איכ"ס - מאי 4

משפט בינ"ל – שינוי אקלים

לגבי הסרט: יש התחממות בממוצע של כדה"א אבל לא בכל מקום ובכל זמן יש התחממות. השפעות על זרמים באוקיאנוסים וכו' יכולות לגרום לזה שיהיה יותר קר במקומות מסויימים. בקנדה דווקא שמחים שמתחמם. הבעיה היא לא רק טמפ' אלא השפעות אחרות – הכחדת מינים, שינויים במשטר הממטרים, פגיעה באיזון אקולוגי, התפרצות מחלות... בארץ צפויים פחות גשמים ושינוי בפריסה שלהם ע"פ העונה. כשיש שטפון מים פחות מלחלחלים ונוצר נזק לקרקע, לחקלאות ולתקשורת.

יש קונצנזוס שבני אדם גורמים לשינוי אקלים. אבל מה צריך לעשות? מיטיגציה – לבלום את השינוי. יש מחלוקת בשאלה לאיזה רמה אנחנו רוצים להגיע, ואיך לחלק את החובות בין המדינות ובין היחידים בעולם. אדפטציה – שינוי הדרך בה אנחנו חיים כדי להתמודד עם התוצאות של השינוי.

פרוטוקול קיוטו (97) עושה מיטיגציה. הפרוטוקול הוא תוספת לאמנם מסגרת של האו"מ – אמנת ניו יורק – שלא קבעה חובות ברורות. הפרוטוקול מוסיף חובות ברורים. הוא מחלק את העולם למדינות נספח 1 ולמדינות לא-נספח-1. ישראל היא לא נספח 1 למרות שיש לה פליטות פד”ח לנפש בערך באמצע. נספח כולל את המדינות המתועשות.

לכל מדינות העולם יש חובות משותפות אך החובות גם מובחנות – ההסדר מתחשב בכך שהמדינות המתעשות פלטו ב-150 שנההאחרונות המון גזי חממה ונהנו מהפליטות. לכן יש עליהן חובה מוגברת לצמצם את הפליטות. העקרון הזה מוסכם על כולם אך המתועשות מדגישות את החובות המשותףפות והמתפתחות טועות שעוד אין להם חובה מוסרים או משפטית להפחית פליטות. ההבחנה הזאת היא אחת הסיבות שארה"ב לא הצטרפה לפרוטוקול. ארה"ב חוששת מפגיעה כלכלית.

ישראל אישררה את הפרוטוקול אך אין עליה חובה מעשית להפחית. היתה הנחה שבהסדר שיחליף את קיוטו ישראל כן תחוייב. בפועל, לא היה הסדר כזה וישראל עדיין טוענת שהיא לא צריכה להחשב מערבית בגלל גידול אוכלוסיה מהיר יחסית.

היעד שנקבע: 2008-1012 – הפחתה של 5% בפליטות שנתיות לעומת 1990 (ע"פ קו הבסיס של כל מדינה). לכל מדינה יש % הפחתה שונה. בגלל הקריסה של משקי מזרח אירופה ורוסיה ב-90 הם הורידו הרבה יותר מ-5%. בעצם הם עומדים ביעדים בלי להתאמץ.

כתחליף להפחתה, מדינה יכולה לעסוק בייעור ושמירה על יערות. כריתת יערות נחשבת לפליטה.

גם כאן יש מנגנון סחר במכסות. אסור להסתמך רק עליו.

יש מנגנון פיתוח נקי (CDM) - מדינת נספח 1 יכולה לממן הפחתת פליטות במדינה שאינה נספח 1 והיא תזקף לזכותה.

דוגמה מישראל – חירייה. הטמנת פסולת יוצרת מתאן שהוא גז חממה וגם דלק. בחירייה הם אוספים את הגז ומשתמשים בו במפעל ליד. את מה שהופחת מכרו למדינה אחרת.

הרעיון הוא להפחית איפה שהכי זול, במקום להגיד לכל אחד איפה להפחית. בנוסף מעודדים הערבת טכנולוגיות סביבתיות למדינות עניות.

יש ביקורת על כך שהמנגנון מביא להתמקדות בחומרים האזוטריים ולא בפד"ח. הבעיות המרכזיות הן תעשיית האנרגיה והתחבורה, ויחסית מעד פרוייקטים של CDM עוסקים בהן.

מגבלות

לא כל המדינות הצטרפו – ארה"ב אחראית לרבע מהפליטות ולא הצטרפה, גם לא תחת ממשל אובאמה. לעומת זאת יש ערים שמצטרפות לאמנה באופן עצמאי.

המדינות המתפתחות – סין, הודו, ברזיל. סין היא כיום המזהמת הגדולה ביותר (לא לנפש!). היום ברור שבלי המדינות המתפתחו אי אפשר לפתור את הבעיה. בסין פותחים תחנת כח פחמית חדשה כל יום!!! הם גם לא רוצים שפקחים של האו"מ יחטטו להם במדינה.

אי-עמידה ביעדים – קנדה, ספרד ופורטוגל מובילות בעלייה בפליטת גזי החממה. מי שקיצץ זה מדינות מזרח אירופה שנסגרו להן המפעלים. בישראל גם יש עלייה בפליטות. עלינו מ-8 ל-10 טונות לנפש מאז 90.

אם לא יחול שינוי בישראל, נגיע מ-70 מיליון טונות (כיום) לגידול של 100%ב-2030. במדינות מפותחות העליה במצב "עסקים כרגיל" תהיה פחותה בהרבה. זה הבסיס לטענה שישראל עדיין מתפתחת.

דליפה/אוויר חם/אכיפה – דליפה היא מעבר של מפעלים מזהמים ממדינה מפותחת למדינה מתפתחת. אוויר חם – אלה הפחתות שהיו קורות ממילא, כמו סגירת מפעלים או הגנה על יערות מסיבות אחרות. אכיפה – לא ברור אם המדינות מדווחות באופן אמין. לא מודדים פליטות של גזי חממה אלא עושים חישובים כלליים.

היעדים צנועים מידי- גם אם יעמדו בהם עדיין ריכוז הפד"ח ימשיך לגדול. האוקיאנוים ספגו הרבה פד"ח וברגע שהמצב ישתפר באטמוספירה הוא ייפלט מהים.

הסכם קונפהאגן - 2009

היו ציפיות מאד גבוהות מהוועידה והן לא ממש התממשו בגלל שהמדינות לא הסכימו. מדינות המערב היו מוכנות להתחייב לקיצוצים אבל דרשו התחייבויות מסין, הודו, ברזיל ודרום אפריקה. היו כמה מדינות שסתם רצו לחבל בתהליך. על מה הוסכם?

היעד – עלייה של עד 2 מעלות צלזיוס, בערך לייצב את רמת הפד"ח על הריכוז של היום. ס' 2 להסכם משקף פשרות – צריך להגיע ליעד "על בסיס של אקוויטי" – כלומר להיות יותר גמישים עם מדינות עניות. צריך להגיע לשיא של פליטות לפני הירידה, והשיא של המתפתחות יגיע יותר מאוחר.

נתנו למדינות נספח 1 קיצוצים נוספים. למדינות שלא נספח 1 נתנו קיצוצים לא מוגדרים ותמריצים כספיים. הן לא התחייבו למשטר דיווח קפדני, אבל אם הן רוצות לקבל כסף הן צריכות לפתוח את המדינה לביקורת.

מהו המעמד המשפטי? דרושה הסכמה פה אחד ע"מ לתקן את קיוטו. על ההסכם של קופנהאגן לא היה קונצנזוס. ההסכם הוא לא בין המדינות אלא בין הנציגים של המדינות. ההסכם ה"מחייב" לא אומר דבר מלבד שהוא "שם לב" להסכם קופנהאגן.

סיכום - פרוטוקול מונטריאול מסמן הצלחה גדולה של המשפט הבינ"ל. בקיוטו נראה שאין הצלחה.

היבט חשוב הוא שאלת הצדק בין המדינות המתפתחות למפותחות. זה יותר חזק במשפט בינ"ל מאשר מקומי. בכל מקרה, מקומו היחסי של המשפט הבינ"ל הולך וגדל.

זיהום מים ומי ים

מי ים

בעבר הים שימש אתר נוח לסילוק פסולת. זה ככה עד היום בעצם. הוא נראה כמשאב בלתי מוגבל – היום מבינים שזה לא נכון. יש בזה היבטים בינ"ל – כל הימים שלנו הם משאבים בינ"ל ולכן משתמשים במשפט בינ"ל.

הים התיכון הוא סגור – המים מתחלפים בו מאד לאט. לכן הוא צובר פסולת והוא כנראה הים המזוהם ביותר. ב-75 מדינות הים אימצו תוכנית פעולה לים התיכון. ב-76 חתמו על אמנת ברצלונה. זאת אמנת מסגרת. מאז נחתמו שורה של פרוטוקולים – נפט, הטלת פסולת, אזורים מוגנים... הכי חשוב הוא הפרוטוקול מניעת זיהום יש ממקורות יבשתיים (זה רוב הזיהום).

הפורוטוקול עוגן אצלנו בחוק מניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים. הנורמה המרכזית היא איסור הטלת חומרים מזהמים לים. האמנה חלה על הים התיכון בלבד והחוק חל גם על ים סוף וים המלח. ניתן לקבל היתר הזרמה לים. יש כ-100 היתרים, ניתנים למכוני טיהור שפכים, יצרני מזון, שפכים תעשיתיים, מי קירור, חקלאות ימית. בעבר החוק דרש כוונה לסלק את החומר לים, כך שהיתה הגנה במקרה של תאונה. מאז 2005 כל הזרמה לים נחשבת סילוק. סילוק הוא בין במישרין ובין בעקיפין – למשל אם מפעל מזרים שפכים לנחל שורק שמגיע לים זה נחשב הזרמה לים.

כדילקבל היתר הזרמה לים יש ועדה שמורכבת מנציגי 7 משרדי ממשלה + נציג של הירוקים. בד"כ נציג המשרד להגנת הסיבה קובע, ובאופן מסורתי הוא היה מקורב לתעשיה. היתה ביקורת שהוועדה הזאת נדיבה מידי. תקנה 4(5) קובעת שהדיון יכול להיות בדלתיים סגורות, והוועדה השתמשה בזה כל הזמן. הסיבה היא סודות מסחריים.

בתקנות יש אמות מידה מפורטות למתן ההיתר:

1. קיימות חלופות שהן בשימוש, ישימות כלכלית ופחות מזיקות – אסור לתת היתר. מה זה בשימוש? בשימוש נרחב? בארץ? באותה תעשייה? מה זה ישים מבחינה כלכלית – ברמת המגזר או ברמת המפעל?
2. חומרים ב"רשימה השחורה" ניתן להזרים לים רק אם הותקנו האמצעים הטכנולוגיים הטובים ביותר הקיימים וישים מבחינה כלכלית (BAT) – תקנה 6(2). בעצם זה אותו מבחן...

לכאורה יש כאן גישה מעין כלכלית (אנחנו מתחשבים ביכולת כלכלית), אבל אמת המידה של BAT אינה תמיד מביאה לפתרון יעיל כלכלית. נניח שיש מפעל שמרוויח 1000. הנזק שהוא גורם לים הוא 100. עלות ה-BAT היא 200, וזה ימנע לחלוטין את הנזק. להתקין את ה-BAT יהיה לא יעיל. דוגמה הפוכה: גם לאחר התקנת ה-BAT יישאר נזק גדול יותר מפעילות המפעל.

בעיה נוספת – אין בקרה על הרמה הכוללת של הזיהום.

בארה"ב קובעים תקן ברמה של מגזר. בוועדה להיתרי הזרמה לים בודקים כל מפעל יחסית לעצמו ודי בנדיבות.