חובות אמון מול קיפוח המיעוט
ההבדלים בין הדין האמריקאי לאנגלי – ע"פ טבלת הוכפלד. בדין האנגלי, קניין הוא חירות. בקונפליקט בין בעלי השליטה לבעלי מניות המיעוט, לבעל השליטה יש קניין > חירות. לבעלי מניות המיעוט יש אי-זכות.
בדין האמריקאי, יש לו כח להשפיע על הזכויות והחובות של האחרים. עקרן אמון אומר שאם יש לו כח יש לו גם חובה.
מכירת שליטה מרוכזת. אם לו יש חובה, לבעלי מנית המיעוט יש זכות.
התוצאה היא שהשיטה אנגלית יותר מקלה על בעלי השליטה.
כאמור בדין השיראלי קיימים שני ההסדרים.
על פי הדין האנגלי, אם הרוב עושה פעולות שלוקחות מהמיעוט את הקניין שלו, זאת פגיעה בקניין. לכן עקרונית היה אפשר להגיע לאותן תוצאות גם בדין האנגלי וגם האמריקאי.
מכירת שליטה
יש חברה. יש לה נושים, בעלי מניות מהמיעוט ובעל שליטה. בעל השליטה מוכר את החברה ומקבל תמורה כספית. התמורה מרכבת ממחיר השוק של המניות ומפרמיית שליטה.
בפס"ד קוסוי – החברה היא בנק פויכטונגר. בעל השליטה המוכר – קבוצת קוסוי. הרוכש- קבוצת אפשטיין. אפשטיין היה גם לווה של הבנק. אפשטיין נקלע לקשיים כלכליים. הקשיים שלו החלו ל סכן את קיום הבנק. קוסוי חיפש דרך לממש את המניות שלו במחיר המקסימלי. הוא רצה שאפשטיין יקנה ממנו את השליטה אבל לאפשטיין אין כסף. קוסוי מציע לאפשטיין לקחת הלוואה מהבנק... קוסוי הוציאה את הכסף מהבנק. בעצם הם עקפו את הנושים כי הבנק הגיע לפשיטת רגל. המניות של בנק בפש"ר לא שוות כלום, והקוסוי קיבל פרמיית שליטה עצומה. מה אפשטיין הרוויח? זה היה ניסיון אחרון להציל את עצמו מחדלות פרעון.
השאלות שמתעוררות:
מי שהיה צריך לאשר את עסקת האשראי זה הדירקטוריון של הבנק ולא קבוצת קוסוי עצמה. למה הם אישרו? כי קוסוי אמר להם. לכן פסה"ד הוא אסמכתא מרכזית לאחריות דירקטורים.
לאפשטיין אין כסף. גם לדירקטורים אין. בנק ישראל רוצה להכניס כסף לקופה כדי לשלם לבעלי החשבונות. לכן הוא בא בטענות לקבוצת קוסוי על כך שמכרה את השליטה ל"חלבן" (LOOTER) – מישהו שמרוקן את השליטה בתמורה להשתלטות. קוסוי אומר שהמניות הן קניין שלו וזכותו למכור אותן למי שמשלם.
ע"פ דוק' חובות האמון יש 3 דרכים לפרש את החובה:
קוסוי הוא בעל שליטה > יש לו חובות אמון > כשהוא מוכר את השליטה הוא צריך לראות את האינטרס של בעלי מניות המיעוט והחברה עצמה > אסור לו למכור למישהו שהוא יודע שישדוד את החברה.
פרמיית שליטה כשלעצמה היא מותרת, אבל אסורה פרמיית שליטה שמייצגת מכירת הזדמנות עיסקית. כולם זכאים לכל מה שנובע מהנכסים של החברה, ואם בעל השליטה מרוויח פרמייה רק מכך שהוא בעל שליטה זה אסור. התערבות של מערכת המשפט תהיה כאשר הפרמייה קיצונית – זה מעיד על כך שמכרו לא רק שליטה אלא גם עוד משהו.
דוגמה לגישה השנייה:
פס"ד פרלמן נ' פלדמן – היתה חברה בשם ניופורט שעסקה בעיבוד פלדה. בעל השליטה הוא פרלמן והיו לה בעלי מניות מהציבור. החברה בקושי שרדה עד שפרצה מלחמת קוריאה והתחיל פיקוח על מחירי השוק, בגלל שהיה צריך פלדה לנשק. המחיר המפוקח נשאר נמוך. וילפורט היא צרכנית פלדה, ורצתה לקנות את השליטה של פרלמן ופרמיית השליטה היתה פיצוי על הפער במחיר בין המחיר המפוקח למחיר האמיתי (לקנות שליטה במקום לקנות את הפלדה). ביהמ"ש טען שמכירת השליטה היתה הפרת חובות אמון – הוא מכר נכס שהיה שייך לחברה ולכלל בעלי המניות ולכן הוא צריך להחזיר את הכסף. היה הסכם בין וילפורט לניופורט שלפיו ויפורט קונה את כל הפלדה של ניופורט במחיר השוק. לבעלי המניות מהציבור לא נגרם נזק, אלא הם הפיקו הרבה תועלת המעסקה, כי אחרי ההשתלטות לוילפורט היה אינטרס לפתח את ניופורט. החברה בכל מקרה מוכרת במחיר השוק את כל הפלדה, לכן פרלמן אומר שהוא לא מכר לחלבן אלא לקונה טוב. לא רוקנו את החברה כדי לממן את החברה אלא תרמו לה.
יש פרשנויות שונות לפסה"ד בניסיון להסביר אותו. האינטואיציה היא שבעלי המניות הפסידו את ההזדמנות העיסקית – החברה יכולה סתם למכור את הפלדה והיא לא תרוויח מכך כי המחיר מפוקח, אבל היא יכולה גם להתמזג עם וילפורט. אם היו עושים מיזוג פרמיית השליטה היתה הולכת לכולם. פסה"ד לא מחייב את וילפרט לקנות את כל ניופורט, אלא לקנות בצורה שיוויונית מכל בעלי המניות. על פי האפשרות השנייה, שילמו על השליטה במקורות ייצור פלדה במשבר ולא רק על השליטה ולכן היתה זכות השתתפות לכל בעלי המניות בפרמיה. הסעד היה החזרת הפרמייה לבעלי המניות.
יש טענה קיצונית שאסור לבעל השליטה למכור בפרמייה (ביין וברלי) – שליטה היא משרת אמון ואסור למכור אותה. צריך להסתכל על בעל השליטה כמו על ועד הבית – אין סיבה שהוא יפיק מזה טובת הנאה אישית.
חוק ההזדמנות השווה (אנדרוז). בטוח שהדין הישראלי לא הולך בגישה השלישית, בטוח שהכלל הראשון חל, ולא ברור אם השני. זה מוכיח שיש חובות אמון בארץ. יש גישה נוספת בס' 328 בחו"ח, שאומרת באופן מהותי מה שאומרת הגישה השניה. אבל, הסיבה שבגללה פסקו את פס"ד פרלמן היא לייצר מנגנן שימנע את מכירת השליטה לחלבנים.הדרך לייצר את המנגנון היא לא להתמקד במוכר אלא בקונה. על פי אנדרוז, רוכש טוב מרוויח מזה שהוא מעלה את הרווח של החברה. כשהוא מעלה את הרווח של החברה כולם נהנים. המטרה היא לסלק את הרוכשים הרעים – החלבנים. ע"מ לסלק את הרוכשים הרעים, יש חובה לעשות הצעת רכש – קנייה של 100% מהחברה או קנייה שוויונית מכולם. ברגע שבעל השליטה נשאר בחברה יש לו אינטרס לא למכור לחלבנים!
תרגול
עילת הקיפוח (ס' 191) – פגיעה בציפייה לגיטימית של בעלי מניות, זאת עילה מאד אמורפית. זוהי עילה אישית. למרות שנגרם נזק לחברה אין צורך לעשות תביעה נגזרת. דוגמה: חברה פרטית עם 3 בעלי מניות. לכל אחד מבעלי המניות יש ציפייה להשתתף בניהול החברה. אם בעלי מניות הרוב דופקים את בעל המניות שלישי, זה יכול להיות קיפוח. למרות שהנזק אמור להיות נגזר כי הוא במישור הנכסים של החברה, זאת עילה אישית.
כאשר דיברנו על עילה נגזרת אמרנו שחוב"ז/אמונים זה כלפי החברה. הכלל הזה נמצא ב-252(א), 254 (א). החוק משאיר פתח לייחס את החובות האלה לאדם אחר (252(ב), 254(ב) ). זה בכוונה אמורפי ע"מ שאם בימ"ש ירצה הוא יוכל להחליט על זה. בינתיים הס' האלה פורשו בצורה מצומצמת, למעט בפס"ד קוט נ' עזבון איתן. יש חברה פרטית. אדם מחזיק 12.5% מהמניות. החברה רוצה עוד כסף ורוצה לעשות הקצאת זכויות. בהקצאת זכויות יש סכנה לדילול, אם היא מתבצעת במחיר שהוא נמוך מהשווי האמיתי של המניות. האדם לא רצה להשתתף בהנפקה ודולל. לאחר מכן הוא גילה שכמה חודשים לפני הנפקת הזכויות החברה עשתה עסקאות במניות שלה והמניות נמכרו במחיר גבוה משמעותית ממה שהציעו לו. הוא הגיש תביעה על הפרת חובת אמון של המנהלים. נקבע שבנסיבות מיוחדות כמו גיוס הון כשנושאי המשרה יוצרים מצג ספציפי לבעלי המניות, יש חובת אמון ישירה.
עסקאות בעלי עניין
דוגמה: לבעל שליטה יש חברה ציבורית שבה הוא מחזיק 75% והציבור 25%. כמו כן יש לו חברה פרטית שבה הוא מחזיק 100%. האם עסקה בין החברה הפרטית לציבורית תהיה יעילה? יכול להיות, כי לבעל השליטה יש הרבה מידע, יש חסכון בעלויות עסקה. דוגמה נוספת: כאשר בעל השליטה נותן לעצמו משכורת, זה בסדר כי אנשים אמורים לקבל משכורת.
מה הבעיה? נניח שלחברה הציבורית יש נכס ששווה 100. בעסקה הנכס יועבר לחברה הפרטית תמורת 80. החברה הציבורית מפסידה 20, כאשר בעל השליטה מפסיד 15 והציבור 5. מהצד השני של העסקה, הוא מרוויח 20.
עסקאות בניגוד ענינים תמיד חשובות. לכן הן לא נפסלות אלא דרוש מנגנון אישור בחוק – ס' 284-268.
ס' 270(4) – כל אישור משכורת הוא התקשרות, ולא בעסקה. אם הבעלים של תחנת הדלק ממלא דלק זאת לא עסקה חריגה. תזכורת – הגדרת עסקה חריגה בס' 1.
ס' 77א לחוק השקעות משותפות בנאמנות – מחייב את המשקיעים המוסדיים להגיע להצבעה.
תקנות הפרוקסי – פרוקסי זה כתב הצבעה. החברה צריכה לפרסם את המסמך הזה וכתוב בו ההצעות שעל סדר היום. בעלי המניות מסמנים בעד ונגד ואם יש להם עניין אישי. על פי חוק החברות רציכות לפרסם אותם מראש באתר של הבורסה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה