כשאנחנו מנתחים באיזה אופן השיח הציבורי אמור להיות רציונלי מצד הדובר, אנחנו נמצאים במקום הכי סוער של הדיון. הסיבה היאא שאנחנו נדבר על היכולת לנסח טיעון שיטתי, לקבל ביקורת, להכיר בעובדה שיש טיעון נגד ולהתמודד איתו – במילים אחרות זהו שיח בתנאי מעבדה. זה ה- IDEAL SPEECH SITUATION שהברמס מדבר עליו (במאמר של פוסט) – כל כח שהוא נמצא מחוץ ל"בועה" מלבד כוחו של הטיעון הטוב יותר. ברור שזה לא ריאלי. לא נדון גם בשאלה האם אפשר בחברה הטרוגנית לנתק את הדובר מהקשרו, דיברנו על זה כבר. אנחנו גם לא רוצים לנתק, נדבר על זה בהמשך. כלומר – הרציונליות פגומה בהגדרה, וככה אנחנו רוצים אותה. הסיבה שבגללה אלמנט הרציונליות נגוע היא אלמנט ההשתתפות שהוא הכרחי לא פחות לשיח הציבורי. כיוון שאנחנו רוצים להזמין נק' מבט שונות לשיח אנחנו מוכנים לקבל רציונליות פגומה מלכתחילה.
איך זה משתקף בניתוח של פוסט?
המאמר של פוסט נכתב על רקע אחד פס"ד האסלר נ' פולוול. פולוול קרא לעצמו "מנהיג הרוב המוסרי בארה"ב". היתה לו "פרודיה מתמשכת" של יחסים עם האסלר (מגזין פורנו). האסלר פירסם קריקטורה על פולוול שכתוב בה "על הפעם הראשונה שלי" שבה הוא אומר ששכב עם אמא שלו אחרי שהיא ירתה בכל הגברים בעיר. ביהמ"ש היה שמרני והוא התגייס לטובת האסלר בשם חופש הביטוי. זה המשך של ה"מסורת". דווקא בגלל שזה בוטה זה מוגן. דווקא בגלל הפער בין הערכים, ביהמ"ש מבקש להיות ניטרלי ולא לקבוע איזה ערכים ראויים לגינוי ואיזה להגנה.
פוסט מקשר את זה לפס"ד כהן נ' קליפורניה – מבקר שנכנס לאולם עם כתובת FUCK THE DRAFT וביהמ"ש החליט שצריך להגן על הדובר. ביהמ"ש קבע שבחברה הטרוגנית הוא לא צריך לקבוע אם מותר להגיד את זה. הקישור נמשך ל-1940, פס"ד קנטוול שבו אחד מעדי יהווה נתבע בעוולה נזיקית של הפרת שלום הציבור בגין העלבת הכנסיה הקתולית. ביהמ"ש הגן על הדובר וקבע שבדת ופוליטיקה יש מחלוקות עמוקות וחופש הביטוי חיוני בחברה הטרוגנית. כלומר עצם העובדה שיש חברה הטרוגנית עם תת-קהילות על בסיס ליברלי, ביהמ”ש יהיה ניטרלי.
הקו המחבר בין פס”ד האלה הוא ניטרליות לא רק בשוק הרעיונות אלא בשוק הקהילות.
הבעיה מתחילה כשמבינים שהרעיון המרכזי של השיח הציבורי לא יכול להיות רק ההגנה על סט ערכים מסויים. הרעיון של השיח הציבורי נשען על “ציבורי” - איזשהו מכנה משותף. ביהמ”ש לא יכול רק להגן ולהשאר ניטרלי. אחד המבחנים לשרידותה של חברה דמוקרטית הוא הניסיון ליצר שיח ולגשר על התהום בין המגזרים. צריך להניח גם שיש רצון בין תתי-הקהילות לייצר שיח. ההבנה הזאת סותרת את הרעיון של הגנה-בלבד.
פוסט אומר שהרעיון של קהילה הוא היכולת של אנשים לקיים שיח מעבר לגבולות התרבויות השונות. צריך שיהיו קבוצות שונות, שיהיה רצון לתקשר, מינימום של מכנה משותף, סיבה לאנשים לחרוג מהקהילה, קני מידה משותפים להערכה של השיח. צריך למצוא איזון בין רצון לקונצנזוס להעידר קונצנזוס.
בחברההטרוגנית עם שלטון שמחוייב לניטרליות, הרעיון של חופש הביטוי כ”מגן” יעזור ליצור חלל מוגן שבו מתצבע השיח ואין כניסה לתרבות השלטת. לזה פוסט קורא CRITICAL INTERACTION – הימנעות של המדינה מכפיית ערכי הקבצה השלטת על השיח. המדינה יכולה לאכוף רק סובלנות, ואסור להל השתיק דיור על בסיס דיעה קדומה מה ראוי ומה לא. חוסר ההתערבות אל נובע מניטרליות או מנימוס, אלא כי חייבים לאפשר ללא-רציונלי להפוך לרציונלי, להפוך סדרי עולם.
אבל, המטרה שלנו היא לא לאפשר פטפטת, אלא לייצר תחושת ציבור ולייצר גשר בין התרבויות. אנחנו רוצים לייצר דעת קהל. זה לא יתאפשר בלי אכיפת כללי שיח מינימליים. פוסט קורא לשיח הזה RATIONAL DELIBERATION. הכללים האלה נקראים CIVILTY RULES.
הבעיה היא שאם אנחנו רוצים לאפשר שיח אמיתי על פי כללי משחק מינימליים, אנחנו מזמינים חזרה למשחק את אותן נורמות שהתנגדנו אליהן מתלכתחילה. הרי המדינה היא זו שתקבע את כללי המשחק, הקבוצות הדומיננטיות ישפיעו על קביעת הכללים.
זה אומר שכדי שחופש הביטוי ישרוד הוא צריך לחתור תחת עצמו- - זה הפרדוקס של השיח הציבורי.
הפאזה החיובית היא השתקפות של היסוד האוטונומי והשלילית של היסוד הקולקטיביסטי.
פוסט מדבר על הסתירה האינהרנטית בין הפרט לקהילה שנמצאית במושג של חופש הביטוי, ובמילים אחרות בין חירות לשיוויון.
הויכוח העמוק הוא בין רציונליות להשתתפות, זה אוותו ויכוח שאנו דנים בו.
נעבור לנדבך השלישי של השיח הציבורי – השתתפות
לפי המודל הדמוקרטי, אנחנו מדברים על תפיסה רפובליקנית חזקה של דמוקרטיה, שביסודה הגדרה עבה של מושג האזרחות. השלטון הוא פרוייקט של העם והשיח הוא אלמנט מרכזי בפוליטיקה. התפיסה היא של שיחה מתמשכת של כולם, שמשמש להגדרת העמדות והיעדים של החברה. זה קשור לתפיסה של שיוויון שהוא מעבר להזדמנות שווה. השיח ההשתתפותי מניח שלעשירים אין יותר כח מלאחרים. יש אלמנטים לא שיוויוניים שנשארים בשיח – הרטוריקה, מוטיבציה, ייתרון למשכיל. לרעיון ההשתתפותי של השיח הציבורי יש מחיר. יש לנו חשיפת יתר למי שיותר פעלתן, משכיל, יפה, כריזמתי. העלות הזאת בלתי נמנעת אם רוצים לעשות שיח כמה שיותר פופולרי. אנחנו מעדיפים דיון מעניין על פני שיח שיוויוני.
לסיכום – יש סתירה בין האלמנטים של מידע, רציונליות והשתתפות. להשתתפות יש מחיר במונחי שיוויון ורציונליות. האינטגרציה של 3 האלמנטים יכולה לחתור תחת התוצאה או להעצים אותה. מידע הוא תוצאה של השתתפות. רציונליות היא תוצאה של מידע. דיון רציונלי מעצים את עצמו. יש התנגשות בין רציונליות להשתתפות שהיא השתקפות של כל מה שאנחנו מדברים עליו. זה שיקוף של הסתירה בין הרעיון האוטונומי לרעיון הדמוקרטי של חופש הביטוי. ההשתתפות קריטית לרעיון הדמוקרטי ומזיקה לרעיון הרציונלי. כל זה חלק מהטיעון הדמוקרטי של חופש הביטוי – כלומר המאבק נמצא בתוך הטיעון הדמוקרטי ולא רק בינו ובין המובן האוטונומי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה