עד עכשיו תיארנו מודל אוטופי של השיח הציבורי. מה קורה בעולם האמיתי?
הטענה שלה היא שאם נצליח להביא לשגשוג מקסימלי של 3 הערכים שדיברנו עליהם עד עכשיו זה יהיה ע"ח ערכים דמוקרטיים אחרים שאנחנו לא רוצים לוותר עליהם.
השיח הציבורי מחייב רגולציה. זה מחייב הזמנה של המדינה.
3 וקטורים מגבילים על השיח הציבורי במציאות:
דמוקרטיה
קפיטליזם
טכנולוגיה – ההשפעה של האמצעים התקשורתיים
1. איך הדמוקרטיה מגבילה את השיח הציבורי שנועד לשרת אותה?
דמוקרטיה כשלטון הרוב אומרת שהרוב הוא הריבון, ולכן יש לרוב את הסמכות למנוע כל הגבלה על חופש הביטוי. הרעיון של דמוקרטיה חוקתית אומר שמעל החלטות הרוב יש נורמה עליונה והיא מאפשרת להגביל גם את שלטון הרוב כדי להגן על המיעוט. בדמוקרטיה שאינה חוקתית, הרוב יכול להגיד שהוא נגד חופש הביטוי החוקתי כי הוא לא רוצה להגביל את עצמו. בכך הוא מבטל את היכולת שלו לשלוט בעצמו. את השיח הציבורי צריך כדי שהתהליך הפוליטי יהיה יעיל יותר, וכדי שיהיה שלטון רוב. יוצא מזה שהדמוקרטיה חותרת תחת עצמה. הפואנטה – העם כריבון יכול לשמוט אצ הקרקע מתחת לשלטון עצמו.
יש לשנות את הפרדיגמה הדמוקרטית – לא שלטון הרוב אלא דמוקרטיה שמייצרת הזדמנות שווה להשתתפות לכל האזרחים בתהליך הדמוקרטי. הבעיה היא שכאשר מסתכלים כך על דמוקרטיה, אנחנו עוברים להתמקד באינדיבידואל. היכולת להזמין בחזרה את המדינה כאשר מתמקדים באינדיבידואל יורדת.
ננסה זווית חדשה להסתכלות על חופש הביטוי – אנחנו זקוקים לרעיון חופש ביטוי כמנגנון ניטור על השלטון (CHECKING VALUE). חופש ביטוי >> דעת קהל >> ביקורת על השלטון. רק שיח ציבורי יאפשר גם לנתב את דעת הקהל וגם למדוד את הסטייה בינה לבין הביצועים של השלטון. חופש הביטוי כנמגנון לביטוי הרצון הקולקטיבי. לכן אין סתירה בין הרעיון הדמוקרטי לחופש הביטוי.
הפואנטה היא עצם הקושי לעורר מחדש את הרגולטור.
קפיטליזם
בא לידי ביטוי במטפורת שוק הרעיונות, שמילכדה את רעיון הביטוי בטרמינולוגיה של שוק. היא גורמת לנו להסתכל על הביטוי כעל מוצר ולחפש את היד הנעלמה שתפתור את כל הבעיות. במציאות השוק כשל. שמגר מתיחס לכך בפס"ד שלמה כהן – בזמן שהוא היה יו"ר סיעת האופוזיציה בלשכת עו"ד, הוא ביקש לפרסם מאמר נוקב בעלון הלשכה. סרבו לפרסם והוא עתר לבג"צ. בדעת רוב נקבע שדין העתירה להידחות כי זה עלון של אינפורמציה ואין לאף אחד זכות קנויה לפרסם שם מאמרים. שמגר בדעת מיעוט קבע בפעם הראשונה שחופש הביטוי איננו רק הזכות לדבר אלא הזכות להתבטא באופן משפיע והזכות של הקולקטיב להחשף לביטוי. התחרות בין הרעיונות השונים אינה משוכללת ולכן היומרה שהשוק יניב תוצאה "אמיתית" יותר היא מופרכת.
כותב בשם בנדיקיאן הרבה אמפירית איך העיתונים הקטנים בארה"ב נעלמו, בגלל שאין טעם לפרסם בהם. התוצאה של מות העיתונים הקטנים היא שהכח של העיתונים הגדולים – שוק התקשורת נשלט בידי מס' מצומצם של כוחות. התוצאה היא שהיכולת של גישה לשוק יורדת, במיוחד עבור גישה שונה מהמיינסטרים. בארה"ב יש עכשיו 3 רשתות תקשורת גדולות, זה שוק ריכוזי בצורה יוצאת דופן. בישראל יש רק את ידיעות אחרונות וערוץ 2.
השוק כשל והוא ריכוזי מידי – אין באמת שוק חופשי של רעיונות.
פיס מעלה טענה (במאמר שלא קראנו) שהבעיה היא לא כשל שוק אלא השוק עצמו. גם אם נשכלל את השוק, דפוס הפעולה של כל ערוץ תקשורת חדש יהיה זהה – לכולם תהיה הטייה נגד השוליים והביטוי המעצבן. הגישה הכלכלית לביטוי הדמוקרטי מובילה באופן אינהרנטי לפחות ממה שאנו צריכים כאזרחים דמוקרטיים. יש סוגים רבים של ביטוי שלא ימצאו את דרכם לשוק הרעיונות כי הם חתרניים ולא מספיק פופולריים.
דוגמה מכשל שוק אחר – החצנה. אמצעי התקשורת מייצרים שיח ציבורי שעליו הם גובים כסף, והמחיר שהם גובים אינו מייצג את הזיהום החברתי שהם מייצרים. מה יקרה אם נדרוש הפנמה? ערוצי התקשורת ישנו את מחירי הפרסומות, זה לא ישנה כלום.
השוק הדמוקרטי לא אמור להיות יעיל. הרעיון הוא שאין לנו מספיק רעיונות בשוק עבור דמוקרטיה.
המאמר של קולינס וסקובר
סוג הרעיונות שיקבלו גישה לדעת הקהל הולך ומשתנה ככל שצורת המחשבה של השוק משתלטת על השיח הציבורי. יש יותר "חדשות אקשן" לא חשובות ופחות חדשות חשובות ומשעממות; יותר חדשות שימושיות (איפה לקנות מתנות לחג); הצורך לפנות למכנה משותף רחב משפיע על השיח הפוליטי. מתחילים מכך שיש פוליטיקה > סיקור של הפוליטיקה > רצון לעשות הכנסות > סיקור רדוד > המנהיג הפוליטי הוא זה שאפשר לשווק בקלות > השפעה על הפוליטיקה. הם נותנים דוגמה מרייגן, שהיה הראשון שהצליח להשתמש בטלוויזיה לצרכיו.
אז איך עושים את זה? איך מגדילים את שוק הרעיונות? האם אפשר להביא את המדינה לתקן את השוק בלי לגרום לנזקים שהמדינה מביאה איתה?
הטכנולוגיה
לשבוע הבא-בא-בא- לקרוא – 10, 13,8
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה