הקריטריונים של דורון (משעור שעבר)
- שיורי מול אונ' – בקבצאות בד"כ יש מבחני אמצעים + שק"ד צר. בשרותים בעין יש זיהוי צורך חברתי + שק"ד רחב.
- היבט חלוקתי – לכאורה שרותים בעין הם יותר מדוייקים – נותנים מה שצריך למי שצריך. בישראל, מקבלי הבטחת הכנסה מקבלים הנחה בתחבורה ציבורית. אנחנו מניחים שמקבלי הבטחת הכנסה לא סתם יעלו על אוטובוס לחיפה. אבל יכולים להיות מקרים של ניצול יתר של מעמד הביניים – כי יש להם יותר ידע ויותר יכולת להתמודד עם בירוקרטיה.
- יעילות השירות – צריך בהקשר הזה לחשוב איזה יעדים אנחנו רוצים להשיג. בשרותים בעין יש הרבה פעמים יעדים סותרים. למשל – שירותי הזנה משיגים את היעד שאנשים לא יהיו רעבים. מצד שני, אנחנו עלולים להזניח את התכלית של מניעת תלות במדינה. רואים את זה יותר קיצוני בתוכנית וויסקונסין.
- שינוי בתפקידים חברתיים ואחריות חברתית – אם המדינה לא עוזרת בביטוח סיעוד המשפחות לא עושות את זה. כשהמדינה מספקת גמלת סיעוד וקושרת את זה באישור להעסיק עובד זר, זה מוזיל את העלויות למשפחה. זה משנה את ההבנה החברתית של איך ילדים אמורים להתיחס להוריהם המבוגרים.
- שליטת מעצבי המדיניות בשירותי הרווחה או שליטת פרופסיות – אנחנו מחליפים את שק"ד של המדינה בשק"ד של הפרופסיה. לפרופסיות יש דינמיקות משלהן, אינטרס משלהן. אנחנו עלולים לאבד את המדיניות שקבעה המדינה.
- תלות מסלול והאפשרות לשנות – מאד קשה לשנות מוסד שרותים בעין (יחסית לקצבה). נוצר אינטרס מוסדי נגד השינוי
- חופש הבחירה של הפרט מול פטרנליזם – שרותים בעין מצמצמים אותו.
- סטיגמה – שרותים בעין הרבה פעמים כוללים סטיגמה. מקבלי שירותים בעין מרגישים השפלה שהם צריכים לקבל את זה. ברור שזה תלוי חברה והקשר. זה מוביל לבעיית מיצוי.
בטחון תזונתי
חוסר בטחון תזונתי הוא מצב שבו המשפחה לא יכולה להשיג באופן קבוע מזון מזין. אנחנו לא חוששים מרעב דווקא אלא מבעיות בריאות מתזונה לא מאוזנת. בישראל אין בין 40-60 אלף איש שנעזרים מידי יום בחלוקת מזון של העמותות. בנוסף, בערך 220 אלף משפחות שסובלות מחוסר בטחון תזונתי.
המערך הזה נבנה על פעולות של ארגונים שהתנדבו לתת אוכל. המדינה התחילה השנה ביוזמה של משרד הרווחה, לתאם בין המוסדות. זה כדי להביא לחלוקה יותר צודקת והגיונית. יש סכום כסף מסויים שמושקע בזה. זה לא מצב קלאסי של שירותים בעין, אבל המדינה כן החליטה להיות מעורבת – מכירה בצורך ומשקיעה סכום כסף.
הביקורות על מפעל ההזנה:
- אנשים מתביישים
- זה נחשב כחסד ולא זכות
- לא היתה התיעצות עם העניים – למשל מתן תלושים לסופר, הגדלת הקצבאות, הזנה בבי"ס. כלומר יש בעיה עם ההליך דמוקרטי.
מחקרים הראו שבבאר שבע רק 50% מהנזקקים פונים לעמותות מזון כאלה.
תשלומי העברה מותנים – כיוון עתידי לשים אליו לב. זאת דרך ביניים בין קצבאות להכוונת התנהגות. אומרים למשפחה שהיא תקבל קצבה אם היא מחסנת את הילדים, שולחת אותם לבי"ס וכו'.
המטרה היא לתמודד עם העוני בטווח הקצר (עכשיו לתת קצבה) ובטווח הארוך ( עוזרים לילדים להתקדם בחיים). חייבים איזשהם שרותים בעין כדי להקים מערך כזה.
יש עדויות שזה מאד מצליח. מצד שני יש הרבה ביקורות. יש חשש מאד גדול משחיתות (למשל מנהלי בי"ס מדווחים שהילדים באו למרות שזה לא נכון) ופגיעה באוטונומיה. זה לא לגרום לאנשים להבין שהחינוך חשוב, אלא משהו מאד אינסטרומנטלי.
בישראל עוד אין ממש קצבאות כאלה. תחת נושא קבצאות ילדים, ההסכם הקואלצייוני מ-2009 מעלה רעיון כזה – להתנות את קצבאות ילדים בתנאים של :נוכחות בבי"ס, רישום למוסד חינוכי, חיסונים.
המועצה לשלום הילד נגד זה. זאת פגיעה חוקתית, כי קצבת ילדים היא זכות. למה מענישים את הילדים על דברים שההורים מחליטים עליהם? באמת, המדינה מתיחסת לקצבאות ילדים כאל משהו שנותנים להורים.
ביטוח סיעוד
הגמלה הביטוחית היחידה של ביטוח לאומי שנותנת שירותים בעין. יש סל שירותים שאפשר לבחור ממנו, אחנונ נתמקד בעיקר בסיעוד. חקיקה יחסית חדשה – החל לפעול ב-88.
המאפיין המרכזי הוא גמלה בעין – התוצאה היא שהכסף מגיע מהמדינה לחברות סיעוד.
הסיבה המרכזית לחקיקה היא הזקנות האוכלוסיה ועלייה בתוחלת החיים. יש זינוק עצום במס' הזכאים והפונים – פי 10 ב15 שנים. זה נובע גם מהציפיות של אנשים למי יטפל בהם. נוצר שוק של שרותי סיעוד, וזה נוח לאנשים. זה שהתחילו להכניס מהגרי עבודה זה מאד הוזיל. התוצאה היא שיוצא איזה 400$בחודש לעובד זר מסביב לשעון.
תכליות החוק:
- הגמלה מיועדת לזקנים שחיים בקהילה (לא במוסדות). סיוע לאנשים שצריכים טיפול, אבל לא בהכרח טיפול רפואי צמוד.
- הגמלה לא נועדה להחליף את המשפחה אלא להקל על עומס הטיפול. ביקורת: כשיש מהגר עבודה שחי עם הקשיש 24 שעות זה די מחליף את המשפחה.
- גמלה בעין ולא קצבה. ניתן כקצבה רק שמקרים בהם ועדה מקצועית החליטה שאין שרותי סיעוד מתאימים באזור המגורים. אומרים שמוצהר שלא סומכים על המשפחה שזה יוקדש לקשיש.
- מגנון שיורי – צריך לעבור מבחני הכנסה. זה יוצא דופן כי זאת גמלה ביטוחית. זה נובע מהעובדה שזאת גמלה יקרה.
תנאי הזכאות:
- כיוון שזאת גמלה ביטוחית יש דרישת אכשרה של 12 חודשים (ס' 227). צריך להיות תושב (ס' 223).
- גיל – יש זכאות רק לאנשםי שהגיעו לגיל פרישה (ס' 225) – 67 לגברים, 64 לנשים.
- מבחן אמצעים (ס' 224(ד)) – ליחיד – הכנסה ממוצעת במשק, לזוג – 1.5*הכנסה ממוצעת. בודקים רק הכנסה ולא אמצעים. לא בודקים את הכנסת הילדים. ניתן לקבל זכאות מופחתת אם ההכנסה יותר גבוהה.
- מבחן תלות בזולת – ADL. מבוסס על פעולות יום-יום (לבישה, אכילה, הפרשות, רחצה, ניידות עצמית בבית – ס' 223), מגורים עם בני משפחה (מי שגר לבד יקבל), צורך בהשגחה (האדם עשוי לפגוע בעצמו או באחרים). את המבחן עורכת אחות בריאות הציבור. היא מגיעה לבית הקשיש. בעבר האחות היתה עובדת מדינה, כיום זה הופרט. הקביעה של האחות מגיעה לועדה מקומית (ס' 231) וגם נדון סל השירותים. אפשר לערער על החלטת האחות (ערעור לביה"ד לעבודה) והוועדה (ערעור לוועדת ערר – ס' 233).
פס"ד עזבון ליבוביץ' – מבחן ADL הוא מאד אובייקטיבי. כאשר המב"ל בחר בו, זה משום שהוא מותיר מעט מאד שק"ד לאחות. ברור שההכרעה האובייקטיבית היא מאד קשה. מצד שני, צריך להחליט.
בפס"ד מדובר באשה שצריכה הרבה עזרה. בכ"ז האחות קבעה שהיא לא עומדת במבחנים. האשה ערערה ואמרה – מה זה אכילה? האם זה רק לבלוע וללעוס? מה לגבי הכנת האוכל? שטיפת כלים? ביהמ"ש דוחה את הטענה. זה סביר להשתמש במבחן צר, וגם שימוש במבחן רחב יותר היה גורם לקשיים תקציביים.
מבנה הגמלה
רמות זכאות – ס' 224
רמה 1 – תלוי במידה רבה בזולת וזקוק להשגחה – 91.5% מקצבה מלאה, או 9.75 שעות טיפול.
רמה 2 – תלוי במידה רבה בזולת – 150% קצבה או 16 שעות
רמה 3 – תלוי לחלוטין בזולת / זקוק להשגחה מתמדת – 168% קצבה או 18שעות.
יש תוספת למי שלא מעסיק מהגרי עבודה (כי זה יותר יקר).
פס"ד קלמר – אדם תלוי לחלוטין הוא מי שאם לא יעזרו לו הוא יישאר כל היום במיטה.
השגחה מתמדת – לא בהכרח כל רגע נתון, אבל צריך השגחה במשך שעות רבות (למשל סכנה ביחס לעצמו או לאחרים).
תקופת הזכאות – אינה מוגבלת בזמן אך מידי פעם יש ביקורת. בעקרון – אחת לחצי שנה, אך בפועל לא ממש. ס' 230א קובע תקות זכאות מוגבלת במצבים מסויימים.
ניסוי – משרותים בעין לגמלה כספית
מתברר שלחברות כ"א יש רווחים ממש גדולים. אנשים התחילו להתרעם על זה שהם מתעשרים מהגמלאות האלה. הרעיון הוא לתת את הכסף לקשיש ולא לחברת כ"א. זה סוג של כיול-מחדש. אלה שבעד הניסוי אומרים שהקשישים נפגעים כי הם לא מקבלים את הטיפול הטוב ביותר. עובדי הסיעוד מרוויחים מעט מאד כסף, זאת עבודה נורא קשה, אין זכויות סוציאליות. רוצים לתת לקשישים לבחור (ס' 225א). הניסוי התחיל ב-2008 והורחב מאז. באזורים האלה, קשישים מסויימים – מטופלים בכל שעות היממה, לפחות 6 ימים בשבוע, ע"י אדם המתגורר בדירה ואינו קרוב משפחה. במילים אחרות, מעסיקים מהגר עבודה. הדיון כנסת מאד אמוציונלי – אולי בגלל סכומי הכסף הגדולים. יש פה המון בעלי אינטרסים.
המב"ל אומר שרוב הגמלאות הן בכסף. זה מאד נורמלי. חברות כ"א גוזרות קופון וזה לא הגיוני.
המתנגדים לניסוי מזכירים את הרעיון הבסיסי – חשש שהמשפחה לא תשתמש בכסף באופן ראוי.
המב"ל עונה שהועדות המקומיות מפקחות על זה, ויכולות לשלול קצבה למי שלא משתמש כראוי בכסף. ברור שהיכולת לבקר מוגבלת.
טענה שנייה נגד – מה רוצים מהקשיש? הוא סיעודי, למה הוא צריך להיות מעסיק עם חובות ובירוקרטיה. הוא גם לא יהיה מעסיק יותר טוב מחברות כ"א.
טענה שלישית – אם רוצים לשפר את רמת השירות, אז צריך לתת הכשרה. כשהקשיש הוא המעסיק תהיה עוד פחות הכשרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה