שיפוי וביטוח – כל נושא בעלי העניין הוא דיספוזיטיבי. החברה יכולה להחליט שלא להטיל אחריות על נושאי משרה. מבחינה טכנית, יש כמה דרכים לעשות את זה:
ביטוח מנהלים – תיאורטית, ביטוח מוריד את התמריץ שלא להכשל ולכן לא כדאי לנו כחברה לאפשר אותו. אבל, המציאות מראה שאנשים לא רוצים להפעיל את הביטוח (כמו ביטוח מקצועי לעו"ד או רופאים). ההסדר המסורתי הלך עם דיני הביטוח הכלליים – אפשר לעשות ביטוח כנגד רשלנות אבל לא כנגד מעשים מכוונים. היום, הנושא מוסדר בס' 259 והלאה בצורה מפורטת ומורכבת. אסור לעשות ביטוח, שיפוי או פטור מאחריות אלא ע"פ ההסדרים בחוק ע"מ למנוע MORAL HAZARD, ויש הסדר ספציפי לכל תחום. יש הרבה נושאים שהביטוח לא מכסה וגם יש לו תקרה, ולכן הם מבקשים מהחברה...
כתב שיפוי. צריך הוראה בתקנון שמתירה את השיפוי + כתב שיפוי שעונה על דרישות הס' בחוק. שיפוי הוא סוג של ביטוח של החברה – אם יקרה משהו היא תשפה את המנהל.חו"ח הרחיב מאד את השיפוי המותר, במיוחד תיקון מס' 3. עדיין מדובר בהסדר מוגבל.שיפוי מותר רק באחריות כלפי צד ג' ובהליכים פליליים שהסתיימו בזיכוי או אי-הגשת כתב אישום. הרציונל הוא שיש פער עצום בין מצב בו דירקטור מפר את חובותיו כלפי בעלי המניות לבין מצב בו צד ג' תובע אותו ואת החברה. במקרים מהסוג השני, מי שהפיק את הרווחים זה בעלי המניות ולכן הם צריכים לשלם את הפעילות גרמה נזק לצד ג'. היום כדי שכתבי השיפוי יתפסו הם צריכים לפרט את האירועים שבגינם ניתן השיפוי ויתנו תקרה לכיסוי, ממש כמו חוזה ביטוח. הליכים פליליים הם גם סוג של תביעה של צד ג', כי המדינה היא צד ג'. המימון הוא של ההליך
פטור מאחריות – נוצר בעקבות פסה"ד סמית' נ' וון גורדון. בעקבות פסה"ד היתה היסטריה של חברות הביטוח. שינו את החוק בדלוור כך שחברה יכולה לקבוע בתקנון שלה שהיא לא רוצה את הסדר האחריות על הפרת חוב"ז. כדי שהפטור יתפוס צריך רשלנות גרידא בלבד ולא רשלנות רבתי/מעשה מכוון/הפרת חובת אמון. כדי לעשות את ההסדר הזה צריך לכתוב אותו בתקנון.
בד"כ דואגים לכל סוגי הכיסוי, כי לא באמת רוצים את כל סוגי אחריות המנהלים.
יש כאלה שבעד ההסדר הזה, ויש כאלה שאומרים שיש פה בעיית נציג – מה שקורה זה שמי ששולט במסמכי ההתאגדות זה בעלי השליטה או המקורבים שלהם, והם דואגים לעובדים שלהם ונותנים פטור/שיפוי וביטוח - אבל זה לא מייצג את האינטרסים האמיתיים של בעלי המניות.
אחריות של בעלי שליטה/בעלי מניות
הפרק הזה רלוונטי בעיקר לחברות פרטיות.
יש הבדל בין הדין האמריקאי לאנגלי, ובישראל יש עירוב של שניהם. הדין האמריקאי מסתמך על הקונספט של אמון. הדין האנגלי מסתמך על קונספט של קניין – ההסדר נקרא קיפוח/עושק המיעוט. התפיסה האנגלית היתה שבעלי מניות םה מאד שונים מדיר' ונושאי משרה, כי הם השקיעו מכספם בחברה כדי לקנות את המניות, ולכן אי אפשר להגיד להם שעליהם לקבל החלטות כדי לקדם את האינטרסים של מישהו אחר. בעל מניות הוא בעל קניין ולא מישהו שנושא במשרת אמון. נושא המשרה פועל כשלוח, התוצאות מבחינה משפטית של הפעולות שלו מתגלגלות למי ששלח אותו, שזה בעלי המניות. כאשר התוצאות המשפטיות מתגלגלות, כופפים את השלוח לחובות אמון, חוב"ז וכל זה. הדין האנגלי אומר שעל מניות הוא שולח והדין האמריקאי אומר שגם הוא שלוח. בדין האנגלי אין חובות אמון על בעל שליטה ומותר לו לקדם את טובתו האישית. הדין האמריקאי שבעל השליטה הוא גם שלוח בענינים מסויימים, הוא נושא בתוצאות אבל רק בחלק היחסי שלהן. הוא פועל בשם בעלי מניות המיעוט. לפעמים התוצאות מתגלגלות לנושים ולא רק לבעלי המניות.
תרגול
עילות תביעה
פס"ד דרין – הבעיה התחילה כשרקנאטי לא הסכימו לאף מחיר שורטהיימר הציעו על המניות של יש אייץ'. הדרך לשכנע אותם למכור: באותה תקופה נכנס הסדר השליש לתוקפו. לכן ורטהיימר התחילו לרכוש מניות של IDB, שהיא חברה ציבורית. היא גם פרסמה את זה שהם בעלי מניות ושהם מתכוונים להיות שליש אקטיביסטי. זה הפעיל לחץ על רקנאטי – דסק"ש מכרה את המניות שלה ביש אייץ' ובתמורה ורטהיימר מכרו את מניות IDB.
דרין הוא בעל מניות של דסק"ש שטוען שהמניות נמכרו בזול. הוא טוען שלהנהלת דסק"ש היו שיקולים נוספים שאינם כלכליים שגרמו להם להסכים לעסקה.
הוא הגיש תביעה ייצוגית. ביהמ"ש קבע שזאת היתה אמורה להיות תביעה נגזרת.
תביעה נגזרת
בעלי מניות יכולים למנות דירקטורים ומידי פעם להצביע, ביום-יום הם לא עושים כלום. התביעה הנגזרת היא הליך שבו ביהמ"ש מאפשר למישהו לקחת את סמכויות הניהול, מבחינת ניהול התביעה בשם החברה. למה צריך את האפשרות הזאת? כי קשה להניח שאנשי הדירקטוריון שהם חברים של המנכ"לים יתחילו לתבוע אחד את השני. הדיר' בד"כ בארץ ממונים ע"י בעל השליטה ולא סביר שיתבעו אותו.
החסרונות של התביעה הנגזרת: הגוף בעל הידע והמומחיות לנהל את החברה זה לא בעלי המניות. אם יאשרו הרבה תביעות נגזרות בקלות, זה יהיה פתח לסחטנות של בעלי מניות.
מתי יש עילת תביעה נגזרת?
נק' המוצא היא שמניה היא זכות שיורים בנכסי החברה. מכירת נכס בזול פוגעת בשווי השיורי. הירידה בשווי המניות היא נזק נגזר, היא נגזרת מהירידה בשווי החברה. כלומר – אם משהו קורה לנכסים של החברה, התביעה הנכונה היא נגזרת. חוב"ז ואמון של נושאי המשרה היא לחברה ולא לבעלי המניות. לכן אם הם מפרים אותה הנזק לבעלי המניות הוא משני.
ההגדרה של תביעה נגזרת היא בס' 1.
ס' 194(א) - רשאי להגיש כל בעל מניה או כל דירקטור
ס' 194 (ב)-(ג) - 198 -דרישה שצריך להגיש לפני שפונים לביהמ"ש. החברה צריכה להשיב לדרישה, ואז התובע צריך לבקש זכות מביהמ"ש. יש תנאים מצטברים: ההליך והתביעה הם לטובת החברה, בעל המניה אינו פועל שלא בתו"ל (לא צריך להוכיח שהוא פועל בתו"ל).
199-200 – תמריץ לתובע, בגלל החשש מאדישות רציונלית.
203 – הגנה נגזרת. בעל מניות של החברה שרואה שתובעים את החברה, וחושש שהחברה לא תנהל אותה באופן הטוב ביותר, הוא יכול לעשות הגנה נגזרת.
תביעה ייצוגית
זה לא הכי קשור לענייננו כי זה חוק התובענות הייצוגיות. הבעיה גם כאן שפיזור הנזק גורם לאדישות רציונלית.
יתרונות תובענה ייצוגית עידוד אכיפה והרתעה, חסכון זמן שיפוטי (איחוד תביעות), מעודד פשרות (כי זה מוחק תביעות פוטנציאליות), אחידות בטיפול בימ"ש.
חסרון: נוצרת בעיית נציג ייחודית – בין התובע הייצוגי ועו"ד שלו לכל האנשים שנפגעו.
אפשר לעשות בתיעה ייצוגית אם מדובר בנזק אישי. מה ההבדל בין עילת תביעה הנובעת מזיקה לני"ע (כפי שמאפשר חוק תביעות ייצוגיות בס' 4(א)(1) לבין נזק נגזר?
אפשר להסתכל על שווי המנייה כמתומחר בהתאם למידע שקיים בשוק (כמו שראינו בפס"ד הולנדר). כאשר משנים את המידע בשוק זה משנה את שווי המניה, גם אם אין שינוי בנכסים. אם נגרם נזק מהנהלות שקשרוה במידע – שזהו נזק אישי ישיר ולא נגזר. מניה אינה נחשבת לנכס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה