עבודה - פס"ד 12 - שביתה

בזק

בזק פועלת על פי רישיון שניתן לה לפי חוק הבזק והיא בגדר "שירות ציבורי" כמשמעו בפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה. סעיפים 50 ו-51 לחוק הבזק העניקו לבזק בלעדיות בשטחי פעולה שונים. הממשלה החליטה לצמצם בלעדיות זו על ידי פתיחת נושאים שונים בתחום שירותי הבזק לתחרות.

העובדים וההסתדרות הכללית התנגדו לשינויים אלה בטענה כי ביטולה של הבלעדיות יפגע בתנאי עבודתם של עובדי בזק, ויביא לפיטורי רבים מהם. בקשתם היתה לעגן בהסכם, טרם ביטול הבלעדיות, את נושא זכויות העובדים, בין אלה שישארו לעבוד בבזק, ובין אלה שיאלצו לפרוש ממנה, עקב אותו שינוי.

בעתירתם, שבים נציגי בזק והיועץ המשפטי לממשלה על טענתם הראשונית והעקרונית, כפי שנטענה גם בפני בית הדין הארצי, לפיה תנאי בל יעבור על מנת שפעולה מתואמת של עובדים תוכר כ"שביתה" לענין משפט העבודה הוא שזאת תוכרז במסגרת מאבק להשגת דרישות עובדים ממעביד - בקשר לתנאי עבודתם. כי תנאי זה אינו מתקיים בעניננו בו דרישות עובדי בזק אינן מופנות כלל למעבידה - חברת בזק - אלא לריבון.

פסה"ד

אין עוד מקום לפקפק במעמדה הרם והמוגן של חירות השביתה.

המושג שביתה אינו מאלה אשר להם משמעות אחת, התופסת בכל הזמנים, לכל מטרה ובכל מצב של התפתחות יחסי העבודה ומשפט העבודה. אל לנו להתעלם מהשינויים אותם עוברת מזה זמן מערכת יחסי העבודה במשק הישראלי. ניכר כי הממשלה הינה גורם פעיל ומשפיע במערכת יחסי העבודה ובמשא ומתן על הסכמי עבודה. למעורבות זו סיבות רבות ומגוונות ודי אם נזכיר כי מעבר להיותה אחד המעבידים הגדולים ביותר במשק, מתערבת המדינה במערכת יחסי העבודה כגורם פעיל ורב השפעה ב"עסקאות חבילה", במדיניות שכר, מיסים ומחירים. בעובדה שהממשלה הפכה להיות שותף פעיל במשא ומתן על תנאי העבודה, עובדה המצדיקה את הרחבת בסיס המחאה של העובדים, כך שהוא יתפרש גם נגד מדיניות הפרטנר הנוסף למשא ומתן ולא רק נגד המעביד כפי שהדבר היה בעבר, ותאם את המציאות שנהגה בעבר.

השביתה הפוליטית - הבאה לכפות על רשויות השלטון מעשה או מחדל שלא היו מוכנים לו אלמלא השביתה - מעוררת בעיות חוקתיות וחברתיות רבות: במשטר דמוקרטי יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים ולכוון הליכים על פי כוח הכפיה של גופים חוץ-שלטוניים ואף של קבוצות מיעוט בעלות יכולת כפיה הלכה למעשה. האבחנה בין שביתה פוליטית טהורה שהיא נחשבת כלא לגיטימית, לבין שביתה כלכלית המוכרת כשביתה ראויה מוכרת היא ומקובלת בשיטות המשפט השונות, אלא שעם הזמן נתווספה אל בינות לשתי צורות השביתה שבקצוות גם דרך מחאה נוספת של עובדים המופנית בעיקרה נגד הריבון, והיא בגדר שביתה מעין-פוליטית, הנשענת על תשתית עובדתית שיש בה תרכיב של עובדות ומגמות.

שביתה מעין פוליטית - יקבל מבחן "המטרה העיקרית", משנה תוקף שכן עסקינן באותם המקרים בהם שובתים העובדים בנושא שאינו קשור ישירות לתנאי עבודתם במובן הצר אך משפיע עליהם באופן ישיר. כך, כאשר יצביע המבחן המוצע ויעיד כי אכן קיימת השפעה ישירה על זכויות העובדים, גם אם שובתים הם כנגד הריבון, יתייצב משפט העבודה ויכתיר שביתתם כ"שביתה מעין-פוליטית" אשר תזכה את העובדים בזכות לשבות שביתת מחאה קצרה בלבד.

אם מבקשת ההסתדרות הכללית להאחז בשביתה הכלכלית ולטעון כי כזו היא השביתה דנן, ולבקש להבנות מההגנות הניתנות לשביתה כזו, כי אז מוטלת עליה המשימה, כנציגת העובדים השובתים, לשכנע את בית המשפט כי המדיניות לפיה יפתחו תחומים שונים בשירותי הבזק לתחרות, כפי שבאה לידי ביטוי בהצעת החקיקה מטעם הממשלה, יש בה כדי לפגוע ישירות בעובדים ובתנאי עבודתם במובן הצר. לדידי, ראיה מבוססת ומשכנעת כי הגבלת המונופול של בזק עלולה לגרום לפגיעה ישירה ומיידית בעובדי בזק לא הוצגה כלל. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי סיווגה הנכון של השביתה דנן על פי יעדיה וריקעה הוא לכל היותר, שביתה "מעין-פוליטית", המצדיקה אך ורק הפגנת מחאה היכולה למצוא ביטוי, כאמור - בשביתה הפגנתית קצרת מועד.

השופט מ' חשין:

לא אומר כדבר המובן-מאליו כי חירות השביתה נגזרת היא - כמו מעצמה - מ"כבוד האדם" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי מעלתה כיום היא מעלת זכות חוקתית.

השופט צ' א' טל:

את השאלה אם זכות השביתה כיום מעוגנת בחוק יסוד הייתי משאיר בצריך עיון.

מקורות

עניינו של ערעור זה הנו בתיחום ההגבלות על השביתה בשירות חיוני, תוך התייחסות ספציפית, במקרה דנן, לחברה האחראית על אספקת המים במדינה.

המעסיק - "מקורות", הינה חברה ממשלתית בבעלות מלאה של המדינה כמשמעות מונח זה בחוק החברות הממשלתיות, העוסקת באספקת מים לכלל תושבי ישראל. מקורות הינה גם רשות מים ארצית, כמשמעות מונח זה בחוק המים. בין הצדדים התפתח סכסוך קיבוצי, בעקבות שינויים ארגוניים במקורות, העסקת עובדי קבלן, מסירת עבודה לקבלנים והסכם השכר לשנת 1999.

השביתה החלה ביום 5.7.1999. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בדבר השפעת השביתה על אספקת המים, ומספר העובדים הדרושים כדי להבטיח אספקת מים סדירה. לטענת הנהלת החברה, השביתה גרמה לתקלות רבות במתקנים ובאספקת המים, בעוד שלטענת העובדים לא היתה פגיעה באספקת המים.

סוגיית השביתה בשירות חיוני מעסיקה את משפט העבודה שנים רבות וטרם הוכרעה על כל הבטיה במשפט הישראלי.

עם זאת, קיימים שלושה מודלים עיקריים של יחסי עבודה במפעלים המספקים שירותים חיוניים, והם:

המודל האחד - העדר איסור חקיקתי על חירות השביתה, תוך אפשרות למנוע או להגביל את השביתה בצו, וזאת בעקבות דיון בבית הדין לעבודה לגבי כל מקרה לנסיבותיו;

המודל השני – איסור שביתות בשירותים חיוניים, תוך קביעת מנגנון ליישוב סכסוכים בין המעסיק לבין ארגון העובדים היציג.

המודל השלישי – הצדדים, בהסכמה מראש, קובעים את הכלים ליישוב סכסוכים, מבלי להיזקק לשימוש באמצעים ארגוניים.

המחוקק הישראלי בחר את המודל הראשון של העדר איסור חקיקתי על חירות השביתה, תוך הטלת מספר מגבלות על שביתות בכלל ושביתות בשירותים חיוניים בפרט. לדוגמה, סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, מחייב מתן הודעה מראש על שביתה של 15 יום לממונה הראשי על יחסי עבודה. כמו כן, פרק רביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה, הנוגע ל"שביתה הבלתי מוגנת" במגזר הציבורי, אינו מגביל את חירות השביתה, אולם קובע נפקויות משפטיות לשביתות הללו. פרק זה אינו אוסר על שביתות בשירותים החיוניים.

חירות השביתה מעוגנת היטב במשפט הישראלי. תכליתה של חירות השביתה היא להעניק לעובדים אמצעי לחץ במסגרת המשא ומתן הקיבוצי.

אין מקום לאסור אוטומטית בפסיקה שביתות בשירותים חיוניים.

הגדרת המונח "שירות חיוני" תלויה במכלול נסיבות העולות מכל מקרה ומקרה, כאשר לעתים יש מקום להרחיב את הגדרת השירות כחיוני. שירות יוגדר כחיוני אם הפסקתו עשויה לסכן את החיים, את הביטחון האישי או את הבריאות של התושבים. אין די בכך שתיגרם אי-נוחות לציבור או שהציבור יחוש במחסור של שירות שהוא רגיל באספקתו, או שנראה לו באופן סובייקטיבי כחשוב, כגון: טלוויזיה, רדיו, אמצעי תחבורה, טיפול רפואי לא חיוני לחיים, ועוד.

בבואנו להכריע האם שירות הינו חיוני, יש לשקול, בין השאר, את הנזק שייגרם לציבור, היקף השביתה, האם השלטון מסוגל לספק את השירות במקום השובתים, האם לציבור עומדת דרך חלופית להשיג את השירות המושבת, התארכות השביתה, ועוד.

משהוכרזה שביתה בשירות חיוני, על בית הדין להשתמש בתורת האיזונים ועיקרון המידתיות על מנת לקבוע האם הציבור ייפגע במידה המחייבת את הגבלת השביתה. יתרה מזו, על בית הדין לשקול את עיקרון חירות השביתה ואת האינטרסים שהעובדים מבקשים לקדם באמצעות השביתה, לרבות ההגנה על זכויות חוקתיות. יש לשאול האם כל צד ניצל את הכלים האפשריים המצויים ברשותו בניסיון לקדם את המשא ומתן עד שהגיע לבסוף לשביתה עצמה. יש לשקול, בין היתר, אם היא מגנה על זכות חוקתית, כמו התארגנות העובדים או על הזכויות הקניניות או המעין-קנייניות של העובדים במקום עבודתם, כפי שנעשה בפסק דין עובדי התברואה של עיריית תל-אביב.

מן הכלל אל הפרט:

אשר לשביתה המונעת אספקת מים: מחד – לציבור יש זכות לאספקת מים. ישנן נסיבות רבות בהן הציבור אינו מסוגל להימצא ללא מים או שאי-אספקת מים יגרום נזק חמור בלתי הפיך, כגון הפסקות מים ארוכות בשירותי כבאי אש, בבתי חולים, ובבסיסי צה"ל. מאידך – אין לקבוע, כי כל הפסקה באספקת מים תסכן את החיים והביטחון של הציבור או תגרום נזק חמור בלתי הפיך. יתרה מזו, רוב עובדי מקורות אינם נחוצים כדי להבטיח אספקה סדירה של מים, ושביתה של עובדים אלה אינה פוגעת ישירות באספקת המים, אלא מהווה לחץ לגיטימי המופעל על החברה במסגרת המשא ומתן הקיבוצי. זאת ועוד, לעובדי מקורות יש חירות השביתה, וזאת במסגרת המשא ומתן הקיבוצי וכאמצעי אחרון, שכן לא נקבע מנגנון אחר ליישוב הסכסוכים ביניהם לבין מקורות. עם זאת, חירות השביתה שלהם מוגבלת בגלל חיוניות אספקת המים.

במקרים של שביתות בשירותים חיוניים, אין ליתן צו קבוע ועל בית הדין להמשיך ולפקח על המשך הסכסוך עד לסיומו, שכן השיקולים משתנים בשים לב למכלול נסיבות כל מקרה לגופו.

ארגון העובדים בעיריית תל-אביב-יפו

עירית תל-אביב-יפו הינה רשות מקומית ומעבידה בשירות הציבורי. המשיב הינו ארגון העובדים של כל עובדי העירייה.

התובענה דנן נוגעת לקבוצה אחת של עובדי העירייה, שהיא מחלקת התברואה, שיש בה כ- 1,000 עובדים. במהלך השנים התנהל משא ומתן בנושא התייעלות והכנסת ציוד חדש לעבודת הניקיון בעיר. לטענת הנהלת העיר, ארגון העובדים מנע הפעלת ציוד חדש ושיטות הנהלה חדשות, הדרושות להבטיח רמת ניקיון סבירה בעיר. ואכן בחודשים האחרונים היתה ביקורת ציבורית על רמת הניקיון בעיר.

ביום 23.11.1997 הכריז ראש עיריית תל-אביב-יפו בישיבת מועצת העיר, על כוונתו להפעיל קבלנים פרטיים לתגבר את עובדי התברואה של העירייה, וזאת על מנת לשפר את רמת הניקיון של העיר. כמו כן, העביר ראש העירייה מתפקידו את מנהל אגף התברואה בעירייה.

הכרעה

הארגון הודה בכך, כי השביתה היא "בלתי מוגנת" על פי חוק יישוב סכסוכי עבודה, אולם טען, כי אין בכך בלבד כדי להצדיק את מתן צו מניעה. ואכן, דעתנו היא, כי בית הדין אינו חייב לתת צו מניעה בכל מקרה של שביתה בלתי מוגנת, ועליו להפעיל את שיקול דעתו, בשים לב למכלול נסיבות העניין, תוך מתן משקל ראוי לעובדה, כי השביתה היא בלתי מוגנת, יש גם לתת משקל לשאלה אם הצדדים ליחסי עבודה המאורגנים שומרים על כללי התנהגות נאותים.

נו מייחסים משקל ניכר לשינוי החד-צדדי במרקם יחסי העבודה במחלקת התברואה, שהיוו מעין "הפרטה" של חלק מעבודת המחלקה. אין ספק, כי שינוי כזה רצוי שייערך תוך הבנה עם ארגון העובדים, ולפחות לאחר התייעצות ומשא ומתן בתום לב. הכנסת קבלנים פרטיים כדי לבצע עבודה שעד כה בוצעה על ידי עובדי העירייה, מהווה איום ממשי על ארגון העובדים ועל העובדים.

הגענו למסקנה שלא היה מקום להוצאתו של צו המניעה הזמני. הנהלת העירייה החליטה לשנות את המצב הקיים באופן חד-צדדי. אין אנו מביעים עמדה אם הדבר היה רצוי ביחסי עבודה או במסגרת סמכותה החוקית של הנהלת העירייה. אולם, משעשתה כן, הרי שאין תימה מכך שארגון העובדים הגיב כפי שהגיב. יתרה מזו, אין מקום לתת צו המונע מצד אחד ליחסי העבודה המאורגנים לעמוד על הגנת האינטרסים החיוניים שלו. צר לנו, כי המאבק בין הצדדים נעשה על גבם של תושבי תל-אביב-יפו, אולם מעצם מהותה של השביתה בשירות הציבור שהיא כואבת לחלק מהציבור.

מפעלי ים המלח

(זהו פס"ד המזעזע ביותר שקראתי בחיי. לא הבנתי כלום. זה בכלל לא בעברית. לכן הסיכום בערבון מוגבל)

על ההשבתה לא נמסרה הודעה, כמתחייב מסעיף 5 א' לחוק יישוב סכסוכי עבודה;

ביום 1.12.78 התקיימה פגישת תיווך אצל הממונה על יחסי עבודה, ללא קשר ל"השבתה". באותו יום קיבלה החברה מבית-משפט השלום, במעמד צד אחד, צו מניעה זמני. עם סיום פגישת התיווך נסעו נציגי הצדדים למפעל החברה בסדום, ובהגיעם לשער המפעל נמסרו לנציגי העובדים העתק צו המניעה וההודעה על ההשבתה;

החל מיום 1.12.78 מנעה החברה כניסה לשטח המפעל בסדום ועבודה שם - להוציא עובדים, שבהתאם ל"הודעה" על ההשבתה אמורים היו לקבל "הודעה מיוחדת". ייצור הברום והכלור הופסק כבר ביום 30.11.78;

ביום 19.1.79 נחתם הסכם קיבוצי בין החברה לבין ההסתדרות וביום 20.1.79 פתחה החברה את שערי המפעל בסדום והעבודה חודשה.

בתום ההשבתה לא הגיעו הצדדים לכלל הסדר בדבר חובתה של החברה לשלם לעובדים המושבתים את מלוא שכרם עבור תקופת ההשבתה.

הוסכם בין הצדדים כי החברה תעניק לכל אחד מהעובדים 'הלוואה עומדת' בסכום של 3,000 ל"י נטו - לפי הדירוג, והחברה הבהירה לבאי-כוח העובדים, שאם בית הדין לעבודה יפסוק, כי לעובדים מגיע שכר עבור תקופת ההשבתה, כי אז תהיה החברה רשאית לנכות את הסכום ששולם כ'הלוואה עומדת' מכל שכר שיגיע לעובדים.

עובדים מדרגת ראש יחידה ומעלה (והמקבילים להם) קיבלו שכר מלא בתקופת ההשבתה, למרות שהושבתו כיתר העובדים.

פסק הדין

רק השבתה שהיא "השבתת-מגן" פוטרת את המעביד מחובת תשלום שכר לעובד שמוכן לבצע את עבודתו הרגילה

התנאים להכרה בהשבתה כ'השבתת-מגן', מבלי למצות, הם:

(1) 'השבתת-מגן' צריך שתבוא במסגרת סכסוך עבודה קיים;

(2) ל'השבתת-מגן' לא די בקיומו של סכסוך עבודה industrial dispute צריך שיתקיים מצב שבו נוקטים כבר ב'אמצעי מאבקindustrial action ';

(3) השבתת-מגן אינה 'השבתת-מנע', בבחינת להקדים מכה שכנגד למכה שעומדת לבוא, היחס השונה לשביתה ולהשבתה לענין "התקפה"

Labor is not a commodity (4) חייבים לשמור על פרופורציה בין ה'אמצעים' לבין ה'אמצעים שכנגד' ומשקל רב יש לייחס להתנהגות הצדדים במסגרת הסכסוך - בעיקר תרומתם ליישובו

4) יש לאבחן בין זכותם לשכר של עובדים שאינם מעורבים ישירות בסכסוך העבודה ובין העובדים המעורבים ישירות בסכסוך

בהשבתת אותם העובדים שאינם מעורבים ישירות בסכסוך העבודה שבמסגרתו נוקטים אמצעי מגן בדרך השבתה, הקובע הוא, אם אפשרי מבחינה תפעולית המשך העבדתו של העובד המושבת, על אף הפעולות שבהן נוקטים האחרים, בעוד שהשבתת אלה שמעורבים ישירות העבודה קשורה בשיקולים של הפעלה סדירה של המפעל.

השתתפותו של עובד בשביתה משעה את חוזה העבודה האינדיבידואלי שלו.

"השבתת-מגן" משמשת אמצעי בגין אותם עובדים אשר אינם שובתים". אשר לעובדים שובתים, לא ניתנה תשובה חד-משמעית ומשתמעת הבחנה בין אלה ששובתים שביתה מלאה לבין אלה ששובתים חלקית;

לא יעלה על דעתו של איש לטעון, שלאי מסירת הודעה לפי סעיף 5 א' לחוק, אין כל נפקות משפטית. הנפקות היא, עת לדיון עומדת עתירה לצו-מניעה או לפסק דין הצהרתי. זאת ואף זאת, אי-מסירת-הודעה - והכוונה אינה לכך שבהזדמנות, מתאימה או שאינה מתאימה, אומרים למאן דהוא שמתכוונים להשבית עובד זה או אחר; הכוונה היא להודעה פורמלית כנדרש בחוק על מנת להשיג את המטרה שהיא אזהרה והזדמנות תווך - יכול ותפגע בחובה של פעולה ב"תום לב" החלה, כאמור, גם בשלב "מאבק", עת מודעים לכך שההשבתה - השבתת-המגן - כלל אינה אקט שבמאבקו של המעביד נגד העובדים, אלא אקט התגוננות.

"עיצומים" - שביתה חלקית שמכריז הגוף המייצג סקטור שלם של עובדים את ביטויים בכך שממאה פועלים "רק" שניים אינם עובדים כרגיל ואינם ממלאים את תפקידם, ואותם השניים הם המופקדים על המתג הראשי של זרם החשמל - גובל כבר ב"תחבולה". הכנה מראש למקרה שמא יהיה הכרח להשבית עובדים, על-ידי זה שמרוקנים את המכלים מדלק ימים מספר לפני שעושים לעצם ההשבתה, קיום ישיבות תיווך אצל הממונה הראשי על יחסי עבודה בשעות שלפני הצהריים, מבלי לאמור לממונה שעומדים להשבית עובדים, ומסירת הודעה כפי שנמסרה למחרת היום - אף לכך ריח של "תחבולה".

מעשים החורגים מעבר למאבק הלגיטימי חובת fairness במאבק במשמעות המיוחדת במסגרת מאבק תעשייתי, לא יזכו להגנה.

ההשבתה שהחברה השביתה את עובדיה היתה השבתת-מגן ביחס לחלק מהעובדים; חלק מהעובדים לא היה מקום ולא היה צורך להשבית; חלק אחר - ייתכן והיה מקום להשבית, אך לא ברור ממתי ואת מי, ולגבי הנותרים חסרים נתוני יסוד בעיקר עקב העדר התייחסות לשאלה, מי מהם היה מעורב בסכסוך.

בשביתה מלאה וסדירה, התוצאה ברורה - זה אינו חייב לבצע עבודה ואינו מבצעה, וזה אינו חייב בתשלום שכר עבודה. ב"שביתה חלקית", ב'עיצומים' היורדים לעצם ביצוע העבודה, התוצאה היא שונה, אם כי לא שוני עקרוני. השוני הוא בתוצאת הלוואי. גם בשביתה שמוצאת את ביטויה ב'עיצומים' כאמור, מושעה החוזה האינדיבידואלי כפי שהינו קיים בין הצדדים. חוזה זה מחייב את העובד לבצע עבודות מסוימות, למלא תפקיד מסוים או להיות מוכן לכך, ואת המעביד - לשלם שכר מוסכם. חוזה זה - מושעה עם הפעלת העיצומים. התוצאה הישירה היא, שהמעביד חופשי לומר לכל עובד ועובד המשתתף בעיצומים - 'החוזה מושעה ובינתיים אינו פועל. אין בינינו חוזה לעבודה חלקית, אין בינינו חוזה לעבודה שונה, בהיקף, בטיב ובתנאים, מאלה של תמול שלשום, ואני מסרב לקבל ממך שירות אחר מהמתחייב מהחוזה'. אין זאת 'השבתה', אלא, בגדר סירוב לערוך חוזה חדש, במקום החוזה לעבודה מלאה - חוזה לעבודה חלקית, יהא הביטוי של החלקיות אשר יהא. במצב זה אין התוצאה שונה מזאת אשר בשביתה מלאה וסדירה - זאת היא אחת הברירות אשר בידי המעביד.

הברירה האחרת, ואף היא בידי המעביד ולא בידי העובד, היא שהמעביד, מסכים לקבל מהעובד שירות שונה מזה המתחייב מהחוזה; כך שבדיעבד קם זמנית חוזה חדש, ולפיו העבודה היא זאת שהעובד מבצע למעשה, והתמורה - השכר - אינה מוסכמת, ומכאן - 'שכר ראוי' לפי העבודה המבוצעת, על כל העולה מכך לענין חוק הגנת השכר

הארגון המורים העל-יסודיים

מזה 48 יום, מצויה מערכת החינוך העל-יסודי בשביתה ממושכת ומתמשכת שסיומה לא נראה באופק עד היום הזה. כתוצאה מהשביתה נגרם נזק ממשי למערכת החינוך בכללותה. אין עוד מנוס מלהידרש לדיון ולהכרעה בבקשת מרכז השלטון המקומי והמדינה להורות על הפסקת השביתה בדרך של מתן צווי מניעה כנגד השביתה, ובאילו תנאים.

החלטנו לתת צו המחזיר את כלל המורים חברי ארגון המורים בבתי ספר העל-יסודיים לעבודה סדירה ותקינה. זאת, נוכח התחייבות מפורשת של ממשלת ישראל בדבר העמדת מערכת החינוך והעצמתה כיעד לאומי, והתנאים להם יזכו המורים במסגרת הרפורמה הכוללת במערכת החינוך בישראל.

סיווגן של שביתות

היקף חירות השביתה נקבע בהתאם לסיווגה כשביתה כלכלית, מעין-פוליטית או פוליטית. בבחינתה של שביתה כלכלית טהורה נדרשים אנו לאזן בין חירות השביתה אל מול הנזק שנגרם לציבור ולבחון את מידתיות האמצעים הארגוניים הננקטים. במקרה כזה, עלינו לתת משקל יתר לחירות השביתה, ביחס למטרות השביתה, נזקיה וזכויות אחרות. ככל שמדובר בשביתה מעין-פוליטית יפחת משקלה של חירות השביתה במסגרת האיזון.

שביתה "מעין פוליטית" – היא שביתה דו-תכליתית ששתיים מטרותיה: האחת – אמצעי לחץ על הכנסת או הממשלה על מנת שישנו ממהלכיהן - בדומה לשביתה הפוליטית; השנייה – מאבק שעניינו הגנה על תנאי עבודתם של העובדים, הסבורים כי מהלכי הכנסת או הממשלה יביאו לפגיעה בזכויותיהם. לאמור, בשביתה מסוג זה משמשים היבטים כלכליים ופוליטיים בערבוביה. בעידן בו אנו מצויים, שביתות רבות הן בעלות גוון מעורב – פוליטי וכלכלי. על כן, יש לעשות שימוש ב"מבחן המטרה העיקרית" ולעמוד על המטרה העיקרית של השביתה, האם כלכלית היא או פוליטית.

משא ומתן ועניינים המצויים במתחם הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק

גם מקום בו מדובר בהחלטות ניהוליות של מעסיק ציבורי ופרטי, נושאים שבתנאי עבודה, או בעלי השלכה על תנאי עבודה, מקימים למעסיק חובת ניהול משא ומתן, ולעובדים זכות לשבות שביתה כלכלית. עם זאת, ככל שמדובר בהחלטות המצויות במתחם הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, לא קמה חובת ניהול משא ומתן, ובהתאם אף לא נראה בשביתה בעניינים אלה, כשביתה כלכלית טהורה.

סיווג שביתת המורים

השביתה, מושא הליך זה, שעניינה בין השאר, בשכר המורים ותנאי עבודתם, מופנית בעיקר נגד המדינה הקובעת את תנאי עבודת המורים ומתקצבת את שכרם בתקציב ייעודי. בנוסף, מבקשים המורים לנהל משא ומתן על שינוי תקן מספר התלמידים בכיתה ועל הוספת שעות הוראה. לשיטתם של המורים, עניינים אלה משפיעים ישירות על תנאי עבודתם ונודעת להם חשיבות מכרעת לעתיד החינוך.

עילתה של שביתת ארגון המורים אינה רק בתנאי עבודתם, והיא מכוונת אף להשגת יעדים בעניינים הנוגעים לתקציב, כגון מספר התלמידים בכיתה והוספת שעות הוראה. נושאים אלה נקבעים במסגרת תקציב המדינה, המעוגן בחוק, מהווים חלק מקביעת המדיניות במערכת החינוך ומצויים במתחם הפררוגטיבה של משרדי הממשלה.

שביתת המורים מחזיקה מחד גיסא היבטים של שביתה מעין פוליטית ושביתה בעניינים המצויים בפרורגטיבת המעסיק. מאידך גיסא, לשביתה היבטים כלכליים מרכזיים. בנוגע להיבטים אלה, מדובר בשביתה מותרת. מסקנת הדברים היא, כי מדובר בשביתה "מעורבת". עניין זה שוקל בבחינת מידתיותה של השביתה ועריכת האיזונים הנדרשים, היינו, היא מוגבלת יותר על פי טיבה.

חובת ניהול משא ומתן וחתימת הסכם קיבוצי

לפי הלכת עובדי מינהל ומשק בבתי החולים הממשלתיים מוטלת על המדינה חובת ניהול משא ומתן לגבי השלכות נושאים אלה על תנאי עבודת המורים, לרבות לעניין השפעת מספר התלמידים בכיתה על יכולתם של המורים ללמד. בכך, אין כדי לקבוע כי מוטלת על המדינה חובה על המדינה לנהל משא ומתן עם הארגון, בנוגע לעצם קביעת המדיניות בנושאים אלה, היינו, קביעת תקן מירב התלמידים בכיתה ותוספת שעות הוראה בתקציב. מכאן, שנקיטה באמצעים ארגוניים שמטרתה השפעה על עיצוב מדיניות השלטון בעניינים אלה, אינה באה לכאורה בגדר "חירות השביתה".

איזונים בין חירות השביתה לזכויות אחרות

חירות השביתה, ככל חרות או זכות אחרת, אינה מוחלטת אלא יחסית במובן זה, שעל בית הדין לאזנה עם זכויות, אינטרסים ושיקולים אחרים. כאשר עסקינן בשביתה מעורבת, שכלולים בה עניינים בעלי היבטים מעין-פוליטיים, דוגמת השביתה מושא דיוננו, יהא משקלה של חירות השביתה נמוך יותר מן המשקל שיינתן לחירות השביתה במסגרת השביתה הכלכלית הטהורה.

מערך השיקולים הנוגע לשביתת המורים בחינוך העל יסודי

שיקולים התומכים באי הגבלת השביתה

· בצד השביתה, נקט ארגון המורים במהלכים נוספים ליישוב הסכסוך.

· במסגרת שביתה כלכלית רשאים המורים להפעיל לחץ על המדינה, כדי שתיאות לתקצב העלאה בשכרם.

השיקולים התומכים בהגבלת השביתה

· בשביתת המורים סממנים של שביתה "מעין-פוליטית".

· הנזק שנגרם לתלמידים ולציבור

· אין ניתן להתעלם מאופן ניהול המשא ומתן, מהתמשכות השביתה, והגדלת נזקיה לתלמידים ולציבור. זאת, כתוצאה מדרישתו האולטימטיבית של ארגון המורים, לקבל את שאין ניתן לקבל בהסכם קיבוצי – דהיינו קביעת תקן מצומצם וקבוע למספר תלמידים בכיתה, ולהוספת 110,000 שעות הוראה לכלל מערכת החינוך העל-יסודי.

· הזכות היסודית של תלמידים לחינוך. שביתת המורים נמשכת זה מעל לחודש ומחצה, ועם התמשכותה הולך וגובר גובר המשקל שעלינו לתת לזכות ללמוד.

התחייבויות המדינה והפעולות שננקטו לשיפור מערכת החינוך –

· רפורמה מקפת בחינוך היסודי

· נכונות המדינה לרפורמה בחינוך העל-יסודי

· הקושי להגיע להסכם – נראה, כי ניתן היה להגיע להסכמות בדבר יישום השלב הראשון של הרפורמה ולהמשיך, תוך השעיית השביתה, בניהול משא ומתן אינטנסיבי בנוגע ליישומה המלא.

· הישגי ארגון המורים במשא ומתן על השלב הראשון של הרפורמה

· התועלת ברפורמה לקידום מערכת החינוך העל יסודי

· הסכמת המדינה להחיל באופן חד-צדדי את התנאים שהשיג הארגון במהלך המשא ומתן

· מסקנת הדברים היא, כי במתן צו מניעה אין כדי לגרוע מן ההישגים שהשיגו המורים עד עתה.

· הסכמת המדינה להמשיך ולנהל משא ומתן עם ארגון המורים באשר לעיצובה של הרפורמה, ויישומה

· האינטרס הלגיטימי של המדינה לשמור על מערכת השכר במגזר הציבורי ולמנוע פגיעה במשק

האיזון הראוי

בלב כבד באנו לידי מסקנה, כי בנסיבותיו המיוחדות ויוצאות הדופן של סכסוך זה; נוכח העובדה שלא עלה בידי הצדדים לסיים הסכסוך בהסכם; לאור הנזק האדיר המצטבר שנגרם לתלמידים ולמערכת החינוך בכללה; ובשים לב להישגים המשמעותיים בתנאי העבודה המובטחים לציבור המורים עם שובם לעבודה, גם אם לא כל דרישות הארגון התמלאו עד תום - נוטות כפות המאזניים למתן צו מניעה כנגד השביתה.

לגיטימציה - 27 במאי - חסר עקב מחלה

ורוד - 27 במאי - חסר עקב מחלה

איכ"ס - 25 במאי

הרצאת אורחת

כאשר יש אחריות אישית על בעלי תאגידים זה מעודד אותם להכין תוכנית מניעה נגד הפרות חוקי איכ"ס.

אחריות פלילית אישית יצרה מהפכה של הטיפול במפגעים סביבתיים. זה הביא לפיתוח תוכניות אכיפה פנימיות.

ליווי חברות בהכנת תוכניתו אכיפה פנימיות כולל הכנת סקר פערים (בין נהלי החברה לחוק). בהתאם לזה משנים את הנהלים הפנימיים.

ליווי מוסדות פיננסים בהערכת סיכוני איכ"ס. בארה"ב חברות אזבסט קרסו אחרי שגילו שזה מסרטן. לגבי קרקעות – זאת בטוחה מועדפת לקבלת אשראי. אחרי שלקוחות פשטו רגל, בנקים מצאו את עצמם בעלים של קרקעות מזוהמות עם חובות לשקם קרקעות מזוהמות. הבנקים התלוננו שה-EPA מחכה שהם יהפכו לבעלים כדי לבוא בדרישה לשקם את הקרקע. לכן הוחלט שם שניתן לפנות אל הבנק רק כאשר הוא בעלים של הנכס. זאת פשוט דוגמה למקרים של הקשר בין סביבה לבנקים. הבנקים צריכים להכיר את הלקוח מבחינת רמת הצייתיות שלו לסביבה, זה פשוט סיכון אשראי.

באירופה התפיסה הסביבתית אחרת. אצלם זה יותר עקרוני – בנקים שמממנים פעולות אנטי-סביבתיות יסבלו מחרם צרכנים. יש יוזמה וולנטרית של המוסדות הפיננסים הכי גדולים בעולם שחיברו כללים לבחינה חברתית-סביבתית לפרוייקטים לפני מתן אשראי.

בחו"ל לקוח בלי תפיסה סביבתית-חברתית מוצהרת הוא לקוח מסוכן.

בארץ הרעיון הזה מתחיל. בשנתיים הקרובות צפוי שינוי משמעותי בצייתנות חברות דרך הבנקים.

חזרה לעניינו

פסולת וחומרים מסוכנים

סילוק הפסולת בארץ לא מוסדר בחקיקה ראשית.

התחום מוסדר בעיקר במישור התכנוני. בעשורים הראשונים של המדינה כל רשות מקומית סילקה את הפסולת לאן שהיא רצתה, בד"כ קרוב. לא היה פיקוח או תכנון. בשנות ה-70 הבינו שיש בעיה והמדינה התחילה לקדם תוכנית מתאר ארצית לסילוק פסולת. נבחרו 28 אתרי פסולת, וכל רשות הורשתה לסלק פסולת רק לאתר הצמוד אליה. הרעיון היה שזה יותר יעיל וצודק לסלק פסולת למקום קרוב.

למרות שבתוכנית הארצית סומנו 28 אתרים הוקם רק אחד (דודאים), מפני שמבחינה משפטית תוכנית ארצית אינה מספיקה. צריך גם הליכי תכנון מקומיים והרשויות המקומיות סרבו לאשר אותם.

בתחילת שנות ה-90 מצאו שיש כמעט 600 אתרים לא מוסדרים לסילוק פסולת. הסיבה היא NIMBY – לא בחצר האחורית שלי. כולם מבינים שצריך אתרים לסילוק פסולת אבל לא פה.

כשאין אתרים חוקיים זה אומר שיש הרבה אתרים לא חוקיים שגורמים למפגעים סביבתיים יותר רציניים.

צדק סביבתי

הרעיון הוא שהטובין הציבוריים מחולקים בצורה לא שוויונית בחברה. גם מטרדים סביבתיים מחולקים בצורה לא שוויונית. הרכיב השלישי הוא הנטל של השמירה על הסביבה.

בד"כ לעניים יש פחות טובין סביבתיים, יותר מטרדים והם צריכים יותר לשאת בנטל.

במקרה של דודאים – באר שבע היתה היחידה שפעלה לפי תוכנית המתאר, והם בעצם נדפקו. זה היה אמור להיות אתר מקומי וכולם בסוף זורקים אצלם את הזבל. עיריית ב"ש הגישה בג"צ נגד זה אבל העתירה נדחתה. בג"צ טען שהסדרת הפסולת צריכה להיות לאומית, אבל זה לא טיעון משכנע – הסדרה לאומית לא אומרת בהכרח שהיא צריכה להיות לא הוגנת. התוכנית המקורית – עקרון הצמידות - היתה יותר צודקת והיתה גורמת להפחתה בכמויות הפסולת.

בעצם זורקים את הזבל בנגב בגלל שגרות שם אוכלוסיות מוחלשות – לא בהכרח כדיל פגוע בהן אלא כי זה יותר קל. טיעון הפוך אומר שקבוצות מוחלשות עוברות לגור ליד מפגעים סביבתיים כי זה מוריד את ערך הקרקע.

מחקרים אמפיריים מראים שחלוקה בלתי שוויונית קיימת (אפשר להתווכח אם זה צודק או לא).

גישות דינמיות - 24 במאי

אישיות היסטרית כלשעצמה אינה ב-DSM.

בפירמידה המקורית של מאסלו, הערכה מהסביבה זה לפני שייכות. מאסלו הגדיר היפוך שכיח – אנשים שיותר חשובה להם הערכה מהסביבה מאשר שייכות וקשר. זה נובע מהאמונה שאם לא יעריכו אותך לא יאהבו אותך. זה מקביל לדינמיקה היסטרית – העדפה של "איך זה נראה" על "איך זה באמת".

על פי ה-PDM

- סוציופיליה – אוהב חיים, רגיש

- מתח מרכזי – כח ומיניות במגדר שלו או האחר

- אפקטים מרכזיים – אשמה (על תחרות) – קשור לפיקסציה פאלית, פחד, אשמה

- אמונה על העצמי – המגדר שלי הופך אותי לחלש/מסורס

- אמונה פתולוגית – אנשים מהמגדר האחר הם חזקים ונצלנים

- הגנות - הדחקה, רגרסיה ,קונבנציה (המרה – שיתוק של יד, כאב ראש פסיכוסומטי), סקסואליזיציה ואקטינג-אאוט

אקטינג-אאוט זה לפעול על פי הרגש, גם בלי קוגניציה שיש רגש. נובע מכך שלא ניתן להביא את הרגש לרמה המילולית.

ההיסטרי רואה את עצמו חלש ופגוע, אבל לא סתם אלא בגלל המין שאליו הם נולדו. היסטרים פוחדים מעודף עוררות וגירוי, והם מאד רגישים (עור דק). גם לסיכוזאידים יש עור דק, אבל אצםל העוררות באה מבחוץ. אצל ההיסטרי היא באה מבפנים.

הטרוסקסואלים שגדלו עם הורה מאכזב וחוו את ההורה מהמין השונה כמרגש ומעורר מפתחים דינמיקה היסטרית.

מילון ודייביס מדגישים את הפניית הקשב החוצה על פני העולם הפנימי. למה שמישהו יפנה קשב החוצה ולא פנימה? בגלל החרדה בפנים וניסיון למנוע חדירה של העולם הפנימי למודע. יש הדחקה טוטלית בכל ממדי החוויה – מחשבה, רגש, זכרון.

כיוון שחווית הערך מושתתת על שיפוט של אחרים אין סיבה להתסכל פנימה וזה סתם מבלבל.

סגנונות משנה

קשורים בתרבות שבה האדם חי

- מעוכב וביישני – אינהיביציות על רגש וסקס, סימפטומים של המרה וסומטיזציה. תרבות ישנה – וינה של פרויד.

- ראוותני ומצועצע – דומה להפרעה היסטריונית של ה-DSM. אימפולסיביות מינית, משברים, בעיה להגיע לסיפוק מיני. מופיע בתרבות מודרנית, פתיינית.

אישיות היסטרית אצל נשים

מה שנראה כביטוי שטחי של רדש אינו מדוייק. למעשה יש יכולת למעורבות רגשית ויחסים אינטימיים. הדרמטיות הרגשית היא בשליטה ומותאת חברתית. כוכב המסיבה – זה חיובי. יש סערת רגשות.

אבדן שליטה מופיע כשיש קונפליקטים במערכת היחסים סביב תחרות או מיניות. זה קשור לתקופה האדיפלית לכן קוראים לזה היסטרי-פאלי. ההיסטרי תמיד מחפש את הבן אדם השלישי.

יש נטייה למשברים רגשיים אך הם נרגעים לבד. לא פוגע ביכולת לתפוס באופן ריאליסטי את המציאות.

יש רגרסיה (ילדותיות) בסיטואציות מיניות.

יש היסטריות אקטרוברטיות שקל להן ליצור קשרים חברתיים, אקסהיביציוניסטיות, רוצות להיות נאהבות.

יש היסטריות מעוכבות – ביישנות שגורמת תחושה של פתיינות.

בשני המקרים יש אינהיביציות על המיניות באקט עצמו. הפטרנר יכול להחוות כחודרני ומאיים, מה שמביא לסיטואציה של פגיעה.

קרנברג מוסיף שיש נטייהל קשרים משולשים – למשל גברים נשואים.

האשה ההיסטרית מתחרה – עם גברים על כח, עם נשים על גברים. הנחה לא מודעת שהיא נחותה מגברים. יש פניה לגברים סדיסטים. יש חרדה מהמיניות ומכאן – רגרסיה לתחרות. הדינמיקה המזוכיסטית היא ניסיון לשלם מחיר על ההנאה המינית, כיוון שהמיניות מודחקת ויש אשמה עליה.

קרנברג אומר שקל להשפיע על נשים היסטרות רק בקשר אינטימי. בכלל, התפקוד רגיל עד שמגיעים למיניות (או משמעות מינית סימבולית).

אישיות היסטריונית אצל נשים

הקצנה של מאפיינים היסטריים. יותר התרכזות בעצמי, יותר תלות באדם אחר אבל לא במסגרת קשר אינטימי הדדי. יש נטייה להדהות יתר עם אחרים, השלכה של פנטזיות על אחרים, קושי גדול להבין את עצמן ולהבין אחרים. הילדותיות והשטיחות הרגשים מאפיינים את כל האינטראקציות.

יש פחות עכבות מיניות, פחות הדחקה ויותר דיסוציאציה. אימפלוסיביות, התקפי זעם, שינויים חדים במצב הרוח, נסיונות אובדניים, פנטזיות אובדניות, מניפולציה.

כל מה שאמרנו עד עכשיו זה הפרעת אישיות גבולית (שלא ברור פשוט איך מגדירים אותה).

אישיות היסטרית אצל גברים

דפוסים:

- גבריות יתר – הדגשה של הנורמות החברתיות לגבי מה נחשב גברי. זאת גבריות מדומה ומוקצנת, קריקטורה של גבריות.

- פתיינות נשית – ילדותיות מפלרטטת ותלותית עם גוון מיני הולל ומופקר

עירוב עם מאפיינים נרקסיסטיים מביא לגבר דון ז'ואן – צריך לכבוש כדי להרגיש בעל ערך.

לשכב כל ערב עם מישהי אחרת זה תחרות פאלית – ולא מיניות בוגרת. המין הוא לשם צבירת כח. זה בא מתוך אמונה שהמין שלי הוא חלש ואני צריך להוכיח משהו.

אישיות היסטריונית אצל גברים

כמו אצל נשים. הרבה פעמים אפשר לראות ניצול של תחלואים גופניים – לגיוס ת"ל, כסף וכו'.

אטיולוגיה

ננסי מקויליאמס מדגימה את התיאוריה של פרויד לגבי היסטריה. פרויד מדבר על פיקסציה פאלית ואוראלית. בתקופה האוראלית – אכזה מהאם, אי סיפוק צרכים גופניים שאמורים לרגוש לילדה להרגיש שבעה. כאשר היא מגיעה לשלב האדיפלי עם חסכים אוראליים, היא נפרדת מהאם ולהפנות את התחושה המינית אל האב. הילדה כועסת על האם שילדה אותה בלי פין ולכן רוצה לשכב עם האב. הפרידה מהאם קשורה בדבלואציה של האם. אם האם פתאום לא שווה, אי אפשר לפתור את הקומפלקס האדיפלי (אמורה להזדהות עם האם כדי שתוכל להשיג גבר). הילדה נשארת לכודה עם דמות אם שאי אפשר להזדהות איתה. היא נמצאית בתחרות עם נשים על הגברים עם תחושה שהיא עצמה חלשה, הכח אצל הגברים, המשיכה לגברים מועצמת בגלל הפיקסציה האוראלית. כח נחווה כתכונה גברית. הילדה רוצה להשיג גברים וכך להגדיל את ההערכה העצמית. באופן בלתי מודע יש שנאה וקנאה בגברים. הילדה מרגישה שהכח היחיד שיש לנשים זה המיניות הנשית.

לכן היא משתמשת במיניות כדי להגיע לכח הגברי. כיוון שהשימוש במיניות אינו בשביל להגיע לאורגזמה יש עכבות על המימוש של התשוקה. מאחר והיא מפחדת מגברים היא מתקשה להנות מהמגע המיני. פרויד קרא לזה קנאת פין.

עבודה - 24, 26 במאי

מהו ארגון עובדים?

השאלה מתחילה להתעורר עם ירידת הדומיננטיות של ההסתדרות בשיא התקופה הקורפורטיסטית, השאלה מי יכול להיות מוכר כארגון עובדים לא ממש התעוררה (כמוני). כאשר השאלה עלתה, ביה"ד לא איפשר הכרה בארגוני עובדים חדשים. בעשור האחרון אנחנו רואים שינוי מגמה. יש הקלה באפשרות לקבל הכרה כארגון עובדים וגם כארגון יציג. במקביל, ביה"ד נוטה יותר להתערב בתוכן המו"מ הקיבוצי (לא ממש נכנס לזה).

ס' 3-4 לחוק הסכמים קיבוציים מגדירים מיהו ארגון יציג.

ס' 3 - זהו ארגון מספר חבריו הגדול ביותר של עובדים מאורגנים שעליהם יחול ההסכם, כל עוד המספר הזה גדול משליש.

דוגמה מספרית: יש 100 עובדים. 50 מהם חברים בהסתדרות הכללית, 20 בהסתדרות הלאומית ו-30 לא מאורגנים. רוב העובדים הם בהסתדרות הכללית והם מהווים יותר משליש. לכן היא תהיה הארגון היציג.

אם בהסתדרות הכללית היו 30 והיו 50 לא מאורגנים, העובדים שלה היו פחות משליש והם לא היו יכולים לחתום. בודקים האם הארגון מייצגם לעניין אותו הסכם. זה אומר שהעובדים האחרים (הלא מיוצגים או מיוצגים ע"י ארגון אחר) יכולים לייפות את כוחו של הארגון המוביל לצורך אותו הסכם. כך מתגברים על דרישת השליש. זה ייפוי כח להסכם ספציפי בלבד.

ס 4 – להסכם כללי – אותו דבר רק בלי דרישת השליש.

צריך להבין את הפער בין כח משפטי לממשי לחתום על הסכם. מנסחי החוק של ההסכמים הקיבוציים רצו לעודד הסכמים קיבוציים כי הם הניחו שיחסי עבודה שמשותתים עליהם הם יחסים יציבים ובריאים יותר. אבל לא ברור מה יהיה הכח של הסכם שחתומים עליו מעט מידי אנשים (או הכח שלהם במו"מ).

אז למה דרישת הנציגות יותר נוקשה בהסכם קיבוצי מיוחד?

- או שיותר קשה לארגן עובדים כאשר הם מפוזרים, כמו בהסכם כללי, לכן רוצים להקל על הדרישות של ההסכם הכללי

- או שהמחשבה של המחוקק היתה לעודד הסכמים כלליים יותר ממיוחדים (גישה ריכוזית של המשק).

כיצד צריך להראות ארגון עובדים?

הפסיקה קבעה אינדיקציות לשאלה כיצד נזהה ארגון עובדים אותנטי.

- החברות בארגון צריכה להיות וולנטרית

- העזיבה צריכה להיות וולנטרית (אין קנס בעזיבה)

- הארגון קיים תקופה ארוכה

- עצמאי מהמעסיק

- ועוד – לקרוא בפס"ד

המבחנים אינם קונסטיטוטיביים – לא כולם צריכים להתמלא ע"מ לקבל הכרה. צריך לוודא שהרציונלים של משפט העבודה הקיבוצי ושלא מדובר במניפולציה.

בעבר היה קושי לעבור את הרף להיות מוכר כארגון עובדים. פס"ד הבולט שמדגים את זה הוא עמית. עובדי קופ"ח מכבי ביקשו להתארגן ובג"צ לא הכיר בהם. עד אמצע שנות ה-90 כמעט אף ארגון לא קיבל הכרה. מאז היו כמה שהצליחו: סגל המחקר במערכת הביטחון, הגננות החרדיות (ארגון לא יציג) וכח לעובדים.

היום אין הנחה אפריורית של ביה"ד שלא ייתכן ארגון עובדים חדש. עם זאת, המאפיינים של מהו ארגון עובדים / ארגון עובדים יציג הם לא "תמימים". צריך לחשוב איזה סוג משפט עבודה קיבוצי הם מעצבים, עד כמה הם נותנים לארגונים חדשים לקום ולקבל הכרה כארגון יציג.

באמצע שנות ה-90 נחקק חוק בב"מ ומיד לאחר מכן ארגון עמית יצא בקמפיין תשורתי לגיוס חברים לארגון עובדים חדש. ההנחה שלו היתה שכאשר חוק בב"מ ניתק את הקשר בין החברות בהסתדרות לחברות בקופ"ח כללית, ולכן אנשים יהיו מוכנים לעזוב את ההסתדרות.

בביה"ד הארצי הרוב החליט להכיר בעמית כארגון עובדים. הרוב אופטימי – טוב שיהיה פיצול של ארגון עובדים חדש מההסתדרות, שתהיה הפרדה בין קופ"ח לארגון עובדים, זה יביא לפלורליזם, תחרות משפרת שירות, ההסתדרות היא לא המודל היחיד לארגון עובדים. דעת המיעוט פסימית, וזה גם מה שהתקבל בבג"צ. הם טענו שעמית היא לא ארגון עובדים עצמאי. למעשה יש פה אינטרס כלכלי של קופ"ח מכבי. הארגון הוקם ע"י הנהלת קופ"ח, הם יושבים בהנהלה שלו ומממנים אותו. אין לו סממנים דמוקרטיים (לא נערכו בחירות) והמטרה שלו לא לקדם עובדים אלא לגבות דמי חבר מחברי הארגון.

מה זה דמי חבר? בחוק הגנת השכר מנינו את הרכיבים שמותר לנכות אוטומטית מהשכר: דמי חבר בארגון עובדים ודמי טיפול ארגוני. הסכם קיבוצי יכול לקבוע שהמעביד יגבה את דמי החבר ויעביר אותם להסתדרות, זה יותר נוח. דמי טיפול ארגוני נועדו למנוע את בעיית הטרמפיסטים (לאנשים שלא חברים בארגון). הם בד"כ נמוכים מדמי החבר. למשל, דמי החבר בהסכם של ההסתדרות עם המדינה הם 0.95% מהמשכורת ודמי הטיפול הארגוני הם 0.8%. יש תקרות לדמי הטיפול (50 ש"ח בערך). מי שמשלם דמי טיפול ארגוני לא חבר בארגון.

לסיכום עמית – בג"צ הגיע למסקנה שהיא לא הוקמה לשרת את האינטרסים של העובדים אלא להכניס כסף לקופ"ח מכבי. בג"צ נותן לעמית אפשרות לשנות את האופי שלה – אם תהיה הפרדה בין עמית למכבי תהיה הכרה. כתוצאה מפסה"ד עמית אכן סגר את המשרדים.

פס"ד ארגון גננות חרדיות – רשת גנים חרדים של אגודת ישראל היא רשת מוכרת של חינוך לא רשמי מתוקצת ע"י משרד החינוך ומקבלת הוראתו מהמשרד על תנאי ההעסקה של הגננות. הרשת נקלעת לקשיים כלכליים, בין השאר בגלל שהגנים מאד קטנים. הרשמת מחליטה על צעדי התיעלות – כל גננת עם ותק של מעל 25 שנה מפוטרת אלא אם כן היא מוכנה לוותר על 12 שנות ותק. במקביל מקצצים בשכר של גננות אחרות. הגננות חשבו שהן מיוצגות ע"י הסתדרות המורים של אגודת ישראל. הן היו שייכות אליו ושילמו

דמי חבר. אבל הארגון ניפנף אותם. הן מחליטות להתארגן, אבל כולם מתעלמים מהן. הן פונות לביה"ד לעבודה ודורשות הכרה כארגון עובדים.

ביה"ד צריך להחליט האם הסתדרות המורים של אגודת ישראל היא ארגון עובדים? התשובה היא שהיא לא ארגון עובדים אותנטי: לא יכול להיות ארגון עובדים שמפלה נשים; זה ארגון מטעם כיוון שהראשים שלו מנהלים גם את המעביד. לא היו שם בחירות מאז 53.

האם הגננות החרדיות הוא ארגון עובדים? כן. יש לו תקנון ובחירות, המטרה שלו להגן על עובדים, זה ארגון חדש ולכן ניתן להקל בתנאי של "ארגון של קבע".

האם זה ארגון עובדים יציג? כרגע לא, הוא לא עומד בדרישת השליש. יש ברשת 443 גננות ובארגון היו חברות 70 במקום 148.

איך יודעים כמה עובדים יש בארגון?

צריך לדעת את מי יחייב ההסכם כאשר ייחתם. לפעמים זאת שאלה קלה. במקרים רבים זאת שאלה שמכריעה האם הארגון ייחשב יציג. דוגמה: יש לי מפעל עם 10000 איש. בשביל לחתום הסכם מיוחד צריך 3334 עובדים. אם מתוך ה-10,000 יש קבוצות מובחנות- 4000ו-6000. רוצים לחתום הסכם עם ה-4000, צריך רק 1334 מהם. צריך לשכנע שבאמת ההסכם רלוונטי לקבוצה הזאת בלבד.

משפט העבודה בישראל מעדיף להחיל הסכמים ברמה המפעלית ולא ברמת העיסוק. אבל יש סיטואציות שבהן הוכרה קבוצת עובדים בתוך המפעל כמצדיקה חתימת הסכם מיוחד. למשל, ארגון עובדי המחקר במערכת הביטחון.

יכול להיות מצב שבו יש מספר מפעלים שעל עובדי ענף מסויים בהם בלבד חל ההסכם. למשל, על כל עובדי הניקיון בכמה מפעלים. כך יכול להיות שעל אותו עובד יחולו כמה הסכמים.

בפס"ד בנק אוצר החייל ועטיה עלתה השאלה מהם הסוגים הכלולים בהסכם. ראינו שהפסיקה מפרשת סוג עובדים בצורה הכי כוללת שאפשר. אבל, נקבע גם שהפרשנות של מהו סוג עובדים היא פרשנות הקשרית. היא יכולה להשתנות בהקשרים שונים. כאשר יש הסכם קיבוצי קיים וצריך לפרש על מי הוא חל, יכול להיות שנתיחס לזה באופן שונה מאשר מיהם הצדדים למו"מ.

השאלה תהעוררה בפס"ד העובדים הבכירים בפז. ההסתדרות ייצגה את כל העובדים בפז, אבל הבכירים רצו לפרוש ולהקים ארגון משלהם. הם רצו לחתום על הסכם שמסדיר את הזכויות שלהם טוב יותר. ביה"ד קבע שהם לא יכולים. יש פגם ביציגות. אנחנו נספור את יחידת המיקוח (כמה אנשים יש בארגון) ברמה המפעלית ולא בחלוקה בין בכירים לזוטרים. ביה"ד מוטרד מהסולידריות ויצירת קושי למעסיק. צריך לנסות למצוא את יח' המיקוח שהיא הרחבה ביותר האפשרית. אך צריך להכיר במציאות יחסי העבודה ובצרכים שונים שיכולים להתעורר אצל קבוצות שונות. במקרים שיש בהם אינטרס מיוחד לקבוצת עובדים (ולא רק אינטרס שונה) נוכל להכיר ביח' קטנות יותר מהיחידה המפעלית. השאיפה לקבל יותר כסף אינה אינטרס מיוחד.

הרצאת אורח - מהגרי עבודה

היסטוריה של התופעה

עד 96 יש מעל 100 אלף עובדים זרים בארץ. 4 ענפים: חקלאות, בנייה, סיעוד ותעשייה (ענף מינורי).

במקביל התפתחה חברות כ"א. זהו גורם מתווך בין העובד והמעסיק. העובדים משלמים אלפי דולרים ועוד לחברות. לכן העובדים מגיעים עם הרבה חובות.

תחולת דיני עבודה

דיני העבודה אמורים לחול על כל עובד ללא קשר למעמד האזרחי, וגם עובדים לא חוקיים. זה כולל את חוקי המגן הסכמים קיבוציים (למעט החרגות מפורשות) ועקרונות יסוד של משפט העבודה (זכות ההתארגנות, זכות השביתה).

הבעיה היא אכיפה, והיא חריפה במיוחד בהקשר של מהגרי עבודה. אם אוכפים, זה בדרך כלל בהקשר של העסקת עובדים בלי היתר.

בשילוב משטר האשרות ניתן להבין שאין כמעט משמעות לעובדה שדיני העבודה חלים עליהם. אין להם יכולת אמיתית לעמוד על הזכויות שלהם, בגלל משטר האשרות.

יש תפיסה שמהגר העבודה הוא נטול זיקות משפחתיות ומחוייבויות, כל תכליתו היא לשרת את הנסעד. פס"ד מעניין קבע שחובת מזעור הנזק היא להעסיק מהגר עבודה ולא ישראלי.

משטר האשרות

על מנת להשיג היתר להעסקת עובד זר, המעסיק צריך לפנות למשרד התמ"ת. משרד התמ"ת מקבל מכסה להעסקת עובד זר כל ענף. אם יש מכסה, מחליטים האם להקצות היתר. משרד הפנים משייך את המיכסה להיתר. בסוף התהליך מונפקת אשרה שמאפשרת לעובד לעבוד בישראל אצל אותו מעסיק. במקרה של עובד בתחום הסיעוד, צריך גם להוכיח נזקקות במב"ל.

חברת כ"א מטפלת באישורים שהעובד צריך להשיג, בעיקר אישורים בריאותיים וגם מקצועיים, מטיסה אותו לארץ, מוצאת מעסיק ואז פונים למשרד הפנים לקבל אשרה.

עד 2007 ובמידה רבה גם כיום, אשרת העבודה היתה רק עבור המעסיק הספציפי.

זה נקרא הסדר הכבילה.

בשנים הראשונות המעסיק היה צריך להפקיד ערבות שהמטרה שלה לוודא שהוא ידאג שהעובד יעזוב את הארץ. דרישת הערבות בוטלה לאחר עתירה.

הרציונל של הסדר הכבילה: לוודא שלא יעבדו בענפים אחרים, למנוע מהם אפשרות להשיג שכר תחרותי. את בעית התחרות היה אפשר לפתור אחרת. בסופו של דבר יש מכסה, אם רוצים לא להציף את השוק במהגרי עבודה אפשר להוריד אותה. היה אפשר להגדיר הגבלה ענפית.

טיעון ההסכמה – למדינה אין חובה לאפשר הגירה אליה לצרכי עבודה. מכאן שהיא יכולה להתנות את הגעת מהגרי עבודה אליה בתנאים שונים. מי שמגיע לעבוד הסכים מכללא לאותם תנאים ולכן אין לו על מה להלין.

טיעון נגד: זאת לא הסכמה חופשית כי היא נעשית בתנאים כלכליים קשים. רוב מהגרי העבודה לא באמת מיודעים על תנאי האשרה שלהם. תנאי שמונע מהאדם להגן על הזכויות שלו הוא בעייתי. השאלה אם אנחנו כמדינה צריכים ליצור ולאפשר תנאים של ניצול שיטתי.

הסדר הכבילה נתקף בבג"צ (פס"ד קו לעובד) – יצא נגד הסכם הכבילה. אחרי הגשת העתירה המדינה הוסיפה נהלים כדי לרכך אותו. הנהלים היו בעייתיים כי הם דרשו מהעובדים דברים בעיתיים (למשל לספקק מכתב המלצה מהמעסיק), אין אפשרות לעבור אם יש בן זוג או קרוב משפחה בארץ (כי אז אין מעמד חוקי). הנהלים לא הופצו בקרב העובדים. הדרך היחידה לעבור מעסיק היתה אם עו"ד ישראלי ליווה את המהגר. ביהמ"ש החליט שהנהלים לא פותרים את הבעייתיות של הסדר הכבילה. אמנם לשר הפנים יש סמכות להתנות את אשרת הכניסה אך היא לא הופעלה באופן סביר, כי אין קשר רציונלי בין התכלית של הסדר הכבילה לבין הפגיעה שהוא מסב להמגרי העבודה. הוא פוגע בכבה"א וככל הנראה גם בחופש העיסוק.

הסעד – ביטול דחוי, 6 חודשים להציע הסדר חלופי. המדינה לא מילאה את פסה"ד עד 2008. ההסדר החלופי שיש היום הוא מאד חסר.

בתחום התעשיה אין שינוי.

בתחום הבניין – יש ניידות בתוך תאגיד כ"א. הבעיות ברעיון הן: לתאגיד כ"א יש אינטרס כלכלי להביא עובד זר לישראל. העברת עובד ממעסיק אחד לאחר הוא לא רווחי. משתלם להם להביא עובד חדש במקומו. מהצד של המעסיקים, עדיף לקבל עובד חדש – לא בעייתי, לא מכיר זכויות, יש לו יותר זמן באשרה.

בתחום סיעוד וחקלאות – מצב דומה, אלא שהעסקת העובדים היא באמצעות לשכות העסקה פרטיות. הוא יכול להתנייד בין מעסיקים בתוך הלשכה. הבעיה דומה – כלכלית לא משתלם ללשכות התעסוקה.

התוצאה היא שכביכול אין כבילה אבל בפועל יש.

הארגונים של זכויות האדם בעתירה הציעו פתרון של כבילה ענפית. לאפשר לעובדים לחפש לעצמם מעסיק כרצונם בכל מעסיק. שתהיה חובת דיווח על העובד שהוא עבר מעסיק.

פרשת אילמזלר – עובדים מתורכיה חויבו לעבוד רק בחברה הזאת. ההחלטה היתה אחרי פס"ד הסדר הכבילה. בכל זאת נקבע בפסה"ד שעניין אלמזר הוא חריג. העובדים שם לא נכנסו לחובות כבדים כדי להגיע לארץ. אם יש להם בעיה הם יכולים לחזור הביתה. זה גם חלק מהסכם בין ישראל ותורכיה, ולכן סביר ששתי הממשלות מפקחות על תנאי ההעסקה. בנוסף, העובדים פה לתקופה זמנית (3 שנים), זה מצדיק החרגה מהכלל הבסיסי.

דעת המיעוט של לוי (מעתירת הכבילה) אומרת שאין פה מקרה חריג ואסור לכבול. בעצם זה פותח פתח לישראל להתקשר בהסכם דומה עם מדינות אחרות.