http://heinonline.org/HOL/Page?collection=journals&handle=hein.journals/lwsocrw28&div=89&size=2&rot=0&type=image
זהות מתווכת ע"י החוק / וונדי אספלנד
מטרת המאמר להראות איך מאבק משפטי של יאואפאי (אמריקאים ילידים מאריזונה) בחוק ה-NEPA הביא לגיבוש הזהות שלהם. בני היאואפאי (להלן - השבט) התנגדו לייצוג של הסוכנות להגנת הסביבה כי הם זיהו שהיא לא תואמת את האינטרסים שלהם. ההתנגדות שלהם גרמה להתעוררות זהות קבוצתית.
ב-81, כמאה מבני השבט החלו צעדה של 3 ימים במחאה על התוכנית לבנות להם סכר על השמורה. זה היה באופן סימבולי שחזור של "מסע הדמעות" האכזרי שהם הוכרחו לעבור ע"מ להגיע לשמורה הזאת, 100 שנה לפני כן.
NEPA הוא חוק סביבתי חדש שחייב את הרשויות להכין EIS שהוא הצהרה על השינויים הסביבתיים הצפויים מפעולות שלהן. הוא דרש מהן להפגין תקהליך קבה"ח רציונלי. זה היה כלי עוצמתי לרפורמה ברשויות רבות, אבל באמצעים פרוצדורליים גרידא. לפני החוק, היו 30 שנה של דיונים על הסכר, ואפילו לא עלה על דעתם לחשוב על המשמעויות עבור השבט. גם לאחר החוק לקח לדברים זמן לחלחל. החלו לשלב מומחים מתחומים שונים בחשיבה ולא רק מהנדסים.
תהלי ך קבה"ח רציונלי מניח שאין דבר כזה "ערך אינטרינזי", משהו שהוא "חסר מחיר". הכל נמדד ברווחה מצרפית.
עבור השבט, האדמה היא חלק מהתרבות. להיות בן יאפאואי עבורם זה להלחם על האדמה שאבותיך נלחמו עליה. האדמה מאפשרת להם תחושת קהילה וגם חשובה לדימוי הצעמי של כל אחד מהם. מבחינתם לאדמה יש ערך אינטרינזי כמו שלבני אדם יש. את זה לא ניתן להכליל במודלים הריצונליים. במודלים כאלה גם אין מקום ל"היסטוריה". מחיר איבוד האדמה היה גם איבוד ההיסטוריה של השבט. אובדן האדמה משמעותו בגידה באבותיהם. המתנגדים לשבט השתמשו בעיוות של ההסיטוריה ע"מ להקטין את הלגיטימציה של השהות שלהם שם.
דאגות אתיות הוצאו גם הן מהמודל. השבט התנגד לכך שמוציאים מהמשוואה את העובדה שהממשל כל הזמן הפר את הבטחותיו להם. לא היה דיון בצדק חלוקתי.
לא הוכנסו ערכים סימבוליים. יש דברים שיש להם ערך רגשי מכונן.
התרגום שעשה הדיון לקטגוריות נפרדות השמיט את החיבור של המשמעויות של בניית הסכר עבור השבט.
הם לא היו מוכנים לעשות מו"מ של אדמה תמורת כסף, ויש שראו בכך אסטרטגיית מו"מ.
המאבק עם תומכי הסכר הביא אותם להכיר בייחוד של התרבות של עצמם. ההגנה שלהם על עצמם דרשה הגנה מפני המונחים הרציונליים של NEPA. התוצאה היתה בנייה מחדש של הזהות העצמית שלהם. הם שיתפו פעולה עם המחקר שנועד להעריך את התוצאות אך המשיכו לפעול בפוליטיקה חיצונית לו, כיוון שלא סמכו על הקטגוריות של "האדם הלבן". הם פתחו בנסיונות הסברה של שונותם.
בסוף הם ניצחו ולא בנו את הסכר.
הקהילה כיום גאה יותר בעצמה. כעת הזהות שלהם כוללת את היותם פעילים פוליטיים.
זרים באוטופיה / פלד
מעמדם האזרחי של הפלסטינים בחברה נגזר מכך שמדינת ישראל מוגדרת כמדינה של העם היהודי. יש להם אפשרויות פוליטיות מוגבלות. האינטגרציה המוצעת להם היא על בסיס אינדיבידואלי תוך ויתר על זהות קבוצתית. המאמר יבחן את המרכיב החוקתי בהגדרתם מעמדם האזרחי.
יש המתארים את ישראל כדמוקרטיה אתנית, שבה המרכיב היהודי נמצא בעליה והמרכיב הדמוקרטי בירידה. הדיכוטומיה בין המרכיב האתני לדמוקרטי לא יכולה להסביר את מעמדם האזרחי של הפלסטינים. הסיבות לכך:
- לא ניתן לשלב את המרכיב הליברלי עם האתני כי הם מוציאים זה את זה, יש צורך במרכיב מתווך
- אין כל יסוד להנחה המשתמעת שישראל היא ליברלית בבסיסה והעניין האתני הוא חולף
- תפיסה זו אינה מסבירה באופן עקבי את הגדרת המעמד האזרחי ע"י החקיקה והפסיקה.
לכן הוא מציע איפיון של ישראל ע"ב 3 בסיסי לגיטימציה/עקרונות חוקתיים:רפובליקניזם, ליברליזם ואתנו-לאומיות. רפובליקניזם - העקרון המובהק ביותר, זהו הרעיון של העדפת הטוב החברתי על פני טובת הפרט. זה העקרון המתווך שחסר במודל הדיכוטומי.
בישראל יש דמוקרטיה רפובליקנית ליהודים ודמוקרטיה ליברלית לערבים. רק היהודים יכולים לממש את אזרחותם בפועל. עם זאת גם לערבים יש זכויות.
בתפיסה הליברלית, אזרחות היא מערכת זכויות שמטרתה להגן על הפרט מפני פגיעה של אחרים/המדינה. יש הנחה שהפרטים התאגדו למדינה רק ע"מ לקדם את ענינם הפרטי. הפרטים מתיחסים זה אל זה כזרים, יש לכולם מעמד שווה מבחינת חובות וזכויות ועקרון השוויון האזרחי הוא נורמה עליונה. הטוב הפרטי עליון על הטוב החברתי.
מי שמבקר את התפיסה הזאת טוען שפרטים חייבים להשתייך לקהילה. התפיסה הרפובליקנית של אזרחות מעוגנת בראיית החברה כבעלת ייעוד מוסרי משותף. אזרחות היא השתתפות בעיצוב החברה. בקהילה "חלשה" האזרחים צריכים רק למקם את האינטרס הכללי בראש הדיון, בעוד בקהילה "חזקה" האזרחים צריכים גם להיות אקטיביים ולשמור על הקהילה. הבעיה היא שבחירה להשתתף בקהילה בלבד לא מעניקה חברות בקהילה "חזקה". למשל, מהגרי עבודה לא יכולים להשתתף בחיים האזרחיים רק כי הם רוצים. הפתרון לכך הוא הוא חינוך לאזרחות במהלך זמן מוגבל או הענקת אזרחות חלקית בתפיסה הליברלית.
הפתרון השני ישים לגבי פרטים שאין להם תכונת יסוד מסויימת הדרושה לחברות בקהילה. זהו המעמד האזרחי של הפלסטינים בישראל.
מבחינה היסטורית, החלוציות שימשה את "המידה הטובה" שמגדירה את הקהילה בישראל. זהו יסוד רופובליקני "חזק". האתוס שנועד לגבש את המדינה בשנותיה הראשונות הוא ה"ממלכתיות". לכן הוחל עקרון השיוויון בעוצמה (על יהודים). הממלכתיות החליפה את החלוציות בכך שהכניסה את האתוס הזה למסגרת ריבונית של מדינה. הביטוי התחיקתי הבולט לכך הוא חוק השבות. זה חוק שלא יכול לעמוד במבחן ליברלי אך הוא קביל לחלוטין מנק' מבט רפובליקנית "חזקה". היסוד הדומיננטי בתרבות הפלויטית בישראל הוא לכן אתנו-רפובליקניזם. מידת התרומה לגאולה הלאומית/יהודית היא "המידה הטובה".
רוב הערבים שהיו בישראל ב-52 עם כניסת חוק האזרחות לתוקף קיבלו אזרחות. זה עמד בניגוד לעקרון האתנו-לאומי. זה התבקש מהלחץ הבינ"ל על ישראל והוקל בעקבות זאת שהיו יחסית מעט ערבים. הערבים הורשו להשתתף כבר בבחירות הראשונות אבל היחס אליהם היה שונה כי היה ממשל צבאי. ניתן לראות שהמדינה לא רוצה לגייס את הערבים לצבא, כדי לא לתת להם הכשרה צבאית. בתפיסה הרפובליקנית, שירות צבאי הוא חשוב מאד כי הוא תורם לטוב החברתי. לכן העובדה שהערבים לא משתרםי בצבא היא בסיס להפלייה בשירותי רווחה.
האתגר הראשון החשוב להגדרת הזכויות הערביות היה פס"ד ירדור. אלארד שללה את זכותו של העם היהודי למדינה וזה נתפס כאיום על קיום המדינה.
בעקבות ביטול הממשל הצבאי העברים החלו יותר לעמוד על זכויותיהם ולהשתמש לשם כך במערכת הפוליטית. הגיע האתגר השני של של האתנו-רפובליקניזם: "הרשימה המתקדמת לשלום" שטענה שצריך להשוות את הזכויות של הערבים ליהודים, "כך" שטענה שצריך לגרש אותם. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את שתי הרשימות וביהמ"ש העליון החזיר אותן. ביהמ"ש פרש את תקדים אלארד כך: קיומה של המדינה ושמירת אופיה היהודי הם שני דברים נפרדים, ומותר לערער רק על השני.
לאחר מכן התקבל התיקון לחו"י הכנסת. החוק מדגיש את הנורמה של ישראל כמדינה יהודית ומעמעם יותר את נורמת השיוויון.
ביהמ"ש ב-88 שנתבקש לדון בפסילת "הרשימה המתקדמת", החליט לא לפסול אותה כי לא היו ראיות. בפועל מנימוקי השופטים, בעיקר של דעת המיעוט, עולה שלא לגיטימי לקרוא למדינת כלל-אזרחיה. "כך" נפסלה כי קראה לטרנספר של אזרחים, ו"מולדת" לא נפסלה כי קראה לטרנספר רק של לא-אזרחים.
משמעות ההחלטה היא שברמה היסודית לא יתכן שיוויון בין ערבים ליהודים בישראל. מצד שני, יש חשיבות להיותם אזרחים (לכן נפסלה כך ולא מולדת).
מנק' המבט האתנו-ליברלית, ההחלטות של ביהמ"ש הן מאד עיקביות.
זהות מתווכת ע"י החוק / וונדי אספלנד
מטרת המאמר להראות איך מאבק משפטי של יאואפאי (אמריקאים ילידים מאריזונה) בחוק ה-NEPA הביא לגיבוש הזהות שלהם. בני היאואפאי (להלן - השבט) התנגדו לייצוג של הסוכנות להגנת הסביבה כי הם זיהו שהיא לא תואמת את האינטרסים שלהם. ההתנגדות שלהם גרמה להתעוררות זהות קבוצתית.
ב-81, כמאה מבני השבט החלו צעדה של 3 ימים במחאה על התוכנית לבנות להם סכר על השמורה. זה היה באופן סימבולי שחזור של "מסע הדמעות" האכזרי שהם הוכרחו לעבור ע"מ להגיע לשמורה הזאת, 100 שנה לפני כן.
NEPA הוא חוק סביבתי חדש שחייב את הרשויות להכין EIS שהוא הצהרה על השינויים הסביבתיים הצפויים מפעולות שלהן. הוא דרש מהן להפגין תקהליך קבה"ח רציונלי. זה היה כלי עוצמתי לרפורמה ברשויות רבות, אבל באמצעים פרוצדורליים גרידא. לפני החוק, היו 30 שנה של דיונים על הסכר, ואפילו לא עלה על דעתם לחשוב על המשמעויות עבור השבט. גם לאחר החוק לקח לדברים זמן לחלחל. החלו לשלב מומחים מתחומים שונים בחשיבה ולא רק מהנדסים.
תהלי ך קבה"ח רציונלי מניח שאין דבר כזה "ערך אינטרינזי", משהו שהוא "חסר מחיר". הכל נמדד ברווחה מצרפית.
עבור השבט, האדמה היא חלק מהתרבות. להיות בן יאפאואי עבורם זה להלחם על האדמה שאבותיך נלחמו עליה. האדמה מאפשרת להם תחושת קהילה וגם חשובה לדימוי הצעמי של כל אחד מהם. מבחינתם לאדמה יש ערך אינטרינזי כמו שלבני אדם יש. את זה לא ניתן להכליל במודלים הריצונליים. במודלים כאלה גם אין מקום ל"היסטוריה". מחיר איבוד האדמה היה גם איבוד ההיסטוריה של השבט. אובדן האדמה משמעותו בגידה באבותיהם. המתנגדים לשבט השתמשו בעיוות של ההסיטוריה ע"מ להקטין את הלגיטימציה של השהות שלהם שם.
דאגות אתיות הוצאו גם הן מהמודל. השבט התנגד לכך שמוציאים מהמשוואה את העובדה שהממשל כל הזמן הפר את הבטחותיו להם. לא היה דיון בצדק חלוקתי.
לא הוכנסו ערכים סימבוליים. יש דברים שיש להם ערך רגשי מכונן.
התרגום שעשה הדיון לקטגוריות נפרדות השמיט את החיבור של המשמעויות של בניית הסכר עבור השבט.
הם לא היו מוכנים לעשות מו"מ של אדמה תמורת כסף, ויש שראו בכך אסטרטגיית מו"מ.
המאבק עם תומכי הסכר הביא אותם להכיר בייחוד של התרבות של עצמם. ההגנה שלהם על עצמם דרשה הגנה מפני המונחים הרציונליים של NEPA. התוצאה היתה בנייה מחדש של הזהות העצמית שלהם. הם שיתפו פעולה עם המחקר שנועד להעריך את התוצאות אך המשיכו לפעול בפוליטיקה חיצונית לו, כיוון שלא סמכו על הקטגוריות של "האדם הלבן". הם פתחו בנסיונות הסברה של שונותם.
בסוף הם ניצחו ולא בנו את הסכר.
הקהילה כיום גאה יותר בעצמה. כעת הזהות שלהם כוללת את היותם פעילים פוליטיים.
זרים באוטופיה / פלד
מעמדם האזרחי של הפלסטינים בחברה נגזר מכך שמדינת ישראל מוגדרת כמדינה של העם היהודי. יש להם אפשרויות פוליטיות מוגבלות. האינטגרציה המוצעת להם היא על בסיס אינדיבידואלי תוך ויתר על זהות קבוצתית. המאמר יבחן את המרכיב החוקתי בהגדרתם מעמדם האזרחי.
יש המתארים את ישראל כדמוקרטיה אתנית, שבה המרכיב היהודי נמצא בעליה והמרכיב הדמוקרטי בירידה. הדיכוטומיה בין המרכיב האתני לדמוקרטי לא יכולה להסביר את מעמדם האזרחי של הפלסטינים. הסיבות לכך:
- לא ניתן לשלב את המרכיב הליברלי עם האתני כי הם מוציאים זה את זה, יש צורך במרכיב מתווך
- אין כל יסוד להנחה המשתמעת שישראל היא ליברלית בבסיסה והעניין האתני הוא חולף
- תפיסה זו אינה מסבירה באופן עקבי את הגדרת המעמד האזרחי ע"י החקיקה והפסיקה.
לכן הוא מציע איפיון של ישראל ע"ב 3 בסיסי לגיטימציה/עקרונות חוקתיים:רפובליקניזם, ליברליזם ואתנו-לאומיות. רפובליקניזם - העקרון המובהק ביותר, זהו הרעיון של העדפת הטוב החברתי על פני טובת הפרט. זה העקרון המתווך שחסר במודל הדיכוטומי.
בישראל יש דמוקרטיה רפובליקנית ליהודים ודמוקרטיה ליברלית לערבים. רק היהודים יכולים לממש את אזרחותם בפועל. עם זאת גם לערבים יש זכויות.
בתפיסה הליברלית, אזרחות היא מערכת זכויות שמטרתה להגן על הפרט מפני פגיעה של אחרים/המדינה. יש הנחה שהפרטים התאגדו למדינה רק ע"מ לקדם את ענינם הפרטי. הפרטים מתיחסים זה אל זה כזרים, יש לכולם מעמד שווה מבחינת חובות וזכויות ועקרון השוויון האזרחי הוא נורמה עליונה. הטוב הפרטי עליון על הטוב החברתי.
מי שמבקר את התפיסה הזאת טוען שפרטים חייבים להשתייך לקהילה. התפיסה הרפובליקנית של אזרחות מעוגנת בראיית החברה כבעלת ייעוד מוסרי משותף. אזרחות היא השתתפות בעיצוב החברה. בקהילה "חלשה" האזרחים צריכים רק למקם את האינטרס הכללי בראש הדיון, בעוד בקהילה "חזקה" האזרחים צריכים גם להיות אקטיביים ולשמור על הקהילה. הבעיה היא שבחירה להשתתף בקהילה בלבד לא מעניקה חברות בקהילה "חזקה". למשל, מהגרי עבודה לא יכולים להשתתף בחיים האזרחיים רק כי הם רוצים. הפתרון לכך הוא הוא חינוך לאזרחות במהלך זמן מוגבל או הענקת אזרחות חלקית בתפיסה הליברלית.
הפתרון השני ישים לגבי פרטים שאין להם תכונת יסוד מסויימת הדרושה לחברות בקהילה. זהו המעמד האזרחי של הפלסטינים בישראל.
מבחינה היסטורית, החלוציות שימשה את "המידה הטובה" שמגדירה את הקהילה בישראל. זהו יסוד רופובליקני "חזק". האתוס שנועד לגבש את המדינה בשנותיה הראשונות הוא ה"ממלכתיות". לכן הוחל עקרון השיוויון בעוצמה (על יהודים). הממלכתיות החליפה את החלוציות בכך שהכניסה את האתוס הזה למסגרת ריבונית של מדינה. הביטוי התחיקתי הבולט לכך הוא חוק השבות. זה חוק שלא יכול לעמוד במבחן ליברלי אך הוא קביל לחלוטין מנק' מבט רפובליקנית "חזקה". היסוד הדומיננטי בתרבות הפלויטית בישראל הוא לכן אתנו-רפובליקניזם. מידת התרומה לגאולה הלאומית/יהודית היא "המידה הטובה".
רוב הערבים שהיו בישראל ב-52 עם כניסת חוק האזרחות לתוקף קיבלו אזרחות. זה עמד בניגוד לעקרון האתנו-לאומי. זה התבקש מהלחץ הבינ"ל על ישראל והוקל בעקבות זאת שהיו יחסית מעט ערבים. הערבים הורשו להשתתף כבר בבחירות הראשונות אבל היחס אליהם היה שונה כי היה ממשל צבאי. ניתן לראות שהמדינה לא רוצה לגייס את הערבים לצבא, כדי לא לתת להם הכשרה צבאית. בתפיסה הרפובליקנית, שירות צבאי הוא חשוב מאד כי הוא תורם לטוב החברתי. לכן העובדה שהערבים לא משתרםי בצבא היא בסיס להפלייה בשירותי רווחה.
האתגר הראשון החשוב להגדרת הזכויות הערביות היה פס"ד ירדור. אלארד שללה את זכותו של העם היהודי למדינה וזה נתפס כאיום על קיום המדינה.
בעקבות ביטול הממשל הצבאי העברים החלו יותר לעמוד על זכויותיהם ולהשתמש לשם כך במערכת הפוליטית. הגיע האתגר השני של של האתנו-רפובליקניזם: "הרשימה המתקדמת לשלום" שטענה שצריך להשוות את הזכויות של הערבים ליהודים, "כך" שטענה שצריך לגרש אותם. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את שתי הרשימות וביהמ"ש העליון החזיר אותן. ביהמ"ש פרש את תקדים אלארד כך: קיומה של המדינה ושמירת אופיה היהודי הם שני דברים נפרדים, ומותר לערער רק על השני.
לאחר מכן התקבל התיקון לחו"י הכנסת. החוק מדגיש את הנורמה של ישראל כמדינה יהודית ומעמעם יותר את נורמת השיוויון.
ביהמ"ש ב-88 שנתבקש לדון בפסילת "הרשימה המתקדמת", החליט לא לפסול אותה כי לא היו ראיות. בפועל מנימוקי השופטים, בעיקר של דעת המיעוט, עולה שלא לגיטימי לקרוא למדינת כלל-אזרחיה. "כך" נפסלה כי קראה לטרנספר של אזרחים, ו"מולדת" לא נפסלה כי קראה לטרנספר רק של לא-אזרחים.
משמעות ההחלטה היא שברמה היסודית לא יתכן שיוויון בין ערבים ליהודים בישראל. מצד שני, יש חשיבות להיותם אזרחים (לכן נפסלה כך ולא מולדת).
מנק' המבט האתנו-ליברלית, ההחלטות של ביהמ"ש הן מאד עיקביות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה