הפרעת אישיות נרקסיסטית
פסיכולוגיית העצמי
תיאוריה פ"א שהחלה בשנות ה-60. השלמה לתיאוריות אחרות, שמטרה שלה להסביר טוב יותר הפרעה נרקסיסטית. כ-10 שנים לאחר שפותחה היא עומדת בפני העצמה ומסבירה עוד פתולוגיות.
קוהוט – הוגה התיאוריה. התיאוריה הופכת ליותר פופולריות, ואולי זה בגלל שהוא יותר רלוונטית. קוהוט מכנה את האדם "טרגי" (לא "אשם" כמו פרויד). האדם הטרגי נאבק לא בדחפים אלא בבדידות, תחושת זרות לעצמו, ריקנות. כמו שפרויד הפך את המיניות לפחות מבישה, ק' הפך את הנקרסיזם לפחות מביש. הוא אומר שבכולם יש נרקסיזם, הוא לא נתפר אלא עובר מפתולוגי לבריא.
קוהוט לא מדבר לע נרקסיזם ביחסי אובייקט – במקום לאהוב את האחר לאהוב את עצמי – אלא על ציר מקביל. אפשר להיות משוקע באדם אחר אך גם להיות נרקסיסטי. בשונה מפרויד, תיאוריית העצמי לא מדברת על תיקון של פיקסציות ועל קונפליקטים, אלא על "עצירה התפחותית". בבסיס הקושי של האישיות יש ילד שלא קיבל את המזון הנפשי מהסביבה. לכן הוא לא מתפתח כפי שהיה יכול.
קוהוט אמפתי למטופל, לוקח עמדה שקרובה לחוויה שלו. הוא שולל אמירות חיצוניות. נוקט הקשבה ממוקדת לחוויה של המטופל, לא במה שהמטופל לא אומר. האמפתיה היא טכניקה עיקרית ועמדה בלעדית של המטפל.
מה זה אמפטיה? לא סימתפיה או חום. זה לשים את עצמך בנעליו של אדם אחר. בימנו יש גם מרכיב של חום.
חייו של קוהוט: 1913-1981
מגיל 1-5 בקושי ראה את אביו. לאחר מכן ההורים היו גרושים. חי בחיק אמו עד גיל 10. למד רפואה. החל להתקרב לאביו שמת בשק' היה בן 24. התחיל טיפול פ"א. הראשון לא צלח, השני כנראה כן. ברח מגרמניה לארה"ב. התקדם בארגון הפ"א. באמצע שנות ה-60 יצא לדרך עצמאית והארגון התחיל להתנגד לו. ק' הרגיש מבודד וקיבל סרטן. במקביל היה מאד פורה מקצועית, והתחילו להיות לו יותר תומכים.
השיטה מתאימה לטיפול בהפרעות של העצמי. מתאים לגישה אינדיבידואליסטית. ילדים היום גדליחם במשפחה גרעינית, שבה ההורים נמצאים עם הילד מעט מאד זמן ביום. זאת סביבה שלא מאפשרת מספיק אישורים/חיזוקים לתחושת העצמיות המתגבשת של הילד. ק' כינה את זה פונקציות "זולתעצמי”. מה זה זולתעצמי? זאת תגובתיות מאשרת מהסביבה החיצונית, ש”רואים אותי”. ברגע נתון, החוויה נפגעת. כשזה נמשך זה פוגע בחוויה של יצירת העצמי. העצמי הוא מבנה פסיכולוגי עם עבר, הווה ועתיד, יש בו אספקטים שלא משתנים או משתנים מעט.
התפתחות העצמי – ההתפתחו והשימור של העצמי תלויים בחוויות זולתעצמי. התינוק נולד לסביבה אמפתית ומגיבה. הקשר עם אחרים חיוני להשרדות הפסיכולוגית שלו כמו שחמצן חיוני להשרדות הפיזית.העצמי נוצר מפוטנציאל ביולוגי, מהציפיות של ההורים ולא יכול לשרוד ללא השתתפות של האחרים. ע"מ ליצור חווית עצמי לכידה ועמידה צריך זולת. עבור התינוק אחרים הם זולתעצמי, הם עדיין לא נפרדים מהצעמי שלו ומשרתים פונקציות שבעתיד הוא יוכל לעשות לבד. הוא חווה את המצב הרגשי של הזולתעצמי דרך מגע, טון דיבור וכו'. התגובה האמפתית לצרכים שלו מספקת את החוויות ההכרחיות להתפתחות העצמי. מערכת היחסים בין תינוק לזולתעצמי תהיה כזאת שמספקת בסיס להתפחות של מבנה הנפש כולה.
זולתעצמי הוא לא עצמי ולא אובייקט (זולת) אלא האספקט הסובייקטיבי של הפונקציה משמרת-העצמי שמתבצעת ע"י מערכת יחסים של העצמי לאחרים שע"י הנוכחות או הפעילות שלהם מעוררים או משמרים את העצמי ואת חווית העצמי. זולתעצמי זאת חוויה.
יחסי זולתעצמי הם חוויה תוך נפשית ולא מתארים את היחסים בפועל.
איזה פונקציות זולתעצמי יש?
- שיקוף
- אידיאליזציה
אלה חוויות שתינוק מתפתח צריך, אבל גם אנחנו צריכים קצת מהן. כל תינוק מגיע לעולם עם הצורך להראות את היכולות שלו כך שיזכו להערצה. זה צורך בריא בגרנדיוזיות ואומינפוטנטיות. המקום הזה צריך לקבל אישור והערצה. ילד מביא ציור הביתה. האמא שומארת לו כמה הוא מוכשר. החוויה של האם היא משקפת – היא לא משקפת לילד מה הוא באמת אלא מעריצה אותו.
הצורך השני הוא באידיאליזציה של הורה אחד לפחות ובחוויה של התמזגות עם הזולתעצמי הנערץ. כמו השיר "לאבא שלי יש סולם".
בהתתחו בריאה נוצרים שני מבנים – עצמי גרנדיוזי שמחובר לזולתעצמי של שיקוף (אני מושלם והאחר מעריץ אותי) ודימוי של העצמי שמתמזג עם אובייקט אידיאלי (אתה מושלם ואני חלק ממך).
אידיאליזציה זה הרצון להיות אחר עם מישהו מושלם.
הפנמה מתמירה
בהתפתחו תקינה נוצר תהליך של בניית עצמי עמיד והוקסיבי ע"י לקיחה פנימי של תפקודי זולתעצמי שכשל. התינוק גדל במטריצה אמפתית וטוב לו. האובייקט האידיאלי מרגיע אותו. איך הפונקציה הזאת תהפוך לשלו? בתוך ההתפחות התקינה כשל אמפתי הוא תקין. אלה פספוסים של הצרכים האמפתיים של הילד, וכך הנפש הגדלה לוקחת על עצמה את הפונקציות. אבא לא בבית ולכן הילד מרגיע את עצמו.
הכשלים בערוץ השיקוף יביאו לבניה של שאיפות ואסרטיביות. זה יותר בוגר מגרנדיוזי.
הכשלים בערוץ האידיאליזציה יביאו ליצירה של אידאלים ואמונות.
ההתמרה של הנרקסיזם הילדי לנרקסיזם בוגר נקרא הפנמה מתמירה.
העצמי הביפולרי
לעצמי יש מבנה ביפלורי. הצורך בשיקוף מביא לקוטב אמביציוזי. הצורך באידיאליזיצה מציב מטרות. במרחבבין הקטבים האלה נמצאים הכישורםי המולדים וביניהם יש גשר שמאופיין במתח בין האמביציה לאידילאים.המתח הזה מושך את העצמי לכיוונים שונים. שני הטקבים והמתח מהווים את העצמי הגרעיני. אדם שסוטה יתר על המידה מהעצמי הגרעיני יסבול מתחושות כרוניות של חוסר הגשמה.
צריך איזון בין הקטבים – אדם יותר אמביציוזי או יותר אידיאלי. כאשר המתח שולט זה אדם שמחוייב לעבודה. למה יש מתח?
סוגים של עצמי:
- בין לכידות לפרגנמטציה
- בין הרמוניה לכאוס
- בין ויטאליות לחולשה
לאורך החיים, העצמי רגיש לחחויות של העדר זולתעצמי, בעיקר בשנים המעצבות אבל גם תמיד, ובמיוחד בנק' משמעותיות (שלב אדיפלי, גיל ההתבגרות, נישואים, הורות, הזדקנות). אנחנו תמיד צריכים סביבה עם חוויות זולתעצמי תומכות ומאשרות כדי שהעצמי יהיה הרמוני.
צרכים אחרים שהוספו אחרי קוהוט:
- חוויה של דומות
- צורך של העצמי להיות מרכז יוזם באמצעות אסרטיביות מנגדת שאינה עצמית
- צורך במסוגלות עצמית, יכולת להשפיע על הסביבה
פסיכופתולגיה נוצרת ע"י כשל כרוני שנוצר מזה שההורים לא מאפשרים לעצמם להיות זולתעצמי. זה לא מה שההורים עושים אלא מה שההורים "הם".
החברה המערבית מקדשת אוטונומיה. קוהוט אומר שהאדם תמיד תלוי בסביבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה