המרצת פתיחה
זה אמור להות הליך פשוט וקל מבוסס על תצהירים. כמו הקופה המהירה בסופר.
עיקר השאלה שמתעוררת היא משפטית.
זה הליך שנוצר מלמטה – ניסיון של המתדיינים לעקוף את התור של התיקים הרגילים. בעבר במקום "בקשה" היתה "המרצה". פנו לביהמ"ש בהמרצה וביקשו שידון בענין. ביהמ"ש התחילו לקבל את ההמרצות ללא בסיס בפרוצ'. “פתיחה" כי היא פותחת את ההליך. ההמרצות בוטלו ובמקביל התקנות הכירו בהמרצת פתיחה.
ביהמ"ש אמורים לדאוג לכך שתיקים מורכבים לא יידונו בהליך הזה. יש הרבה מצבים בהם לשני הצדים יש אינטרס לעקוף את התור, וביהמ"ש צריך לוודא שזה ראוי.
מתי תוגש ה"פ?
אין רשימה סגורה של נושאים בהם ניתן לדון בה"פ. יש רשימה בתקנות אבל ביהמ"ש הגדילו אותה.
- ביהמ"ש קבע שהענינים המנויים בתקנות אינם רשימה סגורה.
- בענינים שבהם התקנות מפנות לדך של ה"פ, חובה לפנות בדרך זו
ת' 248-249 קובעות את הענינים בהם ניתן לבקש והאנשים הזכאים לכך. לשים לב שחלק מהס' המנויים לא רלוונטים כי הם עברו לביהמ”ש לעניני משפחה (למשל עניני עיזבון, כל מי שהוא יורש או אפוטרופוס). ת' 258ה קובעת שאין לפנות בה"פ לביהמ"ש לעניני משפחה. עניני נאמנויות לא קשורים לעניני משפחה והם צריכים להגיע לה”פ.
ת' 250 – מוכר או קונה של מקרקעין זכאי לבקש ה"פ בכל שאלה הנובעת מחוזה מכר. זה לשאלות שאינן נוגעות לקיומו או תוקפו של החוזה. פס"ד חיים נ' אביוב קובע אחרת. ת' 253 קובעת שמותר להגיש ה"פ עבור סעד הצהרתי גרידא. התקנה הזאת היא יוצאת דופן, כי אין חובה להגיש סעד הצהרתי בדרך של ה"פ (סעד הצהרתי יכול להיות מאד מסובך ולכן לא רוצים לחייב ה”פ). השאלה שם היתה מי גובר – הסיפא של 250 שאוסרת לדון בתוקף של חוזה מקרקעין בה"פ, לבין ת' 253 שקובעת שאפשר לקבל סעד הצהרתי בה"פ. התובענה היתה לסעד הצהרתי על תוקף. ע"פ כללי פרשנות בסיסיים, חוק ספציפי גובר על חוק כללי, אבל ביהמ"ש פסק אחרת וקבע בהקתנה הכללית גוברת. בן פורת מצטרפת למרות שהיא מסתייגת.
ת' 251 – שותפויות כאשר אין מחלוקת לגבי הפירוק שלהן.
ת' 252 – פרשנות מסמכים
ת' 253 – סעד הצהרתי בכל נושא. עדיין אם זאת שאלה מורכבת ביהמ"ש יוכל להפנות את התובע לדרך אחרת.
מהו סעד הצהרתי: מבקשים מביהמ"ש הצהרה על מצב ענינים מסויים. למה לעשות זאת? לפעמים עצם ההצהרה פותרת את העניין. לפעמים זה שלב ביניים ואז עולה השאלה האם לאפשר אותו. יש מקרים בהם לא נאפשר זאת, ניכנס לזה בהמשך. בקשת סעד הצהרתי דורשת את אישור ביהמ"ש.
המבחנים בפסיקה להגשת ה"פ (בובליל):
- המורכבות הדיונית של ההליך והצורך לשמוע עדים רבים
- החשש מפגיעה בבעל הדין השני
פס"ד טלרד נמצא במתח בין מדיניות ביהמ"ש לרצון הצדדים. שני הצדדים רצו שזה יידון בה"פ. ביהמ"ש סרב כי לטענתו כי חוו"ד של המומחה מאד ארוכה ומורכבת. ביהמ"ש העליון קבע שהרצון של הצדדים אינו מספיק, אבל הוא פרמטר בחשיבה של ביהמ”ש. הצדדים מכירים את העניין ויודעים האם זכותם תפגע. במקרה זה אמנם חוו”ד ארוכה אך יכול להיות שאין הרבה מחלוקות (הצד השני לא הגיע תגובה לחוו”ד).
פס"ד קוטלר – סכסוך רכוש בין בני זוג. האשה פנתה בה"פ (לפני הקמת ביהמ"ש לעניני משפחה) ומבקשת הצהר שחצי מהנכסים שייכים לה. המערער טוען שאסור היה לביהמ"ש לאפשר דיון בדרך של ה"פ כי הוא מורכב וזכותו קופחה. ביהמ"ש דחה את הטענה כי הוא היה צריך להגיד את זה בזמן ההליך.
ת' 258 – העברת ה"פ לתביעה רגילה. ביהמ"ש רשאי בלכ שלב לבטל את ה"פ ולהפנות את בעלי הדין לתובענה רגילה, או לדון בה כאילו היתה תובענה רגילה (ואז אפשר לבקש מהם להביא כתבי טענות). אם ביהמ"ש חושב שאחד הצדדים הגיש ה"פ כי הוא ניסה לעקוף את התור, הוא יעביר אותו למסלול הרגיל. אבל אם הצדדים חשבו שזה מקרה פשוט והוא הסתבך, לא צריך להעניש אותם. כל מה שנעשה החל מפתיחת ההליך דורש אישור של ביהמ"ש (למשל הבאת עדים או ראיות).
פס"ד בובליל – במקור עסק בה"פ למרות ההלכות על סדמ”ק. המבקש עתר לביטול ה"פ. זה סוג של בקשה למחיקת כותרת. במקביל הוא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת התצהיר. ביהמ"ש קבע שזאת לא פרקטיקה מקובלת. לכן צריך להגיש במקביל את תצהיר התשובה ואת מחיקת הכותרת במקביל, אלא אם כן זה נמצא במסגרת אחד משני החריגים: טענה חזקה מאד למחיקת כותרת או עלות רצינית להגשת התשובה.
איסי חושב שביהמ"ש צודק ביחס לה"פ וטועה ביחס לסדמ"ק. הסיבות לכך הן
1. פערי הכוחות בין המתדיינים בסדמ"ק.
2. בה"פ אנחנו חייבים את התשובה של הצד השני. זה חיוני כדי לדעת האם השאלה מורכבת. זה לא כך בסדמ"ק כי השאלה האם למחוק כותרת לא קשורה בהגנה אלא רק בתביעה.
אי אפשר להגיש תביעה שכנגד.
מותר להגיש הודעת צד ג' רק באישור ביהמ"ש.
סילוק על הסף והפסקת תובענה
לא רק ת' 101/100 רלוונטיות פה. יש מקורות אחרים למחיקת תובענות. למשל, ת' 157 – אם צד אחד לא מתיצב לדיון ביהמ"ש רשאי למחוק את כתב הטענות של הצד שלא התיצב. ת' 122 קובעת שאם תובעלא מקעיים צו לגילוי משמכים ניתן למחוק לו את התובענה.
הרעיון הוא שצד שפועל בחוסר תו"ל או בזלזול כלפי ביהמ"ש נמצא בסיכון למחיקת התובענה. ביהמ"ש קבע שיש לו סמכות טבועה למחוק תובענות במקרים כאלה. השימוש בסמכות הזאת תהיה רק בחוסר תו"ל או זלזול ממשי, ולא במקרי רשלנות. תהיה פחות נטיה למחוק כתב הגנה מאשר כתב תביעה.
מחיקה אינה יוצרת מעשה בי"ד ודחייה כן.
שני רציונלים חלופיים לתקנות:
1. מסיבות שונות, גם אם התביעה תתברר היא לא תוכל להביא לסעד המתבקש. למשל – היעדר עילה.
2. מקרים שבהם מטעמי מדיניות ביהמ"ש לא רוצה לדון בתובענה. למשל – אגרה בלתי מספקת.
הצדדים או ביהמ"ש רשאים להעלות את הטענות שיש בת' 100/101. ת' 143 נותנת סמכות לביהמ"ש להעלות את הטענות בקדם משפט, ללא בקשת בעל דין. ביהמ"ש קבע שגם שלא בקדם-המשפט ניתן להעלות את הטענות.
מחיקה אינה יוצרת מעשה בי"ד. ניתן להגיש את תהביעה שוב אך צריך לשלם שוב אגרה (למעט במצבים בהם ביהמ"ש מסכים לוותר על האגרה) ולעמוד שוב בתור.התקופה בין המחיקה להגשה לא נחשבת בתקופת ההתישנות. אם נשארה פחות משנה לסיום תק' ההתישנות, נותנים לתובע שנה לסיום תק' ההתישנות אם מוחקים את התביעה.
לתובע יש אינטרס לשלם אגרה ע"ב סכום התביעה. כאשר עושים זאת משלמים פחות אגרה. לכן נותנים לנתבע לנסות להוכיח את טענתת הש8מהה בסכסףץ
9( 3) אגרה בלתי מספקת. לפעמים תקנות האגרות אמביוולנטיות ולא יודעים כמה לשלם. יש צווים הצהריים שאפשר לשום בכסף ויש כאלה שלא.גם ס' 3 וגם 4 נותנים לצדדים זמן לתקן את גרכיהם ולא מוחקים מיד.
ת' 102 מדברת על תובעה טורדנית או קנטרנית. כמעט שלא משתמשים בזה, בין היתר כי צריך ללמוד על כך מכתב התביעה בלי שיש ראיות חיצוניות.
ת' 100(1) – כאשר הכתב לא מראה עילת תביעה. זה נועד למנוע בזבוז זמן. עילת תביעה – אותה משמעות של 9(5).
היעדר העילה צריך לעלות מתוך כתב התביעה לא חקירה נוספת. השאלה היא האם התובע יצליח להוכיח את כל העובדות שהביא האם מגיע לו לקבל את הסעד מהנתבע.
תובענה היא כל תביעה שמביאים לביהמ"ש בדרך כלשהי. כתב תביעה הוא כתב תביעה שהליך מרכזי. הםא ביהמ"ש רשאי למחוק בגלל העדר עילה תובענה שאינה בדרך של כתב תביעה? ביהמ"ש בע שלמרות לשון התקנות זה בהחלט מותר.
יש כמה הלכות על מחיקת כתב תביעה וזה הופך את הסיכוי להגיש אותו שוב לקלוש. הפסיקה קבעה שצריך לנקוט בדרך זו רק במקרים בהם התובע לא יוכל להראות עילה גם אם הוא יתקן את כתב התביעה. המטרה היא למנוע בזבוז משאבים ודיון סרק. אם יש פגם שניתן לתיקון ביהמ"ש ייעתר לבקשת תיקון ולא ימחק את כתב התביעה. הוא ייענש על הרשלנות שלו ע"י פסיקת תוצאות אם זה נחוץ.
הסטנדרט למחיקת כתב תביעה להיעדר עילה – פס"ד פינשטיין – זהו מבחן "סיכויי התביעה". יש מחלוקת בין השופטים לגבי פרשנות המבחן. יש הסכמה על כך שכאשר יש סיכוי קלוש להוכיח את התביעה צריך לאפשר לה להמשיך. כיצד נפרש את פסה"ד?
- הצדדים נחלקו לגבי שאלת הפרשנות של כתב הויתור. הםא הוא מנוסח בצורה מספיק פשוטה כך שאין מסקנה אלא שהם ויתרו על זכות תביעה, או שאפשר להבין את כתב הויתור כך שיש ספק?
- יש מחלוקת יותר עמוקה – איך צריך להבין את המבחן ולא רק את כתב הויתור. דעת הרוב היא שיש להשוות את בחן סיכויי התביעה למבחן של רשות להתגונן מסדמ"ק – לא בודקים את השאלה האם ניתן להוכיח את העילה. דב לוין מבין את המבחן הזה אחרת. הוא חושב שצריך לברר גם את גרכי ההוכחה כי המבחן אמור למנוע בזבוז של זמן שיפוטי. הרי ניתן להגיש את התביעה פעם נוספת במקרה הכי גרוע. דב לוין הוא דעת מיעוט.
מחיקת עילה אינה מהווה מעשה בי"ד אך אין טעם להגיש שוב. מתי תהיה למחיקה על הסף משמעות?
- כאשר התובע לא רוצה לתקן את כתב התביעה.
- כאשר התביעה נמחקת מחמת טעם שיחלוף (שינוי עובדתי, שינוי בחוק)
הבקשה תוגש בכתב. לגבי ת' 103/104 צריך להגיש תצהיר, ולגבי ת' 100/101 לא צריך, כי לא מדובר בעובדות.
ת' 156 – מחיקה מחמת חוסר מעש. כאשר צד מפסיק להתעניין בתביעה. צריך להגיש הודעה מטעם ביהמ"ש לבעלי הדין. אם בעלי הדין לא נותנים טעם לאי-מחיקה, היא נמחקת תוך 30 יום. אם מנסים לטעון להחייאת התובענה, ביהמ"ש בודק אם זה טעם טוב.
ת' 101 – דחייה על הסף. הסיבות יהיו:
- מחמת מעשה בי"ד על העילה של התובע
- חוסר סמכות (ענינית/מקומית)
- כל נימוק אחר שביהמ"ש רוצה – כמו התישנות, שימוש לרעה בהליכי משפט ועוד.
ת' 101(2) היא מוזרה. חוסר סמכות לא נראה כמו סיבה מספק טובה לדחייה. באיזשהו שלב הוספה ת 101ב – ביהמ"ש לא יעתר לבקשה של דחיה עקב חוסר סמכות אם ניתן להעביר את התביעה ע"פ ס' 79.
פס"ד ג'ינו – האם ביהמ"ש המחוזי שדחה את התובענה של ג'ינו מחמת חוסר סמכות (כי היה צריך להגיש לשלום) פעל כדין? הטענה שלהם היתה שלאור 101ב אסור לדחות תובענה וצריך להעביר לפי 79. ג'ינו עשו כל טריק מלוכלך בספר כדי להמנע מפסה"ד, ולכן ברור למה דחו להם את התובענה. ביהמ"ש טוען שהמחוזי פעל בסמכות כאשר דחה אותה, הניסוח הוא של רשות ולא חובה.
איסי חושב שזה פס"ד לא טוב כי נאחזו בטענת הסמכות. היו יכולים לדחות גם על שימוש לרעה בהליכי משפט. האם יש מקרים שבהם אין שימוש לרעה בהליכי משפט ועדיין נרצה לאפשר לביהמ"ש לדחות תביעות מחוסר סמכות? איסי מאמין שלא. פס"ד ג'ינו לא הוסיף לביהמ"ש סמכויות. מצד שני הוא יצר הרבה בלגאן. ברגע שמישהו מגיש את התביעה למקום לא נכון, הצד השני מבקש לדחות את התביעה על הסף.
פס"ד אורן נ' מגדל – מהם המקרים בה םנרצה לדחות תובענות על שימוש לרעה בהליכי משפט?
בתביעה הראשונה, תובע א' ו-ב' תבעו את הנתבע בתובענה ייצוגית בירושלים. התובעים מסכימים לדחות את התביעה, בגלל פורום לא אוהד. נראה לתובעים שהסיכוי שלהם קלוש והם הגיעו להסכמה עם הנתבע למחוק את התובענה ללא מעשה בי"ד. בשלב השני תובע א', ב' ו-ג' תבעו את אותו נתבע בתל אביב באותה עילה. ביהמ"ש בתל אביב טען שתובע ג' הוא תובע קש ושזה שימוש לרעה. ההלכה בעליון לא ברורה. נקבע שאי אפשר לחסום את תובע ג' בלי לברר את העניין. מה אם רק א ו-ב' היו תובעים? לאורך כל הדרך מודגש שמחיקה היא ללא מעשה בי"ד ולכן ניתן להגיש את התביעה פעם נוספת. זה כל הרעיון. אם רוצים תנאים, צריכים לדרוש אותם. בפסקה האחרונה מדגישים שאכן יש סמכות למנוע שימוש לרעה בדרך זו. לא ברור מה זה אומר.
הפסקת תובענה – ס 154
זה מצב שאמור להיות מובחן מדחייה ומחיקה (למרות שביהמ"ש לעיתים מתבלבל). זה מקרה שבו התובע מרצונו מבקש מחיקה בלי שזה יהיה מעשה בי”ד. זה גם במקרים שבהם התובע והנתבע
מגיעים להסכם. חייבים אישור של ביהמ"ש להפסקת תובענה. אם לא מתיצבים לדיון ביהמ"ש יכול לעשות סנקציות.
ההפסקה היא בתנאים, ויכול להיות שביהמ"ש לא יאשר אותה. לכאורה זה רעיון מצויין שאנשים יפסיקו תביעה חסרת סיכוי. הבעיה היא ניתן לעשות שימוש אסטרטגי בהפסקת התובענה. זה במיוחד אם נפסקות קיבעות ביניים לא נוחות.
מטרת התנאים היא למנוע רווחים שלא כדין ממחיקת הקביעות שבדרך.
מתי יתנו הפסקה בתנאים ועל מי האחריות להתנות זאת? בפס"ד חשולי כרמל ביהמ"ש עונה. ביהמ"ש אומר שהמצבים בהם צריך להתנות הם כאשר יש חשש שתפגע זכות של הצד השני. כאשר במהלך הדיון הנתבע זכה ביתרון דיוני צריך לשים תנאים. הכוונה היא רק ליתרון דיוני קבוע ולא זמני. חוו"ד של מומחה בימ"ש נכנסה לתיק היא יתרון קבוע. יש לה משמעות דיונית כי בעל דין לא יכול להביא חוו"ד אחר במקומה. לכן התנאי הוא שצריך להכניס את החוו"ד הישנה לכל תביעה חדשה. דוגמה ליתרון זמני הוא קושי זמני להביא ראיות. לפעמים קשה להבחין בין סוגי היתרונות.
על מי מוטל הנטל להתנות? על ביהמ"ש גם אם הנתבע לא מבקש. זה לא נאמר בצורה מפורשת. מרגע שביהמ"ש לא שם תנאים, זה מבטל את ההפסקה. פס"ד שהופך את ההלכה הזאת הוא פס"ד הכשרת היישוב ושם בכלל היתה מחיקה מחוסר מעש. ביהמ"ש בכלל לא פנה אל הנתבע. הנתבע היה מאד פעיל ובא אחרי חודשיים וביקש תנאים. הבקשה נדחתה כי היא הוגשה באיחור. מטילים את האחריות על הנתבע, גם אם המחיקה היתה ביוזמת ביהמ"ש.
פס"ד רוזין הוא ניסיון של בעל דןי להשתמש באופן לא ראוי בכלי של הפסקת תובענה. ביהמ"ש לא איפשר זאת.
פס"ד אשורנס ג'נרל – למדנו את פס"ד בהקשר של קדם-משפט. עלתה שם טענה שאומרת שצריכים להיות מצבים בהליך האזרחי שבהם נכיר בטענת "אין להשיב לאשמה". הנתבע אומר שהוא לא הביא שום ראיה כיוון שעוד לא היה בכך צורך. לביהמ"ש היה רק את התצהיר של התובע. הנתבע מבקש מביהמ"ש לדחות את התביעה רק על סמך התצהירים של התובע. ההבדל בין זה לבין סילוק מחמת היעדר עילה – בהיעדר עילה אנחנו מניחים שניתן להוכיח את כל העובדות. פה אנחנו רוצים גם לקיים דיון בעובדות. אין לנו בעיה עם נתבע שיגיד במשפט "אני לא מציג תשובה", אבל אז הוא ייקח סיכון שביהמ"ש לא יסכים איתו. הנתבע פה מנסה להשיג יתרון – לא לקחת את הסיכון במשפט עצמו וגם לא להביא ראיות. זה מנגנון שקיים במשפט הפלילי. האם ראוי להשתמש בו גם במשפט אזרחי? ביהמ"ש מתלבט ומה שמכריע את הכף זה שיקולי מדיניות (אם היו רוצים היה אפשר למצוא את הס' שמתאים).
טיעונים בעד: יעילות
טיעונים נגד: זה בכלל לא יעיל, זה יגרום לעיכוב משמעותי בהליך כי כל נתבע ינסה להעלות את הטענה. זאת החלטה אחרת ויהיה אפשר לערער עליה. בהליך הפלילי זה מוצדק בגלל פערי הכוחות בין הנאשם למדינה.
השחקנים בהליך האזרחי
יש סוגים שונים של בעלי דין: יחידים, ארגונים, חברות וכו'. יש הבדל בין הגישה לערכאות ובין היכולת להצליח עבור שחקנים שונים. אנחנו צריכים למצוא מנגנונים פרוצ' לניטרול חוסר השוויון.
יש חילוקי דיעות לגבי איזה מערכות צריכות לחלק מחדש משאבים. איסי חושב שגם הפרוצ' צריכה. גם אם לא מסכימים אותו, כולם מסכימים שהפרוצ' צריכה לנטרל את פערי הכוחות. אנחנו רוצים שכל מי שיש לו תביעה טובה יוכל לגשת לערכאות ולתבוע (זה יעיל).
נגישות לצדק
פס"ד ארפל אלומיניום – יש זכות חוקתית לגישה לערכאות. חשין אומר שזאת זכות נעלה על זכות יסוד. קיומה הכרחי לקיומן של שאר הזכויות.
אבל האם הכללים שלנו לא יוצרים מצב שבו לחלק מהאנשים יש נגישות פחותה לערכאות? הבעיה היא הגישה האדרבסרית – מי שצריך להביא את התביעה ולהוכיח אותה הוא הצד עצמו. הגישה הזאת עובדת טוב רק כשהצדדים שווים. את התשובה לשאלה נראה בכללים הספציפיים
פס"ד כוכבי – יכול להיות שספציפית שכוכבי לא מגיעה שום הטבה מביהמ"ש. מה שמעניין זה איך ביהמ"ש מתיחס לזכות הגישה לערכאות. האם קושי כלכלי לשכור עו"ד הוא טעם מיוחד להארכת מועד לבקשת ערעור? ביהמ"ש אומר שזה לא ממש ענינו אם יש לבנאדם עו"ד או לא. באופן עקרוני זאת סיבה אפשרית אבל בפועל לא ממש יקבלו את הטענה.
פרשת דאוד – המדינה מתנהגת כמו איזה מתדיין פרטי ומנסה לסלק תביעות באופן לא ראוי. היא משתמשת באגרה ע"מ לחסום את דרכם של תובעים לערכאות, ולא למען הקופה הציבורית. ת' 3(א) מתיחסת להליכים שלא ניתן לשום אותם בכסף. אלה 2 סוגי הליכים – כאלה שבאמת קשה לשום אותם בכסף כי לא יודעים מה הערך של התביעה, וכאלה שמטעמי מדיניות נגיד שאי אפשר לשום אותן. למשל במקרה הזה רוצים לצ'פר נפגעים מפעילות של המדינה לטובת האינטרס הציבורי. כשרוצים לתבוע את המדינה שעשתה משהו לטובת כולם זה לא הוגן שיהיה צריך לשלם הרבה. המדינה ניסתה לטעון שהס' רלוונטי רק להפקעה ולא במקרה הזה. ביהמ"ש לא קיבל את זה.
אחרי זה עבר חוק האנתפאדה שחל ר"א על תיק שלא נשמעו בו ראיות, שאומר שלא צריך לשלם פיצויים. הסיבה שטרם נשמעו ראיות בתיק היא שהמדינה עיכבה אותו עם טענות האגרה. המדינה ביקשה להחיל את חוק האנתפאדה על התיק, אבל ביהמ"ש לא אישר. אח"כ ביהמ"ש ביטל את חוק האנתפאדה.
פס"ד האבי – דרשו הפקדה של ערבות כדי לקבל רשות להתגונן. הערבות שנרשה היתה 2 מיליון ש"ח מכל אחד. הם אמרו שאין להם כסף ולכן המשמעות היא שאין להם רשות להתגונן. ביהמ"ש קיבל את הטענה שלהם.
שוויון בתוך ההליך
יש מקרים בהם יש כלל ניטרלי אבל בגלל חוסר יכולת של הצדדים, אין שווין מהותי.
גלנטר במאמרו WHY THE HAVES מנתח למה יש בעלי דין שהיכולת שלהם להצליח במערכת המשפטית שונה. הוא עורך הבנה בין שחקנים חוזרים RP לחד פעמיים OS. בד"כ לRP יש יותר משאבים אבל זה פחות חשוב להצלחה שלהם במערכת.
היתרונות של RP:
- גישה למשאבים ומומחים
- יכולים לשחק משחק אסטרטגי
- יוצרים קשרים לא-פורמליים עם הפקידים והשופטים
- יכולים לקדם הליכים משפטיים בתור נתבעים ולא בתור תובעים
גם לקחת עו"ד לא מעלים את הפער כי הם לוקחים עו"ד מסוגים שונים.
ככל שהמערכת עמוסה יותר כך מתגברות בעיתו חוסר השוויון. הסיבות: מגן על כללים ישנים מפני שינוי; מגביר לחצים להתפשר (שלRP יותר קל לעמוד בהם).
פתרונות אפשריים לבעיה הזאת:
1. סבסוד סיוע משפטי לנזקקים.
2. לעודד מנגנונים שוקיים. למשל – שכר טרחה מותנה שקיים בתיקי הנזיקין זאת דוגמה. הבעיה - זה יוצר מצב שיש פער באינטרסים בין עו"ד ללקוח (למשל לעו"ד יותר כדאי פשרה וללקוח לא).
3. אקטיביזם שיפוטי – בעיית חוסר השוויון יורדת במערכת אינקוויזטורית.
4. תביעות קבוצתיות – הצד החלש הופך להיות חזק ע"י איחוד תובעים.באופן היסטורי עשו זאת ע"י הקלה בתנאים של צירוך בעלי דין. התובענה הייצוגית היא כלי נוסף.
5. סדרי דין מיוחדים. למשל בימ"ש לתביעות קטנות.
בימ"ש לתביעות קטנות
מטרתו לסייע לאזרח הקטן להשיג צדק כאשר יש לו תביעה קטנה. אם הכלי לא היה קיים האנשים לא היו הולכים לבימ"ש. זה גם מוסיף ליעילות.
מוסדר בס' 59-67 בחוק ביהמ"ש ותקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין)
המנגנונים באמצעותם משיגים את המטרות:
1. תביעת יחיד – ס' 60(א) לחוק ביהמ"ש. אסור לחברות להגיש תביעה קטנה. הבעיה היא שלשותפות מותר לתבוע. הפתרון הוא בס' 60(ב) – בימ"ש רשאי לא לדון בתביעה ולהעבירה לבימ"ש שלום אם זה לא מתאים או אם התובע הגיש בבימ"ש לת"ק יותר מ-5 תביעות. אין הכרעה האם ניתן להגיש תביעה שכנגד ע"י חברה. פס"ד אגד נ' שוחט – נהגת תבעה את אגד על תאונת דרכים. אגד תבעה את שוחט על הנזקים שנגרמו לה בתאונה. ביהמ"ש לת"ק טען שאין לו סמכות לדון בתביעה שכנגד. בערעור נקבע שיש לקונה לגבי תביעה שכנגד. מטעמי מדיניות (יעילות, מניעת תביעות סרק, אין חשש אמיתי להרתעת יתר של התובעים כי יש שק"ד לביהמ"ש) ניתן לאשר, אבל רק אם התביעות נגזרות מאותה מערכת נסיבות. אהרון נ' סקאל – לא מקבל את הגישה. זה יסכל את כוונת המחוקק. אין הלכה!
2. סמכות – תשלום סכום שלא עולה על (כרגע) 31,000 ש"ח. הסמכות מקבילה לזו של השלום (אפשר לבחור אפיה לתבוע). הסמכות היא גם על מתן צו להחלפת מוצר או תיקון או ביטול עסקה בשווי הנ”ל.
3. סדרי דין וראיות רגילים לא חלים. זה הופך את ההליך לאינקוויזיטורי. מתבקש מכך שיש איסור על ייצוג ע"י עו"ד – אנשים פשוט לא יודעים אותם. יש לזה מחיר – פוגע בסיכוי להגעה לאמת. לפעמים ביהמ"ש דורשים דרישות שונות מבעלי הדין כי הם רגילים לסדרי דין. למשל פס"ד פריפר עם בעל דין שלא הגיש תצהיר.
4. איסור ייצוג ע"י עו"ד. פרטוק – המשך הנסיונות למנוע כניסה של עו"ד למערכת. מה לעשות שהרבה אנשים הם עו"ד בהכשרתם.
5. ס' 67 קובע ששר המשפטים רשאי לקבוע מקום שיפוט לתביעות קטנות שיהיה מעל למה שהוסכם בין בעלי הדין. תניות שיפוט אינן תופסות. בתקנות השיפוט יש כללים כמעט זהים לת' 3, אבל הם קוגנטיים.
6. אגרות מאד זולות
7. ת' 15 – פס"ד בד"כ בתום הדיון, ועד 7 ימים אחרי. כמובן שזה לא יהיה עם הנמקה רצינית.
מעשה בי"ד בתביעות קטנות
בפס"ד סוויסה בימה"ש לתביעות קטנות פסק על דרך של פשרה סכום כלשהו. אותו אדם הגיש אחרי זה לביהמ"ש השלום תובענה על 30,000 ש"ח. השאלה האם הוא מושתק.
פסה"ד אמר שיש השתק פלוגתא. אבל לא ברור שיש השתק עילה, כיוון שזה לא צודק. איסי אומר שזה הפוך לחלוטין ממה שצריך להיות. השתק עילה – כאשר אדם בוחר לדון בעילה מסויימת בהליך מסויים הוא לא יכול להגיש את אותה בתביעה בבימ"ש אחר. לעומת זאת השתק פלוגתא דורש דיון והכרעה פוזיטיביים בפלוגתא מסויימת כדי שיהיה אפשר להעביר אותה להליכים אחרים. מטבע הדברים בבימ"ש לתביעות קטנות לא מתנהל הליך כך שלא הגיוני להעביר משם פלוגתאות. זה יגרום לשיעתוק של טעויות בין הערכאות. בנוסך במקרה זה התביעה הראשונה היתה על 3,000 ש"ח ומן הסתם לא נלחמו שם קשה על זה.
פס"ד סרבוז – כדי להבין את פסה"ד צריך לדעת שכל החלטה של בימ"ש היא "פס"ד" או "החלטה אחרת". פס"ד היא החלטה שסוגרת את התיק, לפחות לגבי סעד מסויים. החלטה אחרת היא כל החלטה אחרת שמתקבלת. על פס"ד יש ערעור בזכות ועל החלטה אחרת יש בד"כ ערעור ברשות. בבימ"ש לתביעות קטנות יש דין אחר לגבי ערעורים – ס' 64 – צריך רשות ערעור למחוזי.
בסרבוז ניתן פס"ד בהעדר הגנה בבימ"ש לת"ק. על פס"ד הזה היתה בקשה לביטול פס"ד בהיעדר הגנה. במצב הזה ביהמ"ש יבדוק האם יש טענת הגנה טובה והאם יש סיבה טובה לכך שלא הועלתה קודם. במקרה הזה ביהמ"ש לא נענה לבקשה. מהו הסיווג של ההחלטה לדחות את הבקשה? ביהמ"ש אמר שזו החלטה אחרת.
האם אפשר לערער על החלטה אחרת של בימ"ש לת"ק? ביהמ"ש רוצה לקבוע כללים אחידים לכל ההחלטות האחרות. לכן זאת שאלה עקרונית. ש לוין במיעוט – לא יתכן שפוגעים בזכות יסוד חוקתית של זכות הערעור. העובדה שאפשר לערער על פסה"ד עצמו לא עוזרת לבעל הדין כי אין בסיס לערעור שלו. לכן חייבים לקרוא את 52(ב) כחל על ביהמ"ש לתביעות קטנות. החסרון הוא שזה יפגע ביעילות. לכן הוא מסביר שבין כה וכה ההחלטות בבימ"ש לת"ק הן מהירות ולכן אין זמן להגיש ערעורים, וגם תהיה פחות נטייה לקבל רשות ערעור על החלטות אחרות. הוא מסביר שיש מצב שבו החלטה אחרת סוגרת את התיק ולכן צריך לאפשר ערעור. ד' לוין בדעת הרוב- היעילות יותר חשובה, כי היא נועדה להשיג צדק. מוכנים לשלם על זה מחיר.
כאשר מערערים על פס"ד של בימ"ש לת"ק צריך לזכור שהכללים של ת"ק כבר לא חלים.
ממודל דיוני פולארי למודל רב משתתפים
המודל המסורתי של ההליך המשפטי נשען על כמה בסיסים:
- ביפולארי – מאבק בין שני צדדים יריבים.
- רטרוספקטיבי – על אירועים שהיו בעבר.
- מוכל בתוך עצמו – ההשפעה מצומצמת לצדדים.
- כאשר שופט מכריע בקייס הוא צריך להתחשב רק במערכת היחסים הספציפית
- ביהמ"ש פסיבי וריאקטיבי, מתערב כמה שפחות בהליך
הבסיס הפילוסופי הוא שיחידים צריכםי לפעול למימוש האינטרסים שלהם והמדינה (ביהמ"ש) לא צריכים להערב ייתר מידי. מזה נובעות תפיסות לגבי מי צריך להשתתף בהליך.
בהליך המשפטי היום הדברים נראים אחרת. ההליך לא נשלט לחלוטין בידי הצדדים. למשל כי אנחנו חושבים שביהמ"ש צריך לעזור, או כי יש ערכים שצריך לקדם בלי קשר לרצון בעלי הדין. אנחנו מבינים שלכל החלטה של בימ"ש יש השפעות לא רק על הצדדים אלא על החברה. לכן אנחנו משנים את הגישה לגבי למי יש אינטרס לגיטימי להשתתף בהליך. צריך לשנות תפיסות לגבי כוונה, אחריות וקש"ס, זה מפני שקשה למצוא כוונה ואחריות כאשר מדובר בקבוצות גדולות של אנשים.
1. כלים קלאסיים – צירוף בעלי דין והודעת צד ג
2. ידיד ביהמ"ש – גורמים שלא הזמינו אותם אבל עוזרים להבין תוצאות מורכבות יותר של ההליך
3. תובענה ייצוגית
צירוף בע"ד
1. בקשה לצירוף בע"ד לפני שמגיעים לביהמ"ש.
שני אנשים יכולים להגיש כתב תביעה משתף.
ת' 21 אומרת שאפשר לצרף תובעים אם הם טוענים לסעד בשל מעשה אחד / עסקה אחת / סדרת מעשים או עסקות, שאם הם הוגשו בנפרד היתה מתעוררת שאלה משותפת משפטית/עובדתית.
פס"ד שושנה נ' חפציבה – כיצד יש לפרש את התקנה. פירוש רחב. יש סדרה של חוזים דומים ולכן ניתן לצרף את התובעים. לגבי התנאי השני – מספיקה זהות של שאלה אחת שבמחלוקת, משפטית או עובדתית, שהופכת את זה נוח לדיון משותף. הסיבה היא יעילות דיונית ומניעת פסיקה סותרת. כלומר זה גם פירוש מאד רחב. כיוון שיש אופציה מאד רחבה לצרף עילות, צריך מכשיר להפרדתן כשזה לא נוח.
ת' 23 – אם נראה שהצירוף עלול לסבך את להשהות, אפשר לפצל את הדיון אחרי ההגשה של כתב התביעה.
ת' 22 - צריף נתבעים – מבחנים זהים לחלוטין + ניתן להפריד.
כאשר מצרפים כמה תובעים/נתבעים זה יכול להשפיע על שאלת הסמכות. במקרה זה מפעילים את ס' 46(ג) על צירוף עילות. הכללים זהים לחלוטין ומחילים את אותן הלכות.
ת' 22(ב) אומרת שאם יש לתובע ספק את מי הוא אמור לתבוע הוא יכול לצרף כמה נתבעים וזה יוחלט.
אין צורך לתבוע אותו סעד מכל הנתבעים.
2. צירוף בע"ד אחרי הגשת כתבי הטענות
ת' 24 – בכל שלב בדיון ביהמ"ש רשאי, עם/בלי בקשת בע"ד, בתנאים שיראו לו, לצוות על הוספת שמו של בע"ד שהיה צריך לצרף כתובע/נתבע, או שנוכחותו דרושה כדי לאפשר להכריע ביעילות או בשלמות.
כלומר יש תנאים חלופיים:
- היה צריך לצרף אותו כתובע או נתבע. למשל – חייבים ביחד (לעומת חייבים ביחד או לחוד). קורה מותקף חוק או בתביעות עיזבון.
- נוכחות דרושה. ביהמ"ש נמצא כשומר סף לפני שהצד צורף.
יכולים להיות מקרים שונים:
1. תובע מבקש לצרף תובע – כאשר מגלים פתאום שיש למישהו תביעה דומה, חושבים שזה יחזק את התביעה, יחסוך במשאבים. נניח שנתבע טוען שהוא לא חייב כסף לתובע אלא למישהו אחר, הוא לא חייב לצרף את האדם השני כתובע. אבל סביר שהצד ג' יבקש אח"כ לתבוע אותו. לכן יכול להיות שבכ"ז תובע יבחר לצרך תובע אחד במצב הזה.
פס"ד ברנר – ניסיון לצרף תובע ע"י תובע. פיתוח יהודה מגישה תביעה לסיללוק יד נ' ברנר ותחנ החוף. התביה מתבססת על הסכם בין פתיוח יהודה לבין תחנת החוף, שלפיו תחנת החוף העבירה זכויות חזקה במקרקעין לפיתוח יהודה. הזכויות לא הועברו ולכן הגיעה התביעה. פיתוח יהודה מבקשת לצרף את החברה לפיתוח חוף התכלת, חוף התכלת מסכימה וברנר ותחנת החוף מתנגדים.
התנאים לצירוף תובע נוסף:
- ניתן היה לצרפו לפי ת' 21
- יש לתובע הנוסף עילה נ' הנתבעים
- דרוש להכריע בשאלות – זה שק"ד ביהמ"ש האם זה ראוי או לא
הסיבה שבגללה לא הסכימו לצרף את התובע הנוסף היא שאין לו עילה. אמנם חוף התכלת חתמה על החוזה עם תחנת החוף, אבל ההסכם קבע שתחנת החוף תעביר זכויות חזקה במקרקעין לפיתוח יהודה. אין לה זכויות חזקה לכן היא לא יכולה לתבוע סילוק יד. אם הסעד היה אכיפת חוזה, לא היתה בעיה לצרף.
מה אם התובע לא רוצה להצטרף? בעקרון אי אפשר לכפות על אדם לתבוע, אבל אם ביהמ"ש חושב שהוא באמת דרוש, הוא יכול לחייב את האדם לתבוע. זה נקרא "נתבע פורמלי" (כן, נתבע). זה אומר שיהיה עליו מעשה בי"ד. לכן אם יש לו מה להפסיד, למעשה חייבנו אותו להצטרף לדיון.
תובע רוצה לצרף נתבע
נניח שיש חייבים ביחד ולחוד, מצאתי בהתחלת התביעה רק אחד מהם. לנתבע הזה אין הרבה כסף, אבל לשני דווקא יש. כדאי להוסיף את הנתבע השני. יש מצבים שבהם מגלים את הנתבע הנוסף מתוך טענות הנתבע המקורי.
התנאים הם אותו דבר כמו צירוף תובע.
נתבע שמצרף תובע
נתבע שחייב כסף ותובע אותו האדם הלא נכון, ירצה לצרף את התובע האמיתי, כדי שלא יתבעו אותו פעמיים. או, נניח שיש תאונת דרכים עם 10 פצועים והנהג נתבע ע"י אחד מהם, הוא ירצה לצרף את כולם.
נחיל את אותם המבחנים בדיוק, אבל שאלת המדיניות קשורה גם לבעיות של צירוף אדם שלא רוצה לתבוע.
צריך לזכור שבהרבה מקרים, אדם זר יוכל להשתמש בטענת מעשה בי"ד נגד תובע, כאשר נפסקה פלוגתא קודמת נ' התובע. לעומת זאת, כאשר תובע שני מנסה להשתמש במעשה בי"ד שנפסק נגד נתבע מסויים, נקרא לזה שימוש התקפי במעשה בי"ד ולא נאפשר את זה. זה רלוונטי כאן, כי הנתבע הזה, ששוקל האם לצרף, לא מאד לחוץ לצרף את שאר התובעים.
בשורה התחתונה כאשר מתלבטים אם לצרף תובע או לא, צריך לבדוק האם הוא מתנגד להצטרפות בתו"ל.
כאשר יש לנתבע אופציה פרוצ' הוא צריך להשתמש בה. דוגמה לזה היא "טען ביניים" (ת 224-233). זה הליך שבמסגרתו נתבע אומר לביהמ"ש שבו אדם אומר שהוא חייב כסף ל-א' או ב'. הוא לא יודע למי. לכן ביהמ"ש לא צריך להכריע בחבות אלא למי חייבים. ביהמ"ש מחליט בחבות ואז מוציא צו גודר שלא מאפשר תביעה אחרת לאותו אדם.
נתבע שרוצה לצרף נתבע
בד"כ לנתבע אין זכות להחליט מי ייתבע ביחד איתו. אפשרי רק אם היה צריך לצרפו.
צד ג' שרוצה להצטרף כנתבע/תובע
באופן היסטורי היה צריך להראות שבמסגרת ההליך נפגע אינטרס לגיטימי שלו (פס"ד הרטבי). למשל אם א' מבקש לעקל נכסים ל-ב', בעוד ג' בא וטוען שזה בכלל שלו.
פס"ד שירותי בריאות כללית – שרותי בריאות כללית רצתה להצטרף. היא שילמה על הוצאות רפואיות, ופחדה מפירוש של החוק בצורה כזאת שהתביעה שלה היא מכח סברוגציה ויחול עליה מעשה בי"ד למרות שהיא לא היתה חלק מהדיון. הטענה התקבלה.
אנחנו רואים בפסיקה הרחבה משמעותית של ההבנה למי מותר להכנס להליך. ההרחבה הראשונה היתה טכנית – פס"ד גיל – בעל מניות יכול להצטרך לדיון מכח ת' 24 ולהתגונן הגנה נגזרת. זאת הרבה כי החרבה היא ישות משפטית נפרדת. אבל כל פגיעה בחברה הנתבעת היא פגיעה בבעל המניות.
הרטבי – עלתה שאלת היחס בין שתי צורות לקיחת מק' ע"י רשות מקומית – הפקעה ואיחוד וחלוקה מחדש. השאלה היתה באיזה צורה לבחור. הגופים שרצו להצטרף – ועדת מקומית לתכנון ובניה של רשל"צ, ומרכז השלטון המקומי. ברור שלפי המבחנים הישנים הם לא יכולים להכנס. הם לא ייפגעו ישירות. לא יהיה עליהם מעשה בי"ד. אבל מדובר בהכרעה קריטית שתשפיע על כל הרשויות המקומיות.
ביהמ"ש מתיחס לשיקולי מדיניות, להכרה באינטרסים אחרים, להכרה במעמד "ידיד בימ"ש". המגמות האלהמ שפיעות גם על פירוש של תקנות ישנות. ניתן צרך בע"ד ע"פ ת' 24 גם בלי אינטרס ישיר:
- גוף ציבורי
- יכולת פוטנציאלית לתרום להליך בגלל מיהותו, נסיונו וכו'.
לפי המבחנים האלו, לא צריך לצרף את את הועדה המקומית רשל"צ כי אין לה יותר ניסיון וכישרון. לעומת זאת, מרכז השלטון המקומי הוא כן בעל ניסיון וכישורים, כי הוא מאגד את כל הרשויות המקומיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה