סמכות ההפחתה – הסמכות להפחית מערך הקרקע עד 25/40 אחוז כאשר מפקיעים.
הולצמן – פסה"ד המרכזי בסוגייה. הופך את הלכת פייצר: הועדה המקומית הפקיעה לפייצר את הקרקע וניכתה 40%. בהולצמן נקבע שזה לא ראוי. אז מה ההלכה אחרי הולצמן? המשפט מאד לא ברור. זה גם תלוי בשאלה איזו תפיסת קניין יאמץ ביהמ"ש.
דורנר (רוב): צריך לתת פיצוי הוגן ושווה ערך ע"מ לשמור על שיוויון ומידתיות. במילים אחרות צריך למחוק את הסייג (סמכות ההפחתה). אם ערך הרכוש הנותר עולה או שיש טובת הנאה אחרת, אפשר להפחית בפיצויים כספיים. צריך לבחון כל מקרה לגופו ולא לעשות הפחתה אוטומטית. המקרה של הפקעה מלאה אינו מקרה מיוחד.
ברק: פיצוי מלא - רק לגבי חלקה שלמה. הפקעה מממשת את האחריות החברתית הגלומה בזכות הקניין. אבל הפקעה צריכה להיות מידתית.
אין ספק שצריך היה להפוך את הלכת פייצר כי היא נגד כל ערכי הקניין:
חירות – יש נטל עצום על אדם אחד וזה פוגע בחירות שלו
אחריות חברתית – זאת דוגמה קלאסית לשימוש ברעה בערך
צדק חלוקתי – נפגע כי רק חלק מהאנשים נפעים
אפשרויות התפתחות של הפסיקה אחרי הולצמן:
פרשנות מצמצמת (בייניש ברובינשטיין) – כל עוד ההפקעה נמוכה מ-40% הרשות פטורה משתלום, ולאחר מכן היא צריכה לשלם עבור על תוספת מעל ה-40%, אלא אם כן יש הפקעה של 100% ואז הפיצוי מלא. דגן מתנגד: אמנם יש כאן וודאות משפטית אבל זה לא הוגן, כיוון שהיא מעמעמת הבחנות חשובות: א. בין מצב בו פוגעים בקרקע לטובת שימוש קהילתי לבין מצב בו הפגיעה היא לשימוש כלל ארצי. ככל שהקהילה יותר מוצמצמת כך האחריות כלפיה יותר גדולה. ב. בין מצב בו הופקע בית לבין הפקעה של נכס נזיל.
פרשנות מרחיבה (דורנר) – הפיצוי תמיד צריך להיות פרופורציוני לשטח שהופקע. סמכות ההפחתה חלה רק אם יש עליית ערך. דפנה לוינסון זמיר טוענת: עקרון השיוויון במימון – זה בסדר להפחית את התמורה (כסף+עליית ערך) רק אם הנטל העודף הוא פרופורציוני לנטל העודף על שאר הנהנים מפעולת הרשות השלטונית. דוגמה: ל-8 אנשים יש חלקות בסמטה שיש בה בעיית חנייה. הרשות השלטונית לוקחת לכל אחד חלק מהקרקע כדי להוסיף חנייה. זה לא מעלה את ערך המקרקעין מספיק בשביל לפצות. לקחו מכל אחד נתח שהוא פרופורציוני למידת ההנאה – זה בסדר. הביקורת של דגן: זאת גישה שמשקפת את התפיסה הליברטריאנית וזה כלשעצמו בעייתי.
אחריות חברתית – הגישה הזאת אומרת שאין שום סולידריות, אין שום דבר שמצדיק לקיחה מהאדם אלא אם נותנים לו תמורה מלאה או לוקחים מכולם. יש העלמה של ההבחנות כפי שצויין בס' 1.
צדק חלוקתי – לא תמיד נכון שביהמ"ש יחלק פרופורציונלית, כלומר יבדוק מי עשיר ומי עני. ע"מ להסביר נתיחס לפס"ד אביבים – לאביבים היו שתי חלקות. שר הביטחון הפקיע אחת מהן לטובת מחנה צבאי. אביבים קיבלה פיצוי על ההפקעה וביקשה לקבל פיצוי על כך שערך של החלקה שנותרה ירד. הנחת העבודה של ביהמ"ש היא שלא מדובר במטרד, כי אם זה היה מטרד היה מגיע פיצוי לכל השכנים. דעת הרוב דוחה את תביעת אביבים. ההצדקה של דעת המיעוט: ס' 12ח' מפורש באנגליה כעמדת אביבים וזה תואם יחס נוח לבעלי מק' האופייני לתקופה הויקטוריאנית. ההצדקה של דעת הרוב: לפעמים מה שנראה יותר לטובת הפרט הוא דווקא פחות. דעת המיעוט מחייבת שעבור 2 חלקות זהות הרשות תשלם סכום שונה. זה יגרום לרשות לבחור בהפקעה של חלקות "בודדות" ולפגוע בכבשת הרש.
פרשנות ביניים (ברק, דגן) – הדרך הזאת מתגברת על הבעיות של הדרכים האחרות, ע"י שימוש באבחנות שחסרות בהן. סמכות ההפחתה מותרת במצבים של הפקעה חלקית ומלאה. השיקולים החשובים: השימוש עובר להפקעה – מק' חלופיים (השקעה) לעומת מכוננים (בית); הקהילה המוטבת – קהילתני או כלל-ארצי.
|
| קהילתי | כלל-ארצי |
| חלופיים | סמכות הפחתה מירבית המותרת בשיטה. הרציונל: אינטרס האישיות לא רוולנטי, אינטרס החירות פחות משמעותי, קידום ערך האחריות החברתית באופן מוצדק בגלל ההדדיות ארוכת הטווח. | באמצע |
| מכוניים | באמצע | סמכות הפחתה מינימלית / אפסית |
לדעת דגן היה ראוי להפעיל את השיטה הזאת בצורת כללים, מספרים. מה צריכים להיות המספרים? צריך להתחשב בכך שכל אחד כבר תימחר את מחיר ההפחתה בחלקה שלו. המספרים עצמם פחות רלוונטיים מבחינתו. גם פרשנות המושגים צריכה להיות ברורה. צריכים להשתמש בכלל קירוב ערכיים – כללים טכניים שמתחשבים בערכים. העמדה הזאת נותנת יותר פיצוי למי שלקחו לו את הבית לכן יש פה בד"כ צדק חלוקתי.
פס"ד אסלן – ניתן לפרש אותו בשני אופנים:
א. פס"ד הולצמן מוגבל לנסיבות של הפקעה שלמה.
ב. ההצעה של דגן – הלכת הולצמן לא שוללת את האפשרות להפקעת חלק מחלקה. יש הפנמה של השוק של סיכוי להפקעה. כאשר יש סיכוי ודאי להפקעה של 40% ללא פיצוי, למשל אם זה איזור עירוני שמיועד לבנייה למגורים ודורש כמות רבה של שירותי ציבור, אז ניתן להפחית. פסה"ד עוסק במקרה המובמק של מקרקעין חלופיים + שימוש קהילתני. לכן לדעת דגן ראוי לתת סמכות הפחתה של 40%. לכן שווי החלקה מראש היה 60%. לכן אין צורך לפצות אותו גם כאשר מפקיעים את כולה. לכן ניתן להגיד שפס"ד אסלן תומך בעמדת הביניים.
פס"ד ג'יבי טורס – מצא הוא כמו דורנר, אור קובע חריג לסמכות ההפחתה באופן של כללי קירוב ערכי – יש פחות סיכוי שדייר מוגן יקזז את הפגיעה ברווח מהקהילה, מאשר שבעלים יקזז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה