מחלוקת בחברה האזרחית לגבי טיפולי שיניים לילדים
נגד ההחלטה: הרופאים, קרן דולב, התנועה לאיכות השלטון.
בעד ההחלטה: רופאים למען זכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, אדווה
המחלוקת היא הםא המהלך עצמו טוב וגם האם ההליך טוב.
ניתן לראות שהתגובות לשינוי מוסדי משמעותיות גם בחברה האזרחית. כולם בעד טיפולי שיניים לילדים אבל לא ככה. מדגים את הקושי בשינוי מוסדי בתקופה של הגבלת עלויות. יש תחרות בין אינטרסים שעכשיו מוגנים במסגרת מדינת הרווחה לבין אלה שלא.
עמדת העותרות:
באופן עקרוני הם בעד מימון טיפולי שיניים לילדים אבל לא כאשר הכסף מדיע מסל הבריאות.
ההליך שבו התקבלה ההחלטה בעייתי. יש הליך מסודר לקבלת החלטות בסל הבריאות. הליך שבו סגן שר הבריאות מעביר החלטה בלי לדון בוועדת הסל והגורמים המומחים, לא עוקב אחר ההליך שהתוותה החקיקה והפסיקה – הוא בלתי חוקי. לכן ההחלטה בלתי חוקית. נפגעה עצמאותה של ועדת הסל. ב-2009 הועעדה דנה בסוגיה והוחלט שאין מספיק מידע. הקימו צוות שאמור לבדוק את זה.
פגם בהחלטה עצמה: ההנמקה המרכזית למימון הטיפולים – סיוע לשכבות החלשות - מהווה שיקול זר.
השיקולים של ועדת הסל צריכים להיות שוויון בין חולים לוא שוויון מעמדי או צדק חלוקתי.
טענות נוספות:
- פגיעה בהסכם התלת-שנתי, שנוצר לאחר דיון בכנסת בשאלה האם הביטוחים המשלימים יכללו תרופות מצילות ומאריכות חיים. הממשלה הבטיחה שהן יהיו חלק מהסל הבסיסי, בשם עקרון השוויון. סל הבריאות הוא לא קופה קטנה שמתמשים בה למה שרוצים. זה גם לא מספיק בשביל כל הכסף שצריך לטיפולי השיניים. התברר שגם אין מקור תקציבי נוסף (העלות הכוללת אמורה להיות 200 מיליון ונמצאו רק 76 מיליון).
- זאת אפלייה על בסיס גיל – למה רק לילדים? מה עם קשישים?
- הזכות לבריאות היא נגזרת של תקצוב סל הבריאות (טענה כמו לוזון).
טענות בעד:
- שיקול חלוקתי אינו זר, הוא לגיטימי לחלוטין.
- זאת לא פגיעה בהסכם התלת שנתי, ההסכם היה תוספת לסל הבריאות. סל הבריאות עוסק במגוון תחומים.
- זאת לא אפלייה פסולה על בסיס גיל
- זה לא פוגע בזכות היסוד לבריאות, להפך, זה מחזק אותה
- החלטה הממשלה ראויה וצודקת, היא מגשימה באופן מלא את הרעיון של ס' 1 לחוק בב"מ.
- היה עדיף אם היה מקור תקציבי אחר אבל עדיף טיפולי שיניים על כלום. נוצר אי שיוויון משמעותי בחברה בגלל שטיפולי שיניים הם נורא יקרים. זה נחשב אלמנט משני לבריאות הכללית אך זה ללא הצדקה. זה משפיע על כלל הבריאות הגופנית.
- לגבי ההליך: החלטת מדיניות כ"כ חשובה, שינוי של תלות המסלול, בכלל לא מתאימה לוועדת הסל. זאת ועדה שצריכה לתעדף תרופות. קשה לראות אותה כגוף המתאים להחלטת מדיניות של הוספת תחום חדש למדינת הרווחה. זה גם לא גוף שהוקם בחוק, זה גוף בירוקרטי. להשאיר החלטות כאלה בידי ועדת הסל תוביל בהכרח לדריכה במקום.
השוואה בין המקרים
השאלה אינה רק האם אנחנו מרחבים או מצרים את אחריות המדינה. חלק מהבעיה היא לא רק סוג השינוי אלא עצם השינוי. יש שיקולים טובים לשני הצדדים, כי הבעיה נובעת מהמחסור התקציבי.
שתי ההחלטות (והרבה החלטות שמתקבלות בחוק ההסדרים) התקבלו במחטף. למה הם מתרחשים ככה? כי נורא קשה לשבור את תלות המסלול.
מה תפקידו של ביהמ"ש ביחס לשינויים מוסדיים כאלה? בבעיה פוליצנטרית? השילוב של תלות מסלול ובעיה פוליצנטרית מקל על ביהמ"ש להתערב נגד השינוי, לא משנה לאיזה כיוון השינוי היה. ניתוח כזה מראה שפסה"ד של השב"ס היה לא כ"כ מהפכני.
בג"צ אומר הרבה פעמים שהוא לא יתערב בסוג משטר הרווחה שיש במדינה. מצד שני בשב"ס הוא כן נקט עמדה לגבי איך מדינת הרווחה צריכה להראות. נראה שקל יותר לביהמ"ש להגיד שיש היבטים בהם קל לנו יותר להגיד מה מדינת הרווחה כוללת (זכויות אזרחיות) אבל לא בזכויות החברתיות.
תשלומי העסרה למול חוקי מגן
עד עכשיו עסקנו בעיקר באמצעי החלוקתי של תשולמי העברה, שרותים בעין (ויש גם מיסוי). עכשיו נדבר על חקיקת מגן. אלה אמצעים שמשפיעים על כללי המשחק בשוק החופשי כדי להגן על קבוצות מסויימות. זה נחשב אלמנט של מדינת הרווחה.
שני סוגים:
1. חקיקת מגן אוניברסלית – מגנה על כל מי שבקבוצה החלשה. למשל – חוק שעות עבודה ומנוחה מגן על כל העובדים, גם אם הם עשירים.
2. חקיקת מגן סלקטיבית – מזהה קבוצות בתוך הקבוצות האוניברסליות ומגנה עליהם. למשל – חקיקה שמגנה על נשים עובדות.
חקיקת מגן נחשבת מרד פטרנליסטית, פוגעת בחופש החוזים, עשויה להיות לא יעילה.
אנחנו נתמקד בפוטנציאל החלוקתי של החוקים האלה. האם עדיף תשלומי העברה או חקיקת מגן?
הטענה הבסיסית מזווית היעילות היא שעדיף תשלומי העברה היא שכללים משפטיים מגנים בסופו של דבר פוגעים בקבוצה שעליה הם מנסים להגן.
1. הם מעוותים את התמריצים באופן דומה לזה של תשלומי העברה.
2. נוצר כלל משפטי בלתי יעיל
3. האכיפה ע"י ביהמ"ש מאד יקרה
4. אם רוצים להגן על עניים למה לעשות את זה בחוק שכר מינימום? הם הרי לא עובדים. התוצאה היא חלוקתית ושרירותית.
לכן בעצם ניתן להגיע לכל תוצאה שרוצים באמצעות מערך מיסוי ותשלומי העברה.
הטענה מהזווית החלוקתית: החשש הוא מגלגול עלויות על הקבוצה החלשה. אם לא היתה חקיקת מגן על חופשה שנתית, הצדדים היו מגיעים להסכם על זה, אם העובד היה מעריך שהשווי של חופשה שנתית גבוה מהשכר שהיה מקבל בלי החופשה. חקיקת המגן כופה את ההטבה על הצדדים ומגדילה את עלות ההעסקה.
מחקרים אמפיריים מראים שבתחומים שבהם ההיצע גדול מהביקוש (רוב המקרים), העובד נושא ברוב עלות ההטבה, גם אם פורמלית היא מוטלת על המעסיק. זאת המשמעות של גלגול עלויות.
דרכי גלגול:
1. הפחתת שכר
2. העלאת המחיר לצרכנים
3. פיטורין.
לכן החקיקה לאו דווקא משיגה צדק חלוקתי (העברת משאבים מהמעסיקים לעובדים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה