בנק המזרחי נ' מגדל
חוק לגבי מחיקת חובות החלקאים. לפי החוק המתקן, יש הסדרים מרחיבים יותר למחיקת חובות.
(א) מינוי משקמים אשר יינתנו להם הסמכות והכוח המשפטי לטפל בחובותיהם של החקלאים ולהסדיר על-פי שיקול-דעתם הם את תשלום החובות.
(ב) לגבי החובות שהחוק חל עליהם נשללת למעשה הסמכות של בתי המשפט ומשרדי ההוצאה לפועל לדון בחוב או לפעול להוצאתו לפועל על-פי הקבוע בפסק-דין. הליכים שנפתחו - ייפסקו, והעניין כולו יועבר לדיון לפני משקם ולהחלטתו.
(ג) המשקם הוא שקובע את סכום החובות, כושר ההחזר, סכום החוב שייפרע ודרך פריסתו, מימוש נכסים לפירעון החוב, מחיקת חובות ועוד
פסה"ד:
שמגר:
מהו קניין לעניין סעיף 3 בחו"י כבה"א?
לשם קביעת התחימה הנכונה יש לאזן בין תכליות היסוד:
מחד גיסא, אנו דנים בהוראה חוקתית. היא נועדה להגן על רכוש הפרט, ועל זכותו של הפרט לרכוש הזכות היא אחת מביטוייה של חירות האדם. חירות הפעולה בתחום הקניין מבטיחה זכות הכרעה עצמית ומונעת הפיכתו של הפרט לאובייקט גרידא, היא באה למנוע שלילת זכויותיו של הפרט לקניין וצמצומן. יש לתת לה משמעות של הגנה אפקטיבית. כהוראה חוקתית יש לפרשה באופן כללי ורחב.
על-כן חלה ההגנה הן על זכות חפצית והן על זכות אישית. המונח "קניין" חורג, לצורך ההגנה החוקתית, מן ההגדרה הנוהגת מישורים אחרים של דיני הקניין. הוא כולל גם שלילת זכויות אובליגטוריות.
הסדר משפטי בדבר מחיקת חובות בהיקף משמעותי הוא בגדר מעשה של נטילת רכוש מבעל החוב ועל-כן נושא עמו אופי של פגיעה בקניין.
נטל השכנוע בדבר קיומה של פגיעה בקניין רובץ על מי שטוען זאת, ועליו להוכיח את גירסתו מכוח עודף ההסתברויות.
החוק המתקן פוגע בזכות הקניין. בדיקת פסקת ההגבלה:
א. החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל: משבר קשה ביותר פוקד את המיגזר החקלאי. הסדרת חובות במיגזר כלכלי נרחב היא פעולה ראויה, הן אצלנו והן במדינות דמוקרטיות אחרות שבהן נקלעו עובדי האדמה לקשיים דומים. המחוקק ראה לבחור, מבין הפתרונות החלופיים, את הפתרון שאינו מוחל על כל האזרחים שנקלעו לקשיים כלכליים. אין בכך כדי להביא למסקנה שהוא בלתי חוקתי. רק חוק החורג לחלוטין ממערכת החלופות החוקיות, יידחה מפני שיחסר בו אופיו ההולם.
ב. נועד לתכלית ראויה+מידתיות: תכלית ראויה היא זו היוצרת תשתית לחיים בצוותא, אף אם יש בה פשרה בתחום הענקת הזכויות האופטימלית לכל פרט ופרט, או אם היא משרתת מטרות חיוניות לקיום המדינה והחברה. לא שוכנעתי מן הטענה כי האמצעים חורגים מן המידה הנחוצה והנדרשת ועולים על הנדרש וכי ניתן להשיג את הפתרון הנדרש באמצעי אחר. כל הסדר חובות ממלכתי כרוך בחיפוש אחר מיצוי האפשרויות לפרוע חובות, תוך ניסיון לשמור במידת האפשר על המשך קיומו של הגוף הכלכלי שלגביו מוחל ההסדר. הסדר חובות כרוך לא אחת בוויתור על חלק מן החובות או בהשהיית גבייתם. זוהי המסגרת הכללית שאומצה כאן. היא משרתת את המטרה. היא תואמת את התכלית שנמצאה ראויה, ואין עילה לפוסלה.
החוק חוקתי.
ברק:
קניין הוא כל אינטרס, אשר יש לו ערך כלכלי. על-כן, משתרע הקניין לא רק על "זכויות קנייניות" (במובן שניתן להן במשפט הפרטי - כגון, בעלות, שכירות וזיקת הנאה) אלא גם על חיובים וזכויות בעלי ערך רכושי שנרכשו על-פי המשפט הציבורי. הקניין מבטיח לפרט חירות כלכלית. הוא מאפשר שיתוף בין בני אדם. הוא מאפשר להם להפעיל את האוטונומיה של הרצון הפרטי
שלהם. מכאן הקשר בין ההגנה על הקניין לבין ההגנה על כבוד האדם.
פיצוי נאות אינו מסיר את הפגיעה, אך הוא עשוי להיות חוקתי אם הוא מקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה.
החוק המתקן פוגע בקניין של הנושים.
א. תכלית ראויה: התכלית היא ראויה. התכלית הינה הבטחת שיקום לחייבים מסוימים ומניעת התמוטטות מפעל חייהם. זו מעין חקיקת חירום אשר נועדה להגן על קיומם של חברי מושבים. תכלית זו נועדה להגשים מטרה חברתית חשובה.
ב. האם החוק המתקן פוגע בזכות הנושים מעבר למידה הדרושה? לא היה מנוס מהסדר חקיקתי. בסופו של דבר שוכנעתי כי המקרה הוא גבולי וכי הוא נופל לאותו מיתחם חקיקתי המאפשר למחוקק לעצב את ההסדר החקיקתי על-פי שיקול-דעתו, וכי אין צידוק לבחינה נוספת של "העובדות החברתיות".
החוק חוקתי.
לוין:
יש בחוק פגיעה ממשית בזכויותיהם היסודיות של הנושים בקניינם, משתי בחינות עיקריות: ראשית, נסגרו בפניהם שערי בית המשפט וההוצאה לפועל ששם עומדת להם זכותם לתבוע את המגיע להם מחייבים אלה כמו מכל חייב אחר. שנית, נכפה עליהם הסדר שעלול לקפח אותם.
א. האם הולם החוק את ערכיה של מדינת ישראל - ייאמר כי במשטרים דמוקרטיים נאורים, כמו גם במסורת ישראל, מקובל הערך של עזרה הדדית, תמיכה על-ידי מי שיש לו בחלשים הנזקקים לסיוע ולתמיכה למען קיומם, נשיאה בעול צורכי המדינה באופן פרוגרסיבי.
ב. האם החוק הפוגע משרת תכלית ראויה? התמוטטות המיגזר החקלאי עלולה הייתה להסב נזק בל ישוער לכלכלת המדינה ולהביא אזרחים רבים וטובים עד כדי פת לחם.
ג. לעניין מידתיות הפגיעה היו לי היסוסים והרהורים. ראשית, משום שבחוק המתקן מוציאה המדינה את עצמה מכלל הנושים אשר יצטרכו לשאת בעול. האם בחן המחוקק חלופות שונות לפתרון המצוקה של המיגזר החקלאי והגיע לכלל מסקנה כי החלופה האמורה היא הפחות פוגעת והעושה יותר צדק? בסופו של דבר, נראה לי כי הפגיעה כנראה איננה מעבר לנדרש במקרה זה. החוק המקורי לא בא לעולם אלא לאחר שחלופות אחרות, שלא פגעו עד כדי כך בזכויות יסוד של האזרח, נוסו ונכשלו.
החוק חוקתי
דשא איכות הסביבה נ' שר האוצר
חברת ד.ש.א. איכות הסביבה נותנת שירותים לפינוי פסולת ברחבי הארץ. היא טוענת כי היא זכאית לקבל תמריץ כספי מאוצר המדינה לפי חוק לעידוד המגזר העסקי (קליטת עובדים). חוק העידוד נועד לעודד קליטת עובדים נוספים במגזר העסקי כהוראת שעה. הוא קובע בסעיף כי "מעסיק" ב"מגזר עסקי" זכאי לקבל "תמריץ" מאוצר המדינה, שישולם על בסיס תלת-חודשי, אם יעסיק עובדים נוספים, מעל לממוצע העובדים שנהג להעסיק, בכפוף לתנאים הנקובים בחוק זה. העותרת, שפעלה במגזר העסקי כמובנו בחוק, והעסיקה כמאה ושלושים עובדים, הניחה כי תזכה לתמריץ על-פי חוק העידוד אם תקלוט עובדים נוספים. לפיכך, קלטה עובדים נוספים, וניגשה למכרזים חדשים, כשהיא מבססת את חישוביה על ההנחה שתזכה לתמריץ על-פי החוק. ואכן, היא החלה לקבל תמריץ כזה מחודש יולי 1991. כשלושה חודשים לאחר שנתקבל חוק העידוד, פרסם שר האוצר מכוח הסמכות שהוקנתה לו בסעיף 1 לחוק, את הצו העיקרי. הצו העיקרי מונה גורמים שלא יהיו זכאים לקבל תמריץ על-פי חוק העידוד עקב היותם "שירותים ציבוריים". אך העותרת, שאינה נתונה לשליטה של רשות מקומית, לא נתפסה על-ידי הצו העיקרי, ועל-כן המשיכה לקבל את התמריץ. ביום 28.5.1992 פורסם מטעם שר האוצר הצו המתקן הראשון. בצו זה שינה השר את פריט 29. הוא הוסיף לפריט זה תוספת, שעוררה את המחלוקת בין העותרת לבין המשיבים – אם העותרת זכאית לקבל את התמריץ.
העותרת טוענת כי אין תוקף לשני הצווים המתקנים. הטעם הראשון לכך הוא, שצווים אלה סותרים את חו"י כבה"א. לפי טענת העותרת, חוק העידוד הקנה לה זכות לתמריץ. זכות זאת היא קניין.
אין יסוד לטענה זאת. אמנם זכות לתגמול כספי מאוצר המדינה יכולה להיחשב זכות קניין לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך לא תמיד כך ולא בהכרח כך.
במקרה שלפנינו השאלה מתייחסת לזכות הקניין, לא מבחינה מושגית, אלא מבחינה משפטית – האם הזכות לתמריץ לפי חוק העידוד היא זכות קניין.
התמריץ לפי חוק העידוד הוא במהותו סובסידיה שנועדה לשרת מדיניות כלכלית של הממשלה. הוא דומה לסובסידיה הניתנת על-ידי הממשלה, לדוגמה, לתעשיין או ליצואן לצורך עידוד הייצור או הייצוא. סובסידיה כזאת כמוה כמתנה התלויה בדבר – היא תלויה במדיניות הממשלה. מדיניות הממשלה, כדרכה של מדיניות, משתנה עם שינוי הנסיבות, ולעתים אף ללא שינוי הנסיבות. הדבר ידוע. הדבר גם רצוי. אין לאדם זכות שהמדיניות תישאר קפואה וכך גם הסובסידיה. יש לו, אולי, ציפייה, אך הציפייה אינה מגיעה כדי זכות. לעניין זה אין הבדל בין סובסידיה הנקבעת על-ידי רשות מינהלית בדרך של החלטה לבין סובסידיה הנקבעת על-ידי המחוקק בחוק. היסוד הקובע לעניין זה אינו מקור הסמכות אלא מהות הסמכות.
אני מוכן להשאיר פתח לאפשרות שזכות לקבל תמריץ, מן הממשלה או מגוף ציבורי אחר, תיחשב בנסיבות מיוחדות לזכות קניין כמשמעותה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
החוק אינו מעניק זכות קשיחה, שנקבעה בחוק, אלא רק זכות מותנית, הניתנת לשינוי מעת לעת, כפי ששר האוצר יקבע בצו. הצו קובע את הזכות, להבדיל מפוגע בה.
מנחם נ' שר התחבורה
נהגי המוניות השכירים, ובהם העותרים, מעוניינים להפוך לנהגי מוניות עצמאיים מטעמים כלכליים, ולפיכך מצדדים הם בהסרת המגבלות על הכניסה לענף מפעילי המוניות ("מספר ירוק") ובביטול האגרה הקבועה בסעיף 14ה לפקודה. מנגד, בעלי "המספרים הירוקים" מתנגדים לפתיחת ענף מפעילי המוניות לתחרות. החשש הוא כי אם משרד התחבורה יסיר את המגבלות על קבלת רישיון להפעלת מונית ויפתח את הענף לתחרות מלאה, יוצף השוק ברישיונות להפעלת מונית, והדבר יפחית באופן משמעותי את ערכם בשוק החופשי.
הרישיונות להפעלת מונית מהווים עבור רבים מבעליהם מקור פרנסה מרכזי. כן יוצרים הם רשת של ביטחון סוציאלי עבור נכי צה"ל, בני משפחה של חיילים שנספו במערכה ועולים חדשים אשר משך שנים הוקצו עבורם מכסות מיוחדות של "מספרים ירוקים". רבים מבעלי "המספרים הירוקים" קיבלו את הרישיונות להפעלת מונית מן המדינה בימים שלא נגבתה בהם אגרה משמעותית עבורם. אין לבעלי "המספרים הירוקים" זכות קנויה להמשך מדיניות הוויסות. זאת ועוד, לטענת העותרים, אין לפגוע בחופש עיסוקם ובעקרון התחרות החופשית רק כדי להגן על העוסקים הקיימים בענף.
פסה"ד:
לו הייתה ההגנה על האינטרס הכלכלי של בעלי "המספרים הירוקים" תכלית בלעדית או אף דומיננטית של סעיף 14ה לפקודה, ייתכן שלא היינו רואים בטעם זה תכלית ראויה. אלא שלא כך הם פני הדברים. הטעמים התעבורתיים הם ראויים, והם תכלית דומיננטית של סעיף 14ה לפקודה. האינטרס של בעלי "המספרים הירוקים" לשמירת הערך הכלכלי של רישיונותיהם היה שיקול נכבד במסגרת עיצוב ההסדר, אולם לא היה זה שיקול מכריע או בלעדי. סעיף 14ה נועד לאזן בין צורכיהן של קבוצות אינטרסים שונות בשוק המוניות ולהתאימם לצורכי הציבור בכללו.
האם זכות הקניין החוקתית מכילה בהיקפה הפנימי גם טובות הנאה וזכויות בעלות ערך כלכלי שמקורן ברשויות השלטון, אשר יש המכנים אותן "הקניין החדש", כגון: רישיונות שמנפיקה המדינה? במציאות של ימינו זכויות וחיובים רבים בעלי ערך כלכלי מקורם ברשויות השלטון, לפיכך יש בסיס לטענה כי לשם הגנה אפקטיבית על ההיבט הרכושי בקניין, ונוכח היותה של זכות הקניין אמצעי לשמירה על כבוד האדם ועל חירותו האישית, יש לכלול בגדרי הזכות החוקתית גם זכויות וחיובים שמקורם במשפט הציבורי. המתנגדים להכללת "הקניין החדש" בהיקפה הפנימי של הזכות החוקתית חוששים מפני הגבלת-יתר של רשויות השלטון, הכפופות ממילא לסייגים במשפט הציבורי. יש אף החוששים שמא פרשנות המרחיבה מדי את היקף זכות הקניין החוקתית תוביל להחלשת עוצמת ההגנה על הזכות האמורה או שמא למעורבות שיפוטית יתרה באקטים שלטוניים, לרבות התערבות במהותה של חקיקה כלכלית, סוציאלית או חברתית. "המספרים הירוקים" אינם קניין במובנו הקלאסי, עם זאת ניתן לסחור ב"המספר הירוק" ולהע
העבירות והסחירות של "המספר הירוק" והיותו בעל שווי כלכלי בשוק החופשי מקנים ל"המספר הירוק" אופי קנייני, על-פי מאפייניה של זכות הקניין במשפט הפרטי. בכך נבדל "המספר הירוק" מרובם המכריע של הרישיונות הניתנים על-ידי המדינה. בהתחשב בכך ייתכן כי על-אף הזהירות המתחייבת מפני הרחבת-יתר של זכות הקניין החוקתית יש מקום לקבוע כי "המספר הירוק" נכלל בהיקפה הפנימי של הזכות המוגנת. סוגיה זו אינה צריכה הכרעתנו, ואינני רואה להביע עמדה בה. אף אם נקבל לצורך הדיון את הטענה שלפיה "המספר הירוק" מוגן במסגרת היקפה הפנימי של זכות הקניין החוקתית, ברי כי אין זו זכות מוחלטת. כמו יתר זכויות האדם, אף זכות הקניין החוקתית היא יחסית וניתנת לאיזון עם זכויות ואינטרסים מתחרים, ובלבד שמתקיימות דרישותיה של פיסקת ההגבלה.
