אנחנו רוצים להראות שהמודל של חופש הביטוי כאמצעי לדמוקרטיה נכן עבור דמוקרטיה שמושתת על:
שלטון עצמי
השתתפות
שיוויון – בעצם זה נגזר מההשתתפות, צריך להבטיח לכל אחד יכולת שווה להשתתף.
המודל הדמוקרטי הזה אינו מתאים לרעיון התחרות הליברלי. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שיוויון? הכוונה היא לא לשיוויון בין האתלט לפיסח על קו המרוץ – הזדמנות שווה בתחילת הדרך. זה אומר שלא מטפלים בנקודות המוצא. התפיסה של הזדמנות שווה היא חלק מתפיסה יותר כוללת של השיוויון שמושרשת בליברליזם הקלאסי. התפיסה הזאת מחברת בין הרעיונות הפוליטיים לרטוריקה של שוק, שרואה דמוקרטיה כ”קטטה בין קבוצות אינטרס”, בה המנצח לוקח את הכל. מזה נגזרת המטאפורה של שוק הרעיונות, המסורת של ביהמ”ש בארה”ב לבי חופש הביטוי. הפואנטה היא כשאשר מסתכלים כך על דמוקרטיה – נגזר מזה הכל. אנחנו חותרים לתפיסה אחרת – השפעה שווה, שיוויון בתוצאה. האם אנחנו יכולים להשתמש במודל הזה? זהו מודל מאד תובעני של שיוויון, הוא אומר שצריך לוודא שכל אחד מהחברים השפיע באופן תוצאתי באותה מידה על התהליך הפוליטי. זה מאד בעייתי. מה נצטרך לעשות כדי להבטיח שיוויון בהשפעה: השתקה, חינוך, רגולציה, סובסידיה – במילים אחרות לוותר על החירות. יש TRADEOFF בין חירות לשיוויון, ושתי התפיסות האלה הן חלק מהתפיסה הליברלית.
דבורקין בדק מה התוצאה של הפעלת אסטרטגיות שוויונויות. למשל פס"ד באקלי נ' ולרו – תקרה על התרומות לקמפיין פוליטי. ההחלטה הזאת פוגעת ביכולתו של אדם להתשמש בנכסיו כדי לומר משהו – זה פוגע בחירות. הפגיעה היא לא בחירות של האינדיבידואל, אלא זה עלול לגרום לניכור של קבוצות אוכלוסיה מהתהליך הדמוקרטי. כל המטרה היתה להקטין את הניכור של הקבוצות החלשות. אנחנו כלואים בין הנצחת הדומיננטיות של החזקים לתסכול של החלשים. שני הטקבים לא טובים, כי הם מחלישים את היכולת לממש את המטרות הדמוקרטיות הבסיסיות. יש לפחות 3 קריטריונים שלפיהם נרצה למדוד את אופן הפעולה של המודל הדמורקטי:
השתתפות אפקטיבית
הבנה לגבי התהליך הפוליטי הדמוקרטי
מידה של שליטה על האג'נדה
עבור כל אחד מהמשתתפים. הקריטריונים האלה נמצאים בסכנה בשני קטבים.
צריך להבטיח תנאי מינימום שיהפוך את המאמץ להשתתף ללא-חסר-טעם, שהמאמץ להשתתף לא יוביל לתסכול וניכור. צריך למצוא מודל שנמצא בין הקטבים. המטרה היא שתמיד יהיה סיכוי לדינמיות פוליטית.
אז מהו המודל של השיח הציבורי הנגזר מרעיון חופש הביטוי?
מכל הסיפורת שמציגה את השיח הציבורי ומדגישה אותו ולא את הביטוי האינדיבידואלי לא יוצרה דוקטרינה. כולם אומרים שצריך לייצר שיח ציבורי אבל איך עושים את זה מבחינה משפטית ע"פ התיאוריה הדמוקרטית? מהם המבחנים שבודקים אם ביטוי מסויים הוא חיוני או מסוכן לשיח הציבורי? מה צריך להיות בשיח הציבורי?
ברור לנו שהשיח צריך להיות פתוח ככל האפשר.
ברור לנו שהביטוי שאינו בקונצנזוס צריך להיות חלק מהשיח.
אנחנו רוצים בעיקר ביקורת על נבחרי הציבור, למרות שגם הדברים האחרים חשובים.
אבן היסוד הראשונה היא מידע. זה חומר הגלם. הוא נגזר מרעיון השלטון העצמי וקשור להשתתפות (ההשתתפות מניחה שיש מידע). לדעתה, המידע חשוב גם אם לא יודעים לנהל ולעבד אותו. גם מידע שמייצר החלטה אינטואיטיבית מייצר החלטה טובה יותר מאשר חוסר מידע. זה גם עניין עקרוני – כמה שיותר מידע יותר טוב, זה אומר שצריך לשים הכל על השולחן. האם יש אנלוגיה בין איך בוחרים שואב אבק לאיך בוחרים ראש ממשלה? יש הבדל עקרוני: בחירה פוליטית אינה בהכרח צריכה להיות יעילה (כי יש אידיאולוגיה). בנוסף, כשקונים שואב אבק, התוצאות של ההחלטה משפיעות רק עלי. המאמץ מוביל לתוצאה. כאשר מצביעים בקלפי, המאמץ לא מוביל לתוצאה, זאת השקעה עבור תשואה עתידית בתנאים מוגברים של חוסר ודאות. זה תמריץ שלילי להשקיע. זה מוביל לתופעת הטרמפיסט – למשל לקחת טרמפ על מאמץ איסופי של מישהו אחר.
הנדבך השני הוא של רציונליות. גם הוא נגזרת של הרעיון של שלטון עצמי. חייבים לייצר מכניזם של חוסר הסכמה, כיוון שברוב המקרים לא נגיע להסכמה. אחד המנגנונים לאפשרות של אי הסכמה היא הנחה שההחלטה התקבלה בצורה רציונלית. זה חשוב גם מבחינת המיעוט. גם זה קשור להשתתפות – ההנחה היא שהמידע נצרך. מה יש בדיון רציונלי שיבטיח את לגיטימיות התוצאה? היגיון במקום רגש, כבוד לבחירה של הזולת, יכולת לשכנע, שמירה על כללי משחק, הבחנה בין עיקר ותפל. מושג הרציונליות כולל את כל אלה – היכולת להבין טיעון, לנסח טיעון שכנגד, להתעלם מהצגת המסר, אמות מידה לנכונותן של עובדות. זאת רציונליות בהקשר הפוליטי, מנטליות ציבורית שיודעת להתמודד עם הרעש. מושג הרציונליות משנה פנים – דוגמה: זיו נ' גוברניק – העתירה שנדחתה על הפקעת דירה לטובת המדינה. שירותי אשראי נ' מגדל – מתיחס אחרת לגמרי לאותו הקשר. מה שפעם נחשב לא הגיוני היום נחשב בקונצנזוס. יש ערך גם לביטוי הלא-רציונלי – כלומר זה שבזמן נתון נחשב לבלתי-רציונלי. הביטוי הזה מאפשר קריסה של קונבנציות חברתיות שמאפשרות הכפפה.
2 נקודות מבט לדיון ברציונליות: של המאזין ושל הדובר.
המאזין: הכוונה בעיקר ליכולת שיפוט עצמאית. היכולת להשיג מידע, לעבד, להעריך,לאחסן ולשלוף מידע. כאן נכנסת התובנה של בייקר שאומרת שלאנשים אין בד"כ את היכולות האלה. צריך להתמודד עם זה. אפשרות אחת היא לקבל את זה וללכת על הדבר הכי קרוב לרציונליות – GUT RATIONALITY / LOW INFORMATION RATIONALITY. זאת התיאוריה של פופקין. היא אומרת שהמשתתף בהתליך הפוליטי משקיע בטובין קולקטיביים על בסיס מידע לא מושלם בתנאים של חוסר ודאות. התמריץ לשנות את המצב הזה הוא נמוך. פופקין אומר שרובנו חיים בסופו של דבר על בסיס GUT RATIO ומייצרים קיצורי דרך שמשסמנים לנו מתי להיות דרוכים. למשל – כאשר יש כותרת גדולה בעיתון. יש את מתווכי המציאות שנותנים לנו "סימן". יכול להיות שאין מנוס מהתפשות על GUT RATIO אבל צריך להיות מודעים למחירים של הפשרה הזאת.המחיר הראשון הוא ברמת השתתפות נמוכה. המחיר השני הוא ויתור על השיפוט העצמאי של כל אחד – הקולקטיב כולו מפסיד מכך. המחיר הכי חמור – אנחנו יוצרים אשליה שהתהליך פועל כראוי. מה שיש לנותני הסימן זה אינטרס, זה נותן להם השפעה בלתי פרופורציונלית לאלה שמגדירים את סדר היום. אנחנו לא יכולים לצפות מהציבור הרחב לנקות את האינטרס, אלא אם יש לציבור מלכתחילה את החשיבה הביקורתית, ואז הוא לא צריך את נותני הסימן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה