שטרות - פס"ד זיוף

בנק לאומי נ' אשכנזי

לטענת הבנק, עולים מעשיו של מר הדר, סגן מנהל הסניף, שחתם על ההתחייבות, כדי זיוף:ב הרשאתו לחייב את הבנק הייתה לסכומים הנמוכים במידה ניכרת מסכומי השיקים; גם פעולות בגדר סמכותו חייבו חתימה נוספת, ובהיעדרה של זו פעל ללא הרשאה ובחוסר סמכות; ולבסוף, הפעולות היו ללא הרשאה בשל היעדר בקשה מצד לקוח להתחייבות כאמור, היעדר רישום ההתחייבות בספרי הבנק ואי-תשלום עמלה בגין ההתחייבות. פגמים אלו עולים כדי זיוף, ולפיכך אין בכוח חתימתו לחייב את הבנק, כאמור בסעיף 23לפקודה.

שטר הנושא את החותמת של חברה, והיא הוטבעה ביד אדם אשר לא הורשה לחייב את החברה, אינו שטר של החברה, נוכח הכלל שנקבע בסעיף 23(א) לפקודת השטרות. . . ".

מסמך טבוע בחותם - האמיתי - של תאגיד, והחותם לא הוטבע על-ידי מי שרשאי להטביעו, מסמך כזה אינו מחייב את התאגיד, ואם הוטבע בכוונה לרמות, הרי זה זיוף, כאילו זוייפה חתימתו של אדם.

מדברים אלה לא עולה המסקנה כי כל חריגה מהרשאה כמוה כזיוף לצורך סעיף 23(א) לפקודה, שעניינו ב"חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו...". שאם לא כן פגענו בעקרון יסוד בדיני שטרות שהוא "עקרון השיקוף", ולפיו השטר "רץ ללא מזוודות", ובכך מוקנה לו מעמדו כמסמך סחיר.

"זיוף" כמובנו בסעיף 23(א) לפקודה, הוא מעשה שהינו בגדר "זיוף" על-פי דיני העונשין, ואילו חתימה אמיתית תוך חריגה מהרשאה איננה "זיוף" כהגדרתו בסעיף 414לחוק העונשין.

טוען הבנק כי חרג מר הדר מסמכותו, ולפיכך יש להחיל את הוראות סעיפים 105- 106לפקודת החברות 1983, הקובעות את דוקטרינת החריגה מסמכות של מנהלים. המבחן המכריע להפטר חברה מפעולה שנעשתה תוך חריגה מהרשאה על-ידי מנהל הינו, אמנם, ידיעתו של הצד כלפיו בוצעה הפעולה על החריגה מההרשאה (סעיף 105(א). אולם במקרה זה הייתה למשיב, על-פי הטענה, ידיעה בפועל או לפחות ידיעה קונסטרוקטיבית על החריגה הנ"ל, ולפיכך יש לתת לבנק רשות להתגונן בנקודה זו.

הדיוט ('צד חלש') העוסק עם בנק ('צד חזק') שאיננו משפטן המצוי ברזי דיני השטרות לא חייב, כאדם סביר, לדעת כי נוהג הסוחרים הוא שאין בנק חותם חתימת קיבול על שיקים המשוכים עליו.

בעיני מסתכל תמים יש לראות פעולות כגון אלו שנעשו במקרה זה בידי סגן מנהל סניף בנק כפעולות שאינן חורגות ממסגרת הרשאתו, ויש בהן ליצור מצג של הרשאה. כדי להוכיח היפוכם של דברים במקרה הנדון היה על הבנק להיכבד ולפרט את העובדות התומכות בטענתו. משלא עשה כן, עומדת חזקת ההרשאה הלכאורית על כנה, ובדין לא ניתנה לבנק רשות להתגונן בנקודה זו.

שטאובר נ' בנק המזרחי

למערערת היה חשבון בבנק המזרחי. היא העסיקה פקיד בשם ארזי. נמצא שבמשך תקופה של כ-15 חודש זייף ארזי את חתימת המנהל של המערערת על שיקים, המשוכים על החשבון הנ"ל. הוא זייף, בסך הכל, 122 שיקים המסתכמים בסכום של למעלה מ-75,000 ל"י. המערערת מתנגדת לחיוב - חשבונה בסכום זה (שאליו צורפו עוד ריבית ועמלות בסכום של כ-11,000 ל"י). תביעתה היתה לחייב את הבנק לשלם לה אותו סכום או לזכותו שוב לחשבונה. לעומת זאת הכחיש הבנק ששיקים היו מזוייפים, ולחלופין טען (בין היתר) כי המערערת מנועה מלטעון שהשיקים היו מזוייפים.

ויתקון (רוב):

לא רק שתיקה תוך ידיעה ממשית כדבר הזיוף מונעת מהלקוח מלטעון שהשיקים היו מזוייפים, אלא גם "ידיעה מיוחסת", דהיינו ידיעה אשר אילמלא רשלנותו של הלקוח היה בידו להשיגה.

ההגיון ומנהג העסקים שבין לקוח ובנק מחייבים שמי שעוצם עיניו, כמוהו כמי שלא איכפת לו לדעת את האמת, וכאן, לא היה המדובר באשה זקנה, אלא בחברה בע"מ, שהזניחה את ניהול חשבונותיה ושמנהלה לא ראה במשך תקופה ממושכת שחשבונו לקה כסכום שהצטבר, בסופו של דבר, בסך 75,000 ל"י.

הטענה שכאשר הבנק עצמו התרשל, אין הלקוח מנוע, עקב רשלנותו הוא, מלעורר את טענת הזיוף. אמנם עלולה השתיקה לגרום נזק גם לאחר מעשה הזיוף, כאשר בהמשך היחסים בין הבנק והלקוח עדיין אפשר וצריך למנוע את המשך הפורענות בעתיד.

להלכה, נראה לי שאין מנוס במקרה כזה מלחלק את השיקים לשתי קבוצות, אחת שנפרעו לפני שהלקוח היה מחוייב להרים את קולו ואחת שנפרעו לאחר מכן. אך רק להלכה סובר אני כך. למעשה נראה לי כי מאחר שהצדדים לא הציעו לנו חלוקה כזאת, ואף מסתבר שרוב רובם של השיקים נפרעו לאחר שכבר נשלח העתק החשבון הראשון, ואילו נבדק בשעתו, אפשר היה למנוע את עיקר הנזק.

הייתי דוחה איפוא את הערעור.

לנדוי (רוב):

המערערת מושתקת מלטעון כלפי הבנק המשיב שחתימות המשיכה על השיקים הנדונים היו מזוייפות. נוכח העובדה שבמשך התקופה הארוכה שבה בוצעו הזיופים היתה המערערת מקבלת מדי פעם את העתקי החשבון שלה מן הבנק המשיב ללא תגובה על חיובה בעשרות רבות של שיקים כאלה, שהצטרפו לסכומים ניכרים מאד ביחס לחובת החשבון כולו.

השתק על-ידי התנהגות יכול להיווצר לא רק כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאמיתן אלא גם כאשר היה יכול לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה.

אחד התנאים המוזכרים מדי פעם בהקשר זה הוא שרשלנות הלקוח צריכה להתייחס לעצם העיסקה בינו ובין הבנק. דוגמה לכך היא שמירה רשלנית או מילוי רשלני של מסמך סחיר המוגש לאחר מכן לבנק לגביה. אבל גם שליחת העתקי החשבון ללקוח והעיון בהם על-ידי הלקוח גם הם הינם בגדר מהלך העסקים הקובע את הנוהג המסחרי בינו ובין הבנק בכל הנוגע לכיבוד שיקים הנמשכים על הבנק.

כה (מיעוט)ן:

בין בעלי הדין קיימים יחסים חוזיים שבין בנק לבין לקוחו. הלקוח - המערערת שלפנינו - הורשה על-ידי הבנק למשוך עליו שיקים, אף מעבר ליתרה שעמדה לזכותו מדי פעם כפעם ; והבנק התחייב לכבד שיקים שנשאו חתימתו של הלקוח, כשם שהלקוח התחייב להחזיר ולשלם לבנק כל סכום הנקוב בשיקים שנחתמו בידי הלקוח ושכובדו בידי הבנק. מכלל הן אתה שומע לאו: לא התחייב הלקוח, ואין הוא חייב, לשלם לבנק כל סכום כסף הנקוב בשיקים שלא נשאו חתימתו, אפילו ראה הבנק לכבד "שיקים" כאלה.

מובן הוא מאליו - כי שיק אשר חתימת עושהו זוייפה, אינו אלא פיסת נייר בעלמא, ואין שם של שיק ראוי שייקרא עליו כלל; ובנק המשלם כסף על-פי פיסת נייר שכזאת. פשיטא שאינו יכול לחזור ולהיפרע ממי שלא חתם עליה כל עיקר.

יוצאים מכלל זה תשלומים, שאם כי נעשו בידי הבנק שלא על-פי חתימתו, כלומר הוראתו, של הלקוח, הרי אושרו או אומצו בידי הלקוח לאחר המעשה.

כמו בכל השתק אחר יש גם כאן צורך בשלושה אלה:

(א) מצג, בדיבור או בהתנהגות. המכוון להניא את האדם אשר כלפיו הוא נעשה.

לעשות או להימנע מעשות דבר פלוני;

(ב) מעשה או מחדל מצד האדם אשר כלפיו נעשה המצג, כתוצאה ממצג זה;

(ג) גרם נזק לאדם אשר כלפיו נעשה המצג.

הלקוח לא ידע שהוא גר בכפיפה אחת עם נחש המזייף חתימתו על טפסי שיקים שלו; וחוששני שאין אדם יכול לאשר או לאמץ פעולה פלונית כל עוד אינו יודע טיבה. אילו ידע הלקוח שפקידו מזייף חתימתו על טפסי השיקים, כי אז הייתי גם אני רואה אישור ואימוץ מצד הלקוח למעשי זיופים אלה, כשתיקה כלפי הבנק ובחוסר תגובתו על עותקי החשבונות הנשלחים אליו. הוא הדין למצב אשר בו ישנו ללקוח "יסוד סביר להאמין" שפקידו מזייף חתימתו כאמור: אם ידע, למשל. שקרה כבר מקרה אחד של זיוף שכזה, ולא נקט באמצעים הדרושים למניעת הישנות

מקרי הזיופים.

בענין שלפנינו אי-ידיעת הלקוח את העובדות לאמיתן מקורה בהתרשלותו שלו. ואמנם אין ספק גם כלבי שהצורה בה ניהל הלקוח את עסקיו בכלל, ואת קשריו הבנקאיים בפרט, היתה מרושלת ופרוצה במידה כזאת שמתבקשת כמעט המסקנה שלא היה איכפת לו ללקוח אם יגנבו את כספו ויפשיטוהו ערום. אולם רשלנותו לחוד, וידיעתו לחוד.

נוטה אני לחשוב שהמצב היה שונה אילו היתה קיימת תניה חוזית בין הבנק לבין הלקוח, לפיה חייב הלקוח כלפי הבנק לבדוק את עותקי החשבונות הנשלחים אליו.

נשארת שאלת ההשתק. לא תמיד הצליחו להפריד בין אישור הזיוף או אימוצו מכאן לבין ההשתק מכאן - ואמנם דבקים הם זה בזה, ואף יש להם יסודות משותפים. הצד השווה שבהם שהתנהגותו של הלקוח היא שהבנק נבנה ממנה ושהלקוח לוקה בגינה; ולא הרי זה כהרי זה, שבאישור או אימוץ רואים את השיקים שנפרעו בידי הבנק כאילו נעשו. על-אף זיופם, בידי הלקוח כדין, ואילו בהשתק מחייבים את הלקוח לשתוק ולסבול את הנזק שהיה בידיו למנעו ולא מנעו. שתיקה גרידא אינה יכולה להגיע לכדי מצג; אבל מקום וקיימת חובה לגלות. שתיקה מחושבת עשויה ללבוש חשיבות ולהגיע לכדי מצג.

ברם, אפילו היה כאן מצד הלקוח מצג כלשהו כמשמעותו בדין גם אז לא היה בכך בלבד כדי להצדיק השתקתו; עדיין צריך הבנק להראות שהוא פעל על-פי מצג זה לרעתו. כל הזיופים נתגלו, גם ללקוח וגם לבנק, כשהזייפן עוד היה חי וקיים, ואפשר היה לתבוע ממנו את הנזק. העובדה שתביעה שכזאת לא היתה כנראה בעלת סיכויים מעשיים, לא בחייו ולא אחרי מותו, אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה.