http://heinonline.org/HOL/Page?collection=journals&handle=hein.journals/tlr68&div=44&size=2&rot=0&type=image
אנחנו נמצאים בעידן שבו אנשים רואים המון טלוויזיה. בגלל אינטרסים כלכליים, הטלוויזיה מנסה לבדר ולכן משטיחה מסרים. אנו מתקרבים לעולם של אלדוס האקסלי ב"עולם חדש נפלא" שבו העריץ שולט באמצעות בידור ולא באמצעות כח (כמו "1984").
יש 3 גישות שמנסות להתמודד עם השאלה מה לעשות עם חופש הביטוי בעידן הטלוויזיה:
- הקלאסית - למשל מייקלג'ון, שלא מוכן לתת הגנה לחופש הביטוי הטלוויזיוני כי הוא מסחרי
- המודרנית - שמחייבת להגן על חופש הביטוי של הטלוויזיה כי זה אמצעי תקשורת
- הרפורמית - משהו באמצע, בעיקר אופטימית ואומרת שהדברים יאזנו את עצמם, מקבלת רגולציה ממשלתית
לטענתם 3 הגישות האלה "נוסעות אל העתיד תוך שהן מסתכלות במראה האחורית".
"הפרדוקס של הצנחן" (זאת מטפורה למי שנוחת באזור לא מוכר) - חופש הביטוי לא יכול להתקיים בעידן של היום בלי לכלות את עצמו. הוא נטוע בעולם של חשש-מאורוול בעוד לנו יש חשש-מהאקסלי. על מנת להגן על חופש הביטוי אנו נזקקים לעריצות, אם ננסה למצוא פשרה לגבי הפעלת חופש הביטוי התוצאה היא חוסר אפקטיביות. יש פרדוקס והגישות הנ"ל מתעלמות ממנו.
- הקלאסית - מתעלמת מכך שהטלוויזיה היא חלק מהעולם המודרני. האמריקאים לעולם לא יכבו את הטלוויזיה, ולהכריח אותם זו עריצות. גם אם יצנזרו את הטלוויזיה, הרי לפניה היה רדיו, ולפניו עיתון, ולפניו דיבור...
- המודרנית - מתעלמת מכך שבעולם טלוויזיוני-קיצוני, כל העקרון של חופש הביטוי נשחק כי אנשים בכלל לא יתענינו בפוליטיקה.
- הרפורמיסטית - מדברת יותר על שיוויון מעל חופש ביטוי. הבעיה היא שהיא לא אפקטיבית, כלומר היא מבינה את הפרדוקס של הצנחן אבל מתעלמת ממנו.
אין להם הצעות קונקרטיות לפתרון (מעבר לכמה רעיונות בעמ' 1124)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה