אחת שנולדה בטרם הגשת התביעה חייב התובע לכלול אותם כולם בתביעתו. התקנות 44 ו-45 מתייחסות לפיצול סעדים בגין עילה אחת. נכון ודאי שעתירה לסעד של פיצויים בגין ההפרות שארעו עד למועד הגשת התביעה הראשונה, צריך היה התובע לכלול באותה תביעה, אלא אם הותר לו לגבי כך פיצול סעדים על פי תק' 45. משלא נתבקש ולא הותר פיצול כזה בתביעה הראשונה, הרי לפי תק' 45 סיפא הדין הוא כי התובע לא יוכל לתבוע סעד בגין עילה זו לאחר מכן.
אך אין זה הדין לגבי הפרה שנטען כי ארעה לאחר הגשת התביעה הראשונה, הפרה אשר מהווה כאמור עילה חדשה אשר בגינה זכאית המערערת לתבוע, ואין היא זקוקה לצורך זה לרשות לפיצול סעדיםץ
אין חובה לתקן בגין עילה שקמה לאחר הגשת התביעה.
השופט א' ברק
אני מסכים. ההפרות הנטענות התרחשו כולן לאחר הגשת התובענה הראשון, וממילא הן מהוות עילות חדשות שאינן נתפסות ברשתו של הפסק הראשון. עם זאת, ברצוני להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם לא היה מקום להגיע לאותה מסקנה - שאין לנו ענין במעשה בי-דין - גם לגבי הפרות שהתרחשו לפני מתן פסק הדין הראשון. לכאורה פסק-דין הצהרתי אינו צריך למנוע תביעה שניה לפסק-דין לאכיפת חיוב או פיצויים אפילו לענין אותן עובדות עצמן.
השופט ג' בך
גם אני מסכים.
בנוסף על כך שותף אני גם לספק המובע על ידי חברי הנכבד השופט ברק, באם הכלל האוסר הגשת תובענות נפרדות בקשר לאותה עילת תביעה ללא קבלת היתר מיוחד, חל על מקרים בהם התובענה המקורית היא למתן פסק-דין הצהרתי. גם אני הייתי משאיר שאלה זו בצריכת עיון.
ע"א 238/79 המגן חברה לבטוח נ' יאנג אלום, פ"ד ל"ד(4) 449
השופטת בן-פורת
מפעל המשיבה היה מבוטח אצל החברה המערערת נגד פריצה. ביום 23.6.1977 נפרץ המפעל ונגנבו סחורות למיניהן. שמאי מטעם המערערת, מר שפיר, העריך את הנזק הכולל ב-539,620 ל"י, אך ציין כי מתוך סכום זה, הנזק המכוסה על-ידי הפוליסה הוא בסך 225,750 ל"י בלבד. המערערת שילמה למשיבה 125,000 ל"י ואף הציעה לסלק לה את היתרה בניכוי השתתפות עצמית בשיעור של 10%, אך זאת בתנאי שהמשיבה תוותר על כל תביעה נוספת בגין אותו אירוע. תנאי זה מיאנה המשיבה לקבל.
מכאן תביעתה שהוגשה לבית-משפט השלום ב ליתרה בסך 100,750 ל"י. התביעה נשענת על הטענה שבחבות זו מודה המערערת. בד בבד נאמר שם כי המשיבה מבקשת "לשמור לעצמה" את הזכות להגיש בעתיד תביעה לסכום נוסף, מעבר לסכום ההודאה. כמו כן ביקשה, מטעמי זהירות, שבית-המשפט יתן לה היתר לפצל תביעותיה מכוח תקנה 46. הסברה לכך הוא שמעבר לסכום ההודאה אין ביכולתה לתבוע ישירות בבית-משפט "עקב קיום סעיף בוררות בפוליסת הביטוח".
בית-משפט קמא העניק למערערת רשות להתגונן בגבול ההשתתפות העצמית של 10%, והמערערת מצדה הביעה הסכמתה לשלם את סכום התביעה בניכוי אותם עשרת האחוזים. שופט השלום המלומד קבע שהניכוי מוצדק. לעומת זאת דחה את טענתה של המערערת כאילו מיצתה המשיבה את עילת תביעתה בתובענה זו ועל כן אינה יכולה להגיש בעתיד, כעולה מתקנה 45 לסדר הדין, תביעה לתשלום נוסף בגין אותה פריצה.
פסה"ד:
גישתו של בית-המשפט המחוזי לוקה לדעתי בסתירה פנימית. מצד אחד ראה בסכומו הכולל של הנזק כתוצאה מן הפריצה סעד אחד ויחיד ולא "סעדים" מצטברים שניתן לפצלם והדגיש כי התקנה החלה על המקרה היא לא 46 (הדנה בריבוי סעדים) אלא 45 המחייבת למצות עילת תביעה בהליך אחד ויחיד. מצד שני הגיע למסקנה כי משהושתתה התובענה על הודאתה של המערערת נוצרת מעין עילה עצמאית בתחום הודאה זו, כך שניתן לתבוע את היתרה בנפרד. להנמקה זו מוסיף השופט המלומד טעם משלו והוא שהסכמת המערערת שינתן נגדה פסק-דין (בניכוי 10%) "הוא מעין הודאה שבהסכמה בעילת תביעה זו".
הודאה אינה מקימה עילת תביעה עצמאית וכוחה הוא ראיתי גרידא. לפיכך אחת מן השתיים: (א) או שחלה תקנה 45 לתקנות סדר הדין ואז אין כל אפשרות לפצל את עילת התביעה על סמך הודאת הנתבע בחלק הימנה; (ב) או שחלה תקנה 46 הדנה בפיצול סעדים, ואז אפשרות זו קיימת, וההודאה יכולה לשמש לבית-המשפט נימוק המצדיק מתן ההיתר כמבוקש.
במקרה שלנו אין לשכוח שהשמאי של המערערת הוא שקבע את הסכום המכוסה על-ידי הפוליסה וכי המערערת עצמה העלתה מצדה אך ורק את טענת הניכוי של השתתפות עצמית כדי 10%, ולא נשמעה מפיה לעיצומו של ענין בגבול סכום זה שום טענה אחרת. בנסיבות אלה לא היה זה מן המידה להתנות את התשלום (לאחר ניכוי 10%) בוויתור מצד המשיבה על תביעות נוספות וזו האחרונה היתה רשאית בנסיבות אלה לראות בכך הודאה, פרט לענין 10% של השתתפות עצמית. משהסכימה המערערת לפסק-דין נגדה בגבולות אלה ברור, לפחות בדיעבד, שלא היה בפיה דבר וחצי דבר כהגנה מפני התביעה בגבולות אלה.
לדעתי מדובר כאן בפיצול הסעדים הנובעים מן העילה.
אירוע ההתפרצות והגניבה המכוסה על-ידי הפוליסה הם המה עילת התביעה אשר אותה אין לפצל. לעומת זאת ערך הגנובים שהמשיבה תובעת הם התרופה או הסעד שהיא זכאית לו כתוצאה מאותה עילה. ערכם המצטבר של הגנובים המכוסים על-ידי הפוליסה, לפי חוות דעתו של שמאי המערערת, הוא כזכור 225,750 ל"י (שבחלקו שולם ובחלקו היווה נשוא התובענה), ואילו לטענת המשיבה ערכם הוא הרבה יותר.
כרגיל, הודאה בחלק מחוב (או חובות), אינה סיבה מספקת לפיצול הליכי משפט, שהרי לפי הוראה מיוחדת בסדר הדין (ראה תקנה 214), אפשר לתת לתובע פסק-דין חלקי בשיעור ההודאה. אולם שונה המצב במקרה שלפנינו, לאור סעיף 18 לפוליסת הביטוח. בנסיבות אלה לא היתה למשיבה כל אפשרות לפנות לבית-המשפט בשלב זה בתביעת מלוא הסעדים המגיעים לה כתוצאה מעילת התביעה כמבואר. החלק בו אין המערערת כופרת היה בר תביעה מיד, ואילו היתרה השנויה במחלוקת כפופה לתנאי המוקדם כמפורט שם, היינו - השגת פסק-דין בוררים תחילה.
השיקול שלפנינו, כביכול סעד אחד (כפי שגרס בית-המשפט המחוזי) ולא סעדים אחדים, אינו מעלה ואינו מוריד בעיני. ראשית, מדובר בשישה סוגים של גנובים אשר ערכם המצטבר מהווה את הסעד המלא ועל כן הוא ממילא מורכב מכמה "סעדים". שנית, יהא זה בלתי הגיוני לקבוע שסעד לפי סעיף אחד בחוזה ניתן להפרדה מסעד לפי סעיף אחר באותו חוזה, אך הסעד המצטבר מכל אלה הופך ליחידה שאינה ניתנת להפרדה.
הערעור נדחה מסיבות פרוצדורליות.
השופט בכור
חברתי הנכבדה השופטת בן-פורת הגיעה למסקנה שהמדובר כאן בפיצול סעדים, ואין המדובר בשתי עילות. גם אני באותה דעה.
הביטוח מקנה למבוטח זכות לקבל פיצוי או שיפוי עבור הנזק שנגרם לו על-ידי הפריצה, ובאורח רגיל וטבעי המדובר הוא בסכום כסף אחד ותו לא. סכום זה הוא סכום הנזק מותאם לתנאי הביטוח. על מנת לקבוע את הסכום המגיע יש צורך (א) בהערכת סכום הנזק ו-(ב) בהתאמת סכום הנזק לתנאי הביטוח. הערכת סכום הנזק כרוכה מטבעה באפשרות של קיום חילוקי דעות. התאמת סכום הנזק לתנאי הביטוח הוא לרוב ענין של חישוב מתימטי. גם דבר זה עלול להיות כרוך בחילוקי דעות.
פוליסת הביטוח מקנה למבוטח זכות לקבל סכום הפיצוי המגיע לו, וניתן לומר שזהו סכום חד פעמי שאין לפצלו בדרך כלל. בפוליסה נושא הדיון אין כל הוראה לפיה זכאי המבוטח לדרוש תשלום חלקי כלשהו מיד או לפני תום קביעת הסכום הסופי. לכן עלול להיווצר לא פעם מצב בו חברת הביטוח לא תסכים לשלם למבוטח את הסכום המגיע לו גם לפי גרסתה היא, אלא אם יוותר המבוטח על זכותו לתבוע את היתרה המגיעה לו לדעתו. גישה זו של מבטח אינה הוגנת לדעתי, והצדק דורש לאפשר למבוטח להתגבר על הקושי.
בצירוף שני הדברים של זכות התביעה ושל הודאת בעל הדין אני רואה דבר אשר יצור שוני גם ראיתי וגם דיוני בין אותו חלק של הסעד שלגביו קיימת הודאה לבין החלק האחר של הסעד שהתובע טוען לו לפי גרסתו והשנוי במחלוקת.
מ"מ הנשיא (ח' כהן)
גם אני מסכים.
רוצה אני להשאיר עוד בצריך עיון רב את השאלה אם הודאת החייב היא תמיד בגדר ראיה בלבד, או שמא יש גם והיא יכולה לשמש עילה עצמאית לתביעת החוב.
ע"א 532/86 המועצה ליצור ושיווק פרחי נוי נ' פרחי שומרון, פ"ד מג(1) 252
לפי חוזה בין ארבעה גורמים והם בעלי הדין שבפנינו וחברת אגרקסקו - בוצע יצוא פרחים של המשיבים באמצעות אגרקסקו, ובחוזה נקבע, בין היתר, כי ספרי החשבונות וכל נתוני מערכת החשבונות והכספים של אגרקסקו, יחייבו ויזכו את הספקים (קרי המשיבים) ללא סייג וערעור, למעט טעויות חשבוניות.
חובות המשיבים לאגרקסקו הגיעו, לפי טענת החברה האמורה, לכדי 683,000 דולר. ביום 4.10.85 המחתה אגרקסקו למערערת את כל זכויותיה כלפי המשיבים בסך 889,580,000 שקלים שהיו שווים ליום 30.8.85 ל-600,000 דולר. נותרה בידי אגרקסקו יתרת חוב של המשיבים בסך 83,000 דולר.
המשיבים הודו בחלק מן החוב - המסתכם ב-80,000 דולר. אולם, טענת המערערת היתה כי אף אם עורכים את ההפחתות מן הסכומים שנתבעו על ידי המערערת לפי גירסת המשיבים הרי נותר עדיין חוב של המשיבים של 177,680 דולר; לחילופין, נתבע בתביעה האמורה סכום של 177,680 דולר בהפחתת 83,000 דולר שנותרו כחוב בידי אגרקסקו ולא הומחו, היינו 94,680 דולר.
לאור מרכיבי התביעה כמתואר לעיל, נתבקש גם אישור של בית המשפט לפיצול הסעדים כדי שהמערערת תוכל לזכות בחלק הבלתי מוכחש, לטענתה, של החוב מבלי להפסיד זכותה לתבוע את יתרת החוב.
טענת המשיבים היתה כי ההסכם הנ"ל עם אגרקסקו כלל סעיף לפיו יועבר כל סכסוך להכרעת בורר. זאת ועוד, אותה עת כבר פעל בורר, שנתמנה בהסכמה, לגבי המחלוקות הכספיות שבין בעלי הדין. המשיבים הוסיפו וטענו כי להם תביעות נגד אגרקסקו העולות "עשרות מונים על סכום התביעה", ועל כן "מן הדין, שכל תביעות אגרקסקו כנגד המבקשים, בין אלה שהומחו למשיבה ובין אלה שלא הומחו לה, וכן כל תביעות וטענות המבקשים כנגד אגרקסקו, בין בדרך קיזוז ובין בדרך תביעה שכנגד, תתבררנה, כמוסכם בין הצדדים, בבוררות".
המערערת טענה כי משבאה הודאת המבקשים על הסכומים הנתבעים, שוב אין מקום להפנות את הגבייה של הסכומים הללו - שאינם נתונים כביכול במחלוקת - למסלול הבוררות, היינו אין מקום לעכב גבייתם על אתר באמצעות הליך מקוצר בבית משפט. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים ועיכב את ההליכים.
פסה"ד:
במקרה שלפנינו המדובר בתביעות הדדיות שהבורר דן בהן בימים אלה והפסק יהווה סיכום סופי של האחת כנגד השניה. יתכן איפוא, כי גם אם נראה בסכומים נשוא התובענה הודאה מטעם המבקשים לא יגיע מהם, בסופו של הדיון, מאום למועצה, שכן שמענו כי תביעת המבקשים בבוררות היא סכום של כ-6 מליון דולר ואילו המועצה תובעת מהם כ-5 מליון דולר.
ראשית דבר, משהמחתה אגרקסקו את החוב למערערת, דין החוב כדין חוב למערערת, הכל בכפוף להוראותיו של חוק המחאת חיובים, ובעיקר סעיפים 2(א)ו-5 שבו, היינו הנמחה קיבל את החוב שהומחה בכפיפות לכל טענות החייב כלפי אגרקסקו. שנית, המערערת ביקשה להעביר לבוררות רק אותו חלק מן החוב שהומחה על ידי אגרקסקו, ואשר לא נתבע בתביעה בסדר דין מקוצר (505,320 דולר); משתמע מכך כי גם המערערת ראתה את הבוררות כמקום בו יכולים להתברר כל הסכסוכים שבינה לבין המשיבים, היינו לרבות אלה הנובעים מן החיוב לאגרקסקו שהומחה כמתואר לעיל.
כאשר צדדים מוסרים סכסוך כספי הדדי, באופן כוללני ומקיף, לידיו של בורר, אינו משתמע מכך אוטומטית כי יש מחלוקת על כל פרט ופרט. כן לא נובע ממסירת סכסוך לבוררות כי ניתן לשלוף מתוך סך כל החשבונות כל פריט חשבוני, באופן נפרד, ולבחון אם יש עליו מחלוקת, כדי לטפל בו - אף ללא הסכמה הדדית - מחוץ לבוררות בהליכים משפטיים נפרדים.
משנתבע רק חלק מן החוב, חלה על העניין תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי. להבדיל מן האמור בתקנה 45 אין אפשרות להרשות לפי תקנה 44 פיצול כאמור.
התקנות מאפשרות מתן אישור לפיצול בין סעדים שונים, אך לא כן לגבי חלקיו של סעד אחד.
מקום בו קדמה הבוררות, לגבי כל הסכסוכים הכספיים, להגשת התביעה, וניתן לצרף את הסכום הנתבע ללא קושי לאחרים המשמשים ממילא להתחשבנות ההדדית הכוללת במסגרת הבוררות, לא הייתי רואה גם מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה הצדקה להתרת הפיצול. יש לשאוף לריכוז כל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד, ולמנוע ריבוי התדיינויות סביב אותה עילה.
ע"א 734/83 חברת החשמל נ' דוידוביץ, פ"ד לח(1) 613
הנשיא מ' שמגר
בהמרצת הפתיחה תבעה המשיבה הצהרה על זכותה להפרשי הצמדה בשל הכספים המעוכבים בידי המערערת. בית המשפט המחוזי פסק, כי המשיבה זכאית להצמדה עבור 5% בלבד אך אינה זכאית להצמדה עבור 5% הראשונים, אותם קיבלה במועד מוקדם ממועד התשלום הסופי כנגד ויתורה על הצמדת סכום זה. בעניין זה תלוי ועומד ערעור נפרד מטעם המערערת.
בתביעה השנייה תבעה המשיבה ריבית בשיעור 100% עבור הסכומים, ששולמו לה מפעם לפעם עם סיום כל תקופת ביצוע. לטענתה, בוצעו תשלומים אלו באיחור, אשר גרם לה נזק.
בתביעה השלישית ביקשה המשיבה מימוש זכותה, כפי שהוכרה בהצהרה לה זכתה בהמרצת הפתיחה. לטענתה, זוהי תביעה לסכום קצוב, אשר ניתן לתבעו בסדר דין מקוצר. בתגובה פנתה המערערת בהמרצת-פתיחה וביקשה למחוק מן התביעה את הכותרת "סדר דין מקוצר" ולהעביר את הדיון לפסים רגילים. לחלופין, ביקשה המערערת להעלות טענות הגנה:
א. הוכרה זכותה של המערערת להעלות טענת הגנה של קיזוז.
ב. הוכרה זכותה של המערערת לטעון, שלאור פסק הדין הראשון אין היא חייבת לשלם הפרשי הצמדה עבור חמשת האחוזים הראשונים.
השאלה הניצבת לפניי היא, אם מן הראוי להעביר את התביעה הנוכחית לפסים של תובענה רגילה.
פסה"ד:
דעתי היא, כי אין לשנות את מהות הדיון כמבוקש. בידי המשיבה מצוי "מסמך המכיל סכום קצוב", בין פסק הדין ובין החוזה המקורי כפי שפורש בפסק הדין.
בקשת רשות להתגונן: בית המשפט קמא בדק לגופה את טענת המערערת, כי פיצול התביעות הרב בפרשה זו נוגד את הוראת תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומהווה פיצול סעדים שלא כדין ולחלופין מיצוי עילתה של המשיבה. הטענה בדבר פיצול סעדים מעוגנת בכך, שתחילה הסתפקה המשיבה בבקשת סעד הצהרתי בלבד מבלי לתבוע את הסעד המהותי שהיה בידה לתבוע. לדעת המערערת, צריכה דרכה של המשיבה בתביעה הנוכחית להיות חסומה. בית המשפט קמא הנכבד דחה את טענת המערערת ולא התיר לה להתגונן בנקודה זו. וזאת לאחר שבדק, אם אמנם היה כאן פיצול סעדים, ואם אמנם התביעה הנפרדת לסעד הצהרתי הייתה במקומה.
המשיבה פיצלה סעדיה שלא כדין, וכי עילתה של המשיבה מוצתה עוד בהמרצת הפתיחה. חובה יתרה על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר ולהימנע מתמרונים, היוצרים עומס יתר דיוני אשר אותו ניתן למנוע.
מי שמבקש סעד של צו מניעה מחד גיסא ושל פיצו יים מאידך גיסא, אף-על-פי שמקורם באותה עילה, אינו יכול לעשות כן, אלא אם קיבל לכך רשות של בית המשפט לפי תקנה 46 סיפא. לא עשה כן, הריהו מושתק בתביעתו השנייה, תהיה אשר תהיה, והוא, כמובן, אם מדובר בעילה אחת.
תביעה לאכיפת חיוב או להצהרה על קיומו של חיוב ותביעה לפיצויים בשל הפרתו של אותו החיוב, כולן תביעות, המבוססות על אותו חוזה ועל אותו החיוב העולה ממנו, ואינני רואה מקום להפריד ביניהן ולראות בכל אחת מהן עילה נפרדת.
יש להבחין ולהבדיל בין תביעה לסעד הצהרתי - אשר בשעה שהוגשה לא יכול היה המבקש, מחמת חוסר סמכות בית המשפט או בשל העדר ידיעה שיסודו בנסיבות אובייקטיביות, לצפות, כי יצטרך בעתיד להגיש תובענה נוספת אשר יסודה באותה מערכת עובדות ואשר בה יתבקש מתן סעד מהותי - לבין בקשה לסעד הצהרתי, כאשר המבקש יכול היה להגיש בד בבד עם הבקשה לסעד הצהרתי תביעה לסעד מהותי, והוא לא עשה כן על-אף הסבירות הגבוהה שתוגש תובענה נוספת בעתיד.
כלל זה אינו חל במקרים דוגמת המקרים הבאים :
א. התובע אינו זכאי לתבוע את הסעד המהותי, או שבקשת ההצהרה אינה צריכה ביסוס של עילת תביעה, שמאחוריה בקשה לסעד מהותי.
ב. בית המשפט, אליו פנה המבקש, לא היה מוסמך, וכן לא היה בית- משפט אחר, המוסמך ליתן את הסעד המהותי, ולפיכך היה התובע צריך להסתפק בהצהרה בלבד על זכויותיו.
ג. פיצול ההליכים נבע מעובדות חדשות, שנגלו או שהתעוררו לאחר הבקשה לסעד הצהרתי.
ע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון (טרם פורסם) (פסקאות 17-18)
המערערים מבקשים להתיר להם לפצל סעדיהם ולתבוע השבה ופיצויים. בקשה לפיצול סעדים ניתן להגיש כל עוד התובענה תלויה ועומדת בבית המשפט. בקשת המערערים להתיר להם לפצל את סעדיהם הועלתה לראשונה בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי ועל כן אני סבורה כי אין פגם במועד הגשתה.
בשאלה האם בעל דין שזכה בתביעתו לסעד הצהרתי נדרש לקבל היתר לפיצול סעדים על מנת לתבוע מאוחר יותר את הסעד האופרטיבי נחלקו הדעות. בהתאם לגישה האחת, פסק דין הצהרתי אינו מונע מכוח הכלל של השתק עילה תובענה לסעד אחר, אף אם בעת הגשת התובענה לסעד הצהרתי התגבשה כבר לתובע עילה לסעד מהותי, אך הוא העדיף לתבוע בשלב הראשון סעד הצהרתי בלבד. לפיכך, בהתאם לגישה זו אין התובע זקוק להיתר לפיצול סעדיו.
גישה שונה הובעה בסוגיה זו על ידי הנשיא שמגר. בהתאם לגישה זו, תובע שביקש סעד הצהרתי ואשר בשעת הגשת התובענה יכול היה לתבוע כבר גם את הסעד המהותי אך נמנע מלעשות כן, ובנוסף נמנע מלבקש את בית המשפט להתיר לו לפצל סעדיו, לא יוכל להגיש תביעה נוספת, נפרדת, בגין הסעד המהותי כל עוד לא ניתן לו היתר לפיצול סעדים. ההיגיון העומד בבסיס גישה זו הינו יעילות המערכת השיפוטית על ידי מניעת כפל דיון בפלוגתאות שהוכרעו.
אני סבורה כי נכונה היא הגישה הגורסת כי הזוכה בסעד הצהרתי רשאי לתבוע גם סעד אופרטיבי הנובע מאותו עילה ואין לו צורך בהיתר לפיצול סעדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה