הרצאת אורחת
כאשר יש אחריות אישית על בעלי תאגידים זה מעודד אותם להכין תוכנית מניעה נגד הפרות חוקי איכ"ס.
אחריות פלילית אישית יצרה מהפכה של הטיפול במפגעים סביבתיים. זה הביא לפיתוח תוכניות אכיפה פנימיות.
ליווי חברות בהכנת תוכניתו אכיפה פנימיות כולל הכנת סקר פערים (בין נהלי החברה לחוק). בהתאם לזה משנים את הנהלים הפנימיים.
ליווי מוסדות פיננסים בהערכת סיכוני איכ"ס. בארה"ב חברות אזבסט קרסו אחרי שגילו שזה מסרטן. לגבי קרקעות – זאת בטוחה מועדפת לקבלת אשראי. אחרי שלקוחות פשטו רגל, בנקים מצאו את עצמם בעלים של קרקעות מזוהמות עם חובות לשקם קרקעות מזוהמות. הבנקים התלוננו שה-EPA מחכה שהם יהפכו לבעלים כדי לבוא בדרישה לשקם את הקרקע. לכן הוחלט שם שניתן לפנות אל הבנק רק כאשר הוא בעלים של הנכס. זאת פשוט דוגמה למקרים של הקשר בין סביבה לבנקים. הבנקים צריכים להכיר את הלקוח מבחינת רמת הצייתיות שלו לסביבה, זה פשוט סיכון אשראי.
באירופה התפיסה הסביבתית אחרת. אצלם זה יותר עקרוני – בנקים שמממנים פעולות אנטי-סביבתיות יסבלו מחרם צרכנים. יש יוזמה וולנטרית של המוסדות הפיננסים הכי גדולים בעולם שחיברו כללים לבחינה חברתית-סביבתית לפרוייקטים לפני מתן אשראי.
בחו"ל לקוח בלי תפיסה סביבתית-חברתית מוצהרת הוא לקוח מסוכן.
בארץ הרעיון הזה מתחיל. בשנתיים הקרובות צפוי שינוי משמעותי בצייתנות חברות דרך הבנקים.
חזרה לעניינו
פסולת וחומרים מסוכנים
סילוק הפסולת בארץ לא מוסדר בחקיקה ראשית.
התחום מוסדר בעיקר במישור התכנוני. בעשורים הראשונים של המדינה כל רשות מקומית סילקה את הפסולת לאן שהיא רצתה, בד"כ קרוב. לא היה פיקוח או תכנון. בשנות ה-70 הבינו שיש בעיה והמדינה התחילה לקדם תוכנית מתאר ארצית לסילוק פסולת. נבחרו 28 אתרי פסולת, וכל רשות הורשתה לסלק פסולת רק לאתר הצמוד אליה. הרעיון היה שזה יותר יעיל וצודק לסלק פסולת למקום קרוב.
למרות שבתוכנית הארצית סומנו 28 אתרים הוקם רק אחד (דודאים), מפני שמבחינה משפטית תוכנית ארצית אינה מספיקה. צריך גם הליכי תכנון מקומיים והרשויות המקומיות סרבו לאשר אותם.
בתחילת שנות ה-90 מצאו שיש כמעט 600 אתרים לא מוסדרים לסילוק פסולת. הסיבה היא NIMBY – לא בחצר האחורית שלי. כולם מבינים שצריך אתרים לסילוק פסולת אבל לא פה.
כשאין אתרים חוקיים זה אומר שיש הרבה אתרים לא חוקיים שגורמים למפגעים סביבתיים יותר רציניים.
צדק סביבתי
הרעיון הוא שהטובין הציבוריים מחולקים בצורה לא שוויונית בחברה. גם מטרדים סביבתיים מחולקים בצורה לא שוויונית. הרכיב השלישי הוא הנטל של השמירה על הסביבה.
בד"כ לעניים יש פחות טובין סביבתיים, יותר מטרדים והם צריכים יותר לשאת בנטל.
במקרה של דודאים – באר שבע היתה היחידה שפעלה לפי תוכנית המתאר, והם בעצם נדפקו. זה היה אמור להיות אתר מקומי וכולם בסוף זורקים אצלם את הזבל. עיריית ב"ש הגישה בג"צ נגד זה אבל העתירה נדחתה. בג"צ טען שהסדרת הפסולת צריכה להיות לאומית, אבל זה לא טיעון משכנע – הסדרה לאומית לא אומרת בהכרח שהיא צריכה להיות לא הוגנת. התוכנית המקורית – עקרון הצמידות - היתה יותר צודקת והיתה גורמת להפחתה בכמויות הפסולת.
בעצם זורקים את הזבל בנגב בגלל שגרות שם אוכלוסיות מוחלשות – לא בהכרח כדיל פגוע בהן אלא כי זה יותר קל. טיעון הפוך אומר שקבוצות מוחלשות עוברות לגור ליד מפגעים סביבתיים כי זה מוריד את ערך הקרקע.
מחקרים אמפיריים מראים שחלוקה בלתי שוויונית קיימת (אפשר להתווכח אם זה צודק או לא).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה