מלכה נ' שר המשטרה
העתירה נסבה על החלטת שר המשטרה ונציב בתי הסוהר להעביר את העותרים, שהיו עוזריו של נציב בתי הסוהר, מתפקידיהם בשירות בתי הסוהר ולהציבם בתפקידים אחרים. החלטתו של הנציב ניתנה לאחר שנודע לו על פגישות שקיימו העותרים עם השר, בהן התריעו על פעולותיו החריגות של הנציב במילוי תפקידו, בטענה שזה "חוסר לויאליות". גם לאחר שתלונות העותרים אומתו במימצאי החקירה, לא חזרו בהם המשיבים מהחלטתם.
פסה"ד:
אין לעובד או למשרת בשירות בתי הסוהר זכות מוקנית להיות מועסק דווקא בתפקיד לפי בחירתו או לפי ראות עיניו, אלא אם נקבע הדבר בדין או בהתנאה חוזית מיוחדת. כך במישור האזרחי וכך גם במישור הציבורי.
בבוא מעביד להעביר עובד מתפקידו, עליו להפעיל את זכותו זו בתום-לב, בהגינות ובסבירות.
משבאים לבחון את סבירותם של החלטה או של מעשה מינהלי, יש לעשות זאת בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ובחינת כל הגורמים; בקביעת גבולותיו של "מיתחם הסבירות" יש להתחשב, בין השאר, בשאלה, אם הרשות הציבורית נתנה משקל ראוי לגורמים הרלוואנטיים השונים שבהם עליה להתחשב. החלטתה של רשות מינהלית תיפסל בשל חוסר סבירות, אם המשקל שניתן לגורמים השונים אינו ראוי בנסיבות העניין.
גם מי שמבקש להשתמש בנימוקים שניתנו כנימוקים לגיטימיים, מתוך דאגה כביכול לקיום תפקוד תקין ויעיל, לא יוכל להתעלם מכך, כי המטרה העיקרית (הדומינאנטית), למענה השתמש הנציב בסמכותו, היתה השתקת העותרים ומניעת הבאת מעשיו החריגים לידיעת הרשויות המתאימות - שימוש לרעה בסמכות.
פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו
האם מותר לא למנות נשים באסיפה הבוחרת את הרב העירוני?
נקודת המוצא העובדתית לבחינתה של שאלה זו היא, כי היעדרן של נשים מנציגות העירייה באסיפה הבוחרת אינה מקרית ואף אינה נובעת מתוך כך, שלא נמצאות נשים, המתאימות ללא תפקיד זה. אלא, אין לבחור אישה, בשל היותה אישה – משיקול מעשי: החשש כי רב עיר, שייבחר על-ידי אסיפה בוחרת הכוללת אישה, לא יזכה לשיתוף פעולה מצד הרבנות הראשית, ועל-כן לא יוכל למלא כראוי את תפקידו; והחשש כי מועמדים הנראים כראויים לא יציגו מועמדותם לתפקיד.
פסה"ד:
החלטתה של מועצת העירייה פסולה ומבוטלת.
מועצת העירייה פועלת לעניין בחירת נציגיה באסיפה הבוחרת מכוח הסמכות, שניתנה לה בתקנות שהותקנו מכוח חוק שירותי הדת היהודיים (להלן - חוק שירותי הדת). מערכת השיקולים שמותר לה לקחת בחשבון, נופלת "לדל"ת האמות" של חוק שירותי הדת והתקנות. מערכת שיקולים זו נקבעת בדרך של פירוש חוק שירותי הדת והתקנות (לשון ותכלית). יש להניח, כי תכלית זו כוללת בהעדר ראיה לסתור - תכליות כלליות, הבאות להגשים ערכים ועקרונות של שיטתנו המשפטית. שיקול השולל מאישה את יכולתה להימנות עם אסיפה הבוחרת בשל החששות המעשיים, הינו שיקול זר, שכן הוא עומד בניגוד לתכלית להגשים את עקרון השוויון. שיקול זר פוסל את החלטתה של מועצת העירייה.
בהעדר הוראה בחוק שירותי הדת ובתקנות באשר לכשירות חברי האסיפה הבוחרת, אין מקום לקבוע תנאי כשירות בדרך שיפוטית.
שיקול-דעת, המופעל מכוח החוק, חייב להתקיים במסגרת המטרות שהחוק קבען, ובמסגרת זו בלבד. אפילו נאמר בדבר חקיקה במפורש, כי שיקול הדעת הוא מוחלט, הרי גם אז מתפרש שיקול הדעת כמחייב את בעל הסמכות לפעול לשם הגשמת מטרות החקיקה שמהן יונקת סמכותו.
המטרה העומדת ביסוד סמכותה של רשות שלטונית נגזרת מהמטרה העומדת ביסוד החוק, שהקים את הסמכות וקבע את כלליה. על מטרה זו ניתן ללמד משני מקורות: האחד, לשון החקיקה עצמה, הקשרה וההיסטוריה החקיקתית שלה. ניתן לכנות מקור זה כ"מטרות-למעשה"; השני, מטרות אשר יש להניח כי היו למחוקק, גם אם אין הוכחה כי מטרות אלה עמדו לנגד עיניו למעשה. ניתן לכנות מקור זה כ"חזקה" או "השערה" בדבר מטרות החוק. נדון בכל אחד ממקורות אלה בנפרד.
כל שיקול, שיש בו כדי להביא לבחירתה של אסיפה בוחרת, שתוכל למלא כראוי את תפקידה, הוא שיקול ענייני.
ביסודן של "החזקות בעלות התחולה הכללית" עומדות הנחות חוקתיות באשר למהות המשטר הדמוקרטי, הפרדת הרשויות, שלטון החוק וזכויות האדם. אנו מניחים, כי מטרת החוק הייתה להגשים את "האני מאמן" של המשטר והחברה, כפי שבאו לידי ביטוי בהכרזת העצמאות, כי חוק לא בא לפגוע בסטנדרטים מינימליים של שמירה על זכויות האדם, מטרתו של כל חוק היא להשתרע על שטחי המדינה ולא מחוצה לה (עקרון הטריטוריאליות); כי חוק לא בא לפגוע בזכויות מוקנות ולא נועד לחול למפרע, חוק לא בא לשלול את סמכותם של בתי המשפט; שאין חוק בא לסתור כללים של משפט בינלאומי, חזקה על כל חוק, שהוא בא להגשים את ערכי היסוד המקובלים של השיטה המשפטית, ולהשתלב בתוכם. בין ערכים אלה ובתוכם עקרון השוויון, המכיר בשוויון בין המינים. חזקה על חוק שהוא לא בא לבטל מכללא או לצמצם מכללא חוק אחר.
כאשר בית המשפט נתקל במטרות כלליות הנוגדות זו את זו, עליו ליתן למטרות אלה את משקלן הראוי, ועליו לאזן ביניהן בנקודת ההתנגשות. באיזון אופקי זה יש להדגיש את חשיבותו המרכזית של עקרון השוויון. מכאן, שפגיעה בו תתאפשר, רק אם אין כל אפשרות להגשים את המטרה הפרטיקולרית העומדת ביסוד חוק ספציפי.
החלטתה אינה מאוזנת. כל כולה פגיעה בעקרון השוויון. מכאן חסר סבירותה.
מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות
לטענת העותרת, הסיבה האמיתית לכך שאין נותנים רישיונות יבוא ליבואנים פרטים אינה נעוצה בשיקולים כלכליים או בשיקולים של טובת הציבור, אלא ברצון למנוע יבוא בשר שאינו כשר.
פסה"ד
בבוא בית המשפט לבחון את חוקיות החלטת הרשות, הוא יתחשב גם במעמדה של הרשות השלטונית ובהיקף סמכויותיה.
מעמדה של הרשות המבצעת של המדינה רם ומיוחד הוא.
אין רשות מינהלית רשאית לקבוע הגבלות או איסורים על חופש הדת או על החופש מדת של אזרחי המדינה, אלא אם כן הוסמכה לכך בחוק. המדובר באפשרות פגיעה בזכויות הנמנות עם זכויות היסוד החשובות והרגישות ביותר, הזכות לחופש הדת והמצפון, ולכן מן הראוי שהמחוקק הוא שיכריע בהן.
סמכות הכפייה הדתית חייבת להיקבע בחקיקה ראשית, באורח ספציפי ומפורש.
שיקולים דתיים בדבר כשרות המזון המיובא אינם נמנים עם השיקולים שהרשות המוסמכת רשאית לשקול.
ראוי לשקול שיקולים כלליים, לרבות שיקולים הבאים למנוע פגיעה ברגשות דתיים, כאשר, מצד אחד, הפגיעה ברגשות אלו ברורה ומוכחת, וכאשר, מנגד, לא צפוי נזק משמעותי לחלק החילוני של הציבור
מעשי שלטון נחלקים לשלושה: תחום הכפייה (כהפקעה); תחום הרישוי; תחום הרשות (התחום הפקולטטיבי), שבו עושה הממשלה על פי מדיניותה מעת לעת. בהיעדר הוראה אחרת בחוק, שיקולי דת אסורים הם בשני התחומים הראשונים, ומותרים הם בתחום השלישי, בכפוף לכללים המקובלים במשפט
הסכם קואליציוני בין מפלגות אינו יכול להשפיע על הפעלת סמכויות על-פי חוק, במקום שמטרותיו של אותו הסכם זרות למטרות החוק שבו מדובר.
אין הצדקה עניינית להבחנה בין התניית רישיון אינדיווידואלי בתנאי מסוים, לבין התניה כוללת של רישיונות באותו תנאי מסוים עצמו? הרי אין חולק על כך שהתוצאה המעשית שאליה שאפה הממשלה בהחלטתה הייתה התניית מתן רישיון יבוא בכשרות הבשר המיובא.
ניתן - ואף חובה - להתחשב באינטרסים של האדם, או באינטרסים של קבוצת אוכלוסיה, ובלבד שלא נגיע כדי כפיית מצוות על הזולת - מצוות באשר הן מצוות - ולא נעשה במסווה לאכיפת איסורי דת ומצוותיה על מי שאינם שומרי מצוות.
"חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר
(אין חדש מעבר למה לשמדנו בחוקתי)
העותרת היא עמותה, אשר הציבה כאחת ממטרותיה את כינונה של חוקה כתובה בישראל. מכיוון שפעולותיה של העותרת למען הגשמת מטרה זו ממומנות רובן ככולן מכספי תרומות, פנתה העותרת אל המשיבים בבקשה להכיר בה כב"מוסד ציבורי" לצורך פטור מתשלום מס הכנסה. פניית העותרים נדחתה על-ידי המשיבים, מן הטעם שמטרות העותרת אינן נכנסות בגדר סעיף 9(2) לפקודה, היינו, אינן מטרות חינוך. בין היתר, טענה העותרת, כי כינון חוקה הוא משימה חינוכית ותרבותית, ופעולותיה בהקניית ערכי החוקה הן פעולות חינוך ותרבות. עוד טענה העותרת, כי המשיבים מפלים אותה לרעה לעומת גופים אחרים, שזכו להכרה המבוקשת חרף פעילותם הפוליטית.
סעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה מגדיר "מטרה ציבורית" על-פי שני חלקים חלופיים: בחלק הראשון מנויות שבע מטרות כמטרות ציבוריות: בחלק השני נקבע, כי "מטרה ציבורית" היא "מטרה אחרת שאושרה על ידי שר האוצר כמטרה ציבורית".
פסה"ד:
יש לה לעותרת בצד המטרות של חינוך ותרבות גם מטרה נוספת, שאינה מנויה ברישא של הגדרת "מטרה ציבורית", לא ניתן לראות במטרות החינוך והתרבות כמספיקות להכרה בעותרת כמוסד.
אין המשיב רשאי לקבוע כל מטרה כמטרה ציבורית. צריך שבאותה מטרה יהא היבט ציבורי, שאם לא כן יחרוג המשיב מסמכותו. "מטרה ציבורית" היא כל אשר לציבור - כולו או מקצתו - עניין בה. מטרתה של העותרת, לכונן חוקה כתובה בישראל בדרך של שינוי החקיקה, נופלת לגדר מטרה ציבורית.
ההכרה ב"מוסד ציבורי" וההכרה ב"מטרה ציבורית" צריכות להיעשות באופן סביר וענייני, תוך הקפדה על שוויון. על-מנת שעקרונות מהותיים אלה יקוימו, ועל-מנת שהדברים יהיו ידועים וגלויים לפני הציבור, שומה על המשיבים להתוות קריטריונים ברורים וליתן להם פומבי.
מדיניותם של המשיבים שלא לתת תמיכה כלכלית לפעילות, שעיקרה התערבות בהליכי החקיקה, או לפעילות, שמעצם טבעה עוסקת בנושא שנוי במחלוקת ציבורית או פוליטית, או לפעילות, הכרוכה במאבק פוליטי לשם הגשמתה, אינה בלתי סבירה.,
קיים "מיתחם של סבירות", שההחלטה נמצאית בגדרו.
כל אדם זכאי לכך כי ההחלטה בעניינו תתקבל מתוך יחס של שוויון כלפיו. החלטה מפלה היא החלטה פסולה, אך אין נובע מכך, כי ככל מקרה של הפליה זכאי המופלה לכך שיוענקו לו אותן טובת הנאה או זכות המוענקות לאחרים שאינם שונים ממנו. במצב הדברים הראשון, מבין שלושה מצבים עקרוניים שבהם טוען פלוני להפליה, לפלוני ולאחרים שכמותו אינטרס המוגן באופן אובייקטיבי, ללא כל צורך בהפעלת שיקול-דעת מינהלי, בדין. הרשות השלטונית מפלה את פלוני, שכן היא מכירה בזכותם של האחרים, אך אינה מכירה בזכותו של פלוני, השווה להם. במצב דברים זה התמזגה ההפליה הפסולה עם השיקול הזר והבלתי סביר; מכיוון שלאחרים מגיעה זכות מסוימת, ומכיוון שגם לפלוני מגיעה אותה הזכות עצמה, הרי הבטלות של השיקול הפסול והמפלה תוצאתה הענקת זכות לפלוני. במצב הדברים השני, אין לפלוני ולאחרים זכות המוגנת בדין, ואין גם לרשות הציבורית שיקול-דעת מינהלי להעניק אותה זכות. חרף זאת, מעניקה הרשות אותה טובת הנאה לאחרים ואינה מעניקה אותה לפלוני. בכך היא מפלה את פלוני ביחס לאחרים. פלוני אינו יכול להביא לידי כך שהרשות השלטונית תעניק לו טובת הנאה או אינטרס, שכן ביטול ההחלטה המפלה אינו מציב זכות לפלוני שזכותו אינה מוכרת בדין. כל שביכולתו של פלוני לעשות הוא להביא לידי כך שהרשות המינהלית תחדל ממנהגה המפלה ותפסיק להעניק לאחרים טובות הנאה שאינן מגיעות להם כדין. מצב הדברים השלישי בו קיימת הפליה הוא זה:ו החוק אינו מעניק לפלוני ולאחרים זכות; עם זאת, החוק מעניק לרשות המוסמכת שיקול-דעת להעניק את הזכות האמורה על-פי שיקול-דעתה. שיקול-דעת זה יוצר מיתחם של אפשרויות סבירות, במסגרתן קובעת הרשות השלטונית מדיניות, לפיה היא מעניקה טובת הנאה לאחרים ונמנעת מלהעניק טובת הנאה זו, מטעמים מפלים, לפלוני. מחויבת היא, מכוח עקרון השוויון, להעניק טובת הנאה זו גם לפלוני.
כאשר נוקטת הרשות השלטונית מדיניות חדשה, שאינה מעניקה טובות הנאה חדשות, אך היא ממשיכה להעניק בעתיד טובות הנאה למי שקיבלו אותן כאופן מפלה בעבר, וזאת חרף העובדה, כי ניתן הדיו להימנע ממתן טובות הנאה מפלות בעתיד, הרי מדיניותה החדשה של הרשות השלטונית אינה כפי שהיא נחזית להיות; במצב דברים זה ממשיכה ההפליה להתקיים, אם כי גבולותיה אינם מתרחבים לגופים חדשים. שיקוליה של הרשות פסולים הם, וזכותו של פלוני, השווה לאחרים, לקבל טובת הנאה כמוהם.
דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור
חוסר סבירות הוא עילה לפסלותו של שיקול-דעת מינהלי. ההלכה רואה בחוסר הסבירות עילת פסלות העומדת על רגליה היא, ומכוחה ייפסל שיקול-דעת מינהלי בלתי סביר, גם אם תוצאתו אינה החלטה שרירותית, וגם אם ההחלטה התקבלה בתום-לב תוך שקילת כל הגורמים הנוגעים לעניין וגורמים אלה בלבד.
חוסר הסבירות נמדד באמות מידה אובייקטיביות. השאלה אינה מה הרשות המינהלית עשתה בפועל, אלא מה היא הייתה צריכה לעשות. האדם הסביר בהקשר זה הוא עובד הציבור הסביר. עקרון הסבירות קובע תחום של אופציות שהינן סבירות בנסיבות העניין. עקרון אי-ההתערבות בשיקול הדעת המינהלי משמעותו כי במסגרת תחום האופציות הסבירות לא יתערב בית המשפט, אך הוא יתערב ויפסול הפעלת שיקול-דעת הבוחר באופציות החורגות מהתחום הסביר
ההכרעה סבירות שיקול הדעת המינהלי חייבת על-כן לקחת בחשבון, מחד גיסא את העובדות המיוחדות של המקרה, ומאידך גיסא את המטרה אשר הרשות המינהלית מבקשת להגשים. במקרה זה, האם סבירה החלטתה של רשות השידור, שלא לבקש כל הצעות מהעותרת (או שכמותה) בטרם תחליט אם להמשיך בחוזה אם לאו? האם מובן מאליו הוא שכל הצעה פוטנציאלית העשויה להינתן לרשות השידור על-ידי העותרת, נופלת מההסדר הקיים? האם ניתן לומר, כי ההחלטה היא סבירה, אם רשות השידור עוצמת עיניה מראות הצעות אחרות, העשויות להיות טובות יותר ומושכות יותר? אודה, כי אילו הייתי חבר הוועד המנהל של רשות השידור, ייתכן שהייתי מצביע בעד מתן אפשרות לעותרת להציע את הצעותיה, אך אין אני יכול לומר, כי החלטתה של רשות השידור היא בלתי סבירה. ייתכן שהרשות טעתה, אך טעותה היא סבירה. נראה לי, כי רשות מינהלית סבירה, אשר עשרה אחוזים מתקציבה תלויים בדבר, עשויה להעדיף אסטרטגיה ישנה על פני הרפתקה של אסטרטגיה חדשה. על כל פנים, אין אני יכול לומר, כי שיקול זה הוא בלתי סביר. רשות השידור פעלה כדין, ודין העתירה להידחות.
שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי
המגבלות המוטלות על שיקול הדעת
שיקול-דעתו של הצנזור הצבאי הוא סובייקטיבי. שיקול-דעת סובייקטיבי אינו שיקול- דעת מוחלט. אין הוא מעניק לבעליו כוח לבחור בכל חלופה הנראית לו, סובייקטיבית, כראויה. הוא חייב לקיים את הדרישות הבאות:
א. להיות מופעל בתוך דל"ת האמות של החוק המסמיך. על-כן, אם פירושה הנכון של תקנה 87לתקנות ההגנה הוא, כי ניתן לאסור פרסום דבר בעיתון רק אם לדעת הצנזור קיימת ודאות קרובה כי הפרסום יגרום לפגיעה ממשית בביטחון, כי אז מחשבתו של הצנזור צריכה להיות מכוונת לקיומה של הוודאות הקרובה הזו. על-כן, אם הצנזור אסר על פרסום, מבלי שנשתכנע כי הפרסום יוצר את הוודאות הקרובה הנדרשת, הוא לא הפעיל את שיקול-דעתו כדין.
ב. מכוון להגשמת אמות המידה האובייקטיביות, אשר קובעות את התנאים להפעלת הסמכות;
ג. הבחירה בין האופציות צריכה להיעשות בתום-לב, ללא שרירות, מתוך שקילת השיקולים הרלוואנטיים בלבד ומתוך סבירות; שקילה זו צריכה להיעשות בסבירות, תוך לקיחה בחשבון של צורכי הביטחון מזה וחופש הביטוי מזה, ותוך איזון ביניהם על-פי מבחן הוודאות הקרובה
ד. ההכרעה צריכה לבסס עצמה על הערכות סבירות ועל עובדות, שנקבעו על יסוד מימצאים משכנעים, מהימנים, שאינם מותירים מקום לספקות. המבחן הינו, אם רשות שלטונית סבירה הייתה רואה בחומר המצוי לפניה חומר בעל ערך הוכחתי מספיק. אם שיקול הדעת המינהלי עשוי לפגוע בזכויות אדם נדרשות ראיות משכנעות ומהימנות, שאינן מותירות כל ספק. אין לדרוש מהצנזור הצבאי כי תפעם בו רוח נבואה.
השאלה בכל מקרה הינה, אם צנזור צבאי סביר רשאי להגיע למסקנה, כי, על יסוד מערכת העובדות הנתונה, קיימת ודאות קרובה לכך כי הפרסום יגרום - לפגיעה קשה או ממשית בביטחון המדינה.
היקף הביקורת השיפוטית:
עם קום המדינה נפסק, כי היקף הביקורת השיפוטית על סמכותן של רשויות הפועלות על-פי תקנות ההגנה הינו מצומצם ביותר. במשך השנים חלה הרחבה הדרגתית של היקף הביקורת השיפוטית. הרחבה זו ינקה מהתפתחויות בדבר מהותו של שיקול הדעת הסובייקטיבי ומתפיסת מהותה של הביקורת השיפוטית. היקף הביקורת השיפוטית מן הראוי הוא כי יהא אחיד לכל רשויות השלטוניות. בהעדר הוראה מפורשת בחוק אין זה רצוי, כי רשויות שלטוניות מסוימות תיהנינה מחסינות בפני ביקורת שלטונית. כך, למשל, אין זה רצוי להגביל את הביקורת השיפוטית על שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אך לעילה של חוסר תום-לב. בחינת החלטתו של הצנזור:
א. עמדת הצנזור הצבאי הינה, כי "הטלת דופי המכוונת כלפי ראש המוסד ככזה, כמו גם הטלת דופי ביעילות תפקודו ותוצאותיה, והלגיטימציה הנלמדת מהתרתם לפרסום בישראל דווקא (להבדיל מפרסומם בחו"ל) - יש בה פגיעה ביכולת התפקוד של המוסד. אין הנמקה זו עומדת במבחן הביקורת. בפרסום ביקורת על תפקודו של ראש המוסד לא נוצרה כל ודאות קרובה של פגיעה ממשית בביטחון המדינה.
ב. הצנזור הצבאי אסר על המשיבים לפרסם בכתבה פרטים בדבר עיתוי החילופין של ראש המוסד. הטעם לכך הינו, כי יש סכנה ממשית לבטחונו של ראש המוסד. הנמקה זו אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת. האפשרות, כי פרסום עיתוי החילופין הקרב ובא של ראש המוסד יגדיל את הסיכון לביטחונו של ראש המוסד היוצא, נראית בעיניי ספקולטיבית גרידא.
גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה
סבירות שיקול הדעת
ככל שיקול-דעת שלטוני, גם שיקול-דעתו של תובע בהחלטה על העמדה לדין, צריך להיות סביר. סבירות משמעותה שקילת כל השיקולים הרלוואנטיים ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה. מושג הסבירות מניח תפיסה פלורליסטית, המכירה בקיומם של מספר שיקולים ראויים והמבקשת לאזן ביניהם על-ידי מתן משקל "ראוי" ליחסים הפנימיים שביניהם. משקל "ראוי" הינו הערכה, עד כמה הגורמים השונים מקדמים את המטרות אשר הפעולה (או ההחלטה) באה להגשים.
מושג "עניין לציבור" הינו מושג "רחב עד למאד". עם זאת, מיתחם האפשרויות החוקיות אינו בלתי מוגבל. קיימות החלטות הנופלות מחוץ למיתחם האפשרויות הסבירות.
אין להימנע מתחושה קשה שחשודים בעבירות קלות בהרבה, הגורמות נזקים קטנים בהרבה, מועמדים יום יום לדין פלילי, ואילו הבנקים והבנקאים, שעברו לכאורה עבירות חמורות בהרבה וגרמו נזקים שקשה להלום כמותם, אינם מועמדים לדין. תחושה זו היא בסיס למסקנה של איפה ואיפה בהפעלת סמכות ההעמדה לדין. עם זאת, בשל היעדר נתונים מספיקים על מקרים דומים, אנו נמנעים מלקבוע, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה נגועה בהפליה פסולה.
הפגם שנפל בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה הוא בחוסר הסבירות המהותי של מסקנתו, כי אין "עניין לציבור" בהעמדת הבנקים והבנקאים לדין. אמת הדבר, היועץ המשפטי לממשלה לא שקל שיקולים זרם אלא שקל שיקולים הצריכים לעניין. עם זאת המשקל שהוא נתן לשיקולים השונים חורג ממיתחם הסבירות, וכתוצאה מכך נתקבלה החלטה באשר להיעדר "עניין לציבור". הסיבות הן שהיועמ"ש נתן:
א. משקל ניכר לעובדה, כי החשודים נתנו את הדין על מעשיהם במישור המינהלי והציבורי. שיקולים אלה מוטעים הם, עד כמה שהם נוגעים לבנקים עצמם. על אלה לא הוטלה כל סנקציה, לא של הדחה ולא של עקירה. לדעתנו, שיקולים אלה נכונים הם בחלקם לגבי הבנקאים, אך משקלם של השיקולים, בנסיבות העניין, אינו יכול להיות ניכר.
ב. משקל ניכר לשיקול, כי אשמת הוויסות אינה רובצת אך לפתחם של הבנקים והבנקאים, אלא מוטלת היא גם לפתחן של הרשויות הממלכתיות. שיקול זה יש בוודאי להתחשב בו. עם זאת, בנסיבות העניין שלפנינו, משקלו אינו יכול להיות ניכר, וזאת משני טעמים: ראשית, לא קיימות ראיות לביצוע עבירות פליליות על-ידי נושאי משרה ברשויות הממלכתיות; שנית, תופעת הוויסות הייתה ידועה לרבים. אך העבירות הספציפיות אשר נעברו לכאורה על-ידי הבנקים והבנקאים לא היו ידועות לכול.
ג. משקל ניכר לזמן הרב שעבר מאז בוצעו העבירות המיוחסות לבנקים ולבנקאים. בנסיבות העניין, אין מקום להעניק להם משקל ניכר. אשר לזמן הרב שחלף, חלקו מוסבר בכך, שהיועץ המשפטי לממשלה דחה במודע קבלת הכרעה בעניין. מעבר לכך: פרשת הוויסות והמשבר שנגרם בעקבותיה גרמו לזעזוע כה ניכר בחברה הישראלית, עד כי עבור הזמן, עליו עמד היועץ המשפטי, אין בו כדי להחליש את רישומם של האירועים. אשר לשיקולים של פגיעה ביעילות תיפקודן של המערכות, אין ליתן לו משקל ניכר בנסיבות העניין, כאשר העבירות חמורות בנסיבותיהן והנזק הוא רחב ממדים. זאת ועוד: גם אם צריך, מכוח שיקולי יעילות, להתמקד בעבריינים העיקריים, תוך זניחתם של המשניים, אין כל אפשרות, מכוח שיקול יעילות מינהלית, להימנע מכל אישום, תהא חומרת המעשה אשר תהיה.
ד. יש להתחשב בתועלת שתצמח לציבור מכך, שעל התביעה לא תגולגל המשימה הקשה של הגשת אישומים וניהול משפטים. אך תועלת זו, בהצטברותה, אינה שקולה כלל ועיקר כנגד הנזק שנגרם לעניין הציבורי באי-העמדתם של הבנקים והבנקאים לדין. כפות המאזניים אינן מאוזנות כלל. איננו מצויים כלל במצב דברים, שבו העמדה לדין ואי-העמדה לדין שניהם פתרונות חוקיים.
ה. לא ניתן משקל לעצם העובדה, שוועדת חקירה, הפועלת על-פי חוק ועדות חקירה, ראתה "עניין ציבורי" בהעמדה לדין. קביעתה של ועדת חקירה ממלכתית, כי קיים "עניין לציבור" בהגשת אישום פלילי, היא שיקול שעל תובע לקחתו בחשבון.
הגענו לכלל מסקנה, כי החלטתו של היועץ המשפטי אינה סבירה. חוסר הסבירות מקורו בסטייה מהותית, היורדת לשורש העניין, עד שהמסקנה הסופית היא מופרכת מעיקרה, ובשל כך בלתי סבירה לחלוטין. חוסר סבירות זה מביא לפסלותה של החלטת היועץ המשפטי לממשלה, ומצדיק את התערבותו של בית-משפט זה.
ביסוד הכללים בדבר התערבות בית המשפט בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה עומדות שלוש הנחות יסוד: א. ליועץ המשפטי שיקול-דעת נרחב בהחלטה, אם להעמיד חשוד לדין.
ב. כאשר היועץ המשפטי לממשלה בחר באפשרות בלתי חוקית, באופן שהחלטתו הינה לא רק מוטעית, אלא גם בלתי חוקית, יתערב בית-משפט זה בהחלטתו.
ג. הפעלה שוויונית של כללי המשפט המינהלי המהותי באשר לעילות הפוגמות בשיקול-דעת מינהלי. לא די, לשם פסילת שיקול -דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כי נפל בו חוסר סבירות קל. כל שיקול-דעת שלטוני לא נפסל אך בשל חוסר סבירות קל.
אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון
המסגרת הנורמאטיבית הכללית: שיקול דעת הממשלה
סמכות הממשלה למנות מנהל כללי למשרד מעוגנת בסעיף 12לחוק המינויים. חוק זה אינו כולל הוראות באשר למינוי עובד בעל עבר פלילי. היעדרה של הוראת חוק מפורשת בעניין פסילתו של בעל עבר פלילי מקיימת את כשירותו של המועמד, אך אין היא שוללת את האפשרות להתחשב בעברו בגדר השימוש בשיקול הדעת המינהלי. חזקה על כל דבר חקיקה, המעניק לרשות שלטונית סמכות מינוי, כי הפעלתה של סמכות זו תיעשה מתוך התחשבות בעברו הפלילי של המועמד. חובתה של הרשות הציבורית לקחת בחשבון שיקוליה את עברו הפלילי של המועמד שעה שהיא ממנה אדם למשרה ציבורית נגזרת ממעמדה של הרשות הציבורית. הרשות הציבורית היא נאמן של הציבור. חובה זו מוטלת כמובן גם על הממשלה, כאחת מרשויות השלטון. חובתה של הממשלה להתחשב בעברו הפלילי של המועמד נגזרת גם (בעקיפין) מהוראת סעיף 46(א) לחוק המינויים.
משקלו של השיקול בדבר עבר פלילי בהחלטה על מינוי
כדי ליתן תשובה לשאלה זו יש לעמוד על הסיבות, מדוע עברו הפלילי של מועמד הוא שיקול שיש לקחתו בחשבון. מחד גיסא, עומדים שיקולים הקשורים בצורך לשקם עבריינים ולסייע בידם להשתלב בחיי החברה. מאידך, הפקדת משרה ציבורית בידי עובד ציבור על עבר פלילי עשויה לפגוע בביצועו התקין של התפקיד. עובד הציבור חייב לעמוד על רמה מוסרית ראויה, ועובד מדינה, שיש לו עבר פלילי, עשוי לפגוע במטרותיו אלה של השירות הציבורי.
משקלו של שיקול זה משתנה על-פי השפעתו על הטעמים העומדים ביסוד ההתחשבות בו. הפרמטרים לגבי העבירה:
א. האם העבירה היתה כשהמועמד היה ילד או בוגר
ב. כמות העבירות
ג. נסיבות מקילות
ד. הבעת חרטה
ה. קלון
ו. לפני כמה שנה זה היה
ז. האם נעשתה רק מאינטרסים עצמיים או תוך שירות המדינה
פרמטרים לגבי המשרה:
א. זוטרה או בכירה
ב. האם יש מפגש עם הציבור
ג. האם היא פיקודית
ד. האם יש בה דרישות אתיות מיוחדות
פרמטרים לגבי חיוניות המועמד:
א. האם הוא יחיד סגולה
ב. האם יש מצב חירום שמחייב את גיוסו למשרה
מכיוון שחלק מהשיקולים מוביל בעד המינוי (התאמתו של המועמד, הצורך לשקמו) וחלק אחר מוביל נגד המינוי (הפרעה למילוי התפקיד בשל עבר פלילי, פגיעה באמון הציבור ברשות השלטונית), על הרשות השלטונית לאזן בין השיקולים הנוגדים. איזון זה חייב להיעשות בסבירות, ואסור לו שיהא בלתי סביר באופן קיצוני או בעליל. ככלל, אין זה סביר למנות מועמד, שעבר עבירות חמורות בנסיבותיהן, למשרה בכירה בשירות המדינה. חומרתה של העבירה לענייננו נקבעת לא על-פי "מיקומה" בחוק העונשין, אלא על-פי השלכותיה על השיקולים העומדים ביסוד המינוי. על כן יש להתייחס בחומרה לעבירה, שעל-פי עצם מהותה ונסיבות ביצועה פוגעת לא רק בסדר הציבורי בדרך כלל (כגון, רצח, שוד, אונס) אלא באושיות המבנה השלטוני, כגון שוחד, מירמה והפרת אמונים, עדות שקר, בידוי ראיות, שיבוש הליכי משפט.
ככל שהמשרה היא בכירה יותר, כן יש ליתן משקל כבד יותר לשיקול בדבר עבר פלילי. בכירותה של המשרה נקבעת לא רק על-פי מבחנים פורמאליים של דרגה ותקן, אלא גם על-פי מידת הזיהוי שהציבור מזהה את נושאה עם השירות הציבורי עצמו ועל-פי מידת הנזק שייגרם לאמון הציבור בשירות הציבורי, אם המינוי ייצא לפועל.
הזמן שעבר מאז ביצוע העבירה ועד למינוי המוצע הוא גורם חשוב. ככל שעובר זמן רב יותר, וככל שחולפות השנים, כן נמוג הזיהוי של האיש עם העבירה שביצע, ומינויו למשרה הציבורית לא יפגע בתיפקודו ובאמון הציבור בו ובשירות הציבורי.
כאשר ההסדר הנורמאטיבי עניינו מינוי על-ידי ממשלה למשרה שלטונית, אין בחנינה כדי למנוע מהממשלה, מהרשות ומהחובה להתחשב במעשים נושא החנינה. הצורך להבטיח את אמון הציבור בשלטון גובר על הצורך למרק את העבר הפלילי של המועמד.
חורב נ' שר התחבורה
השאלה היא, אם החלטת השר משקפת איזון סביר בין השיקולים העומדים על הפרק. יש לבחון, אם הפתרון שאומץ מונע מצב של אי-שוויון, הנובע מהעדפת האינטרסים של צד אחד על משנהו.
יש לשים את הדגש על שלושה עניינים יסודיים המשליכים על סבירות שיקול-דעתו של השר – (א) אופיו וחשיבותו של הכביש העובר ברחוב בר-אילן כציר תנועה ראשי; (ב) הפגיעה בתושבים חילוניים המתגוררים ברחוב בר-אילן וברחובות הסמוכים לו, וכן בקהל המשתמשים האחרים בשבתות ברחוב ו-(ג) היעדר כל שינוי בנתונים האובייקטיביים במקום אשר עשוי להצדיק סטייה מן ההסדר שנהג בו במשך שנים. לדעתי, לעניינים אלה לא ניתן המשקל ההולם על-ידי השר.
בגדרי האיזון אשר יש לנקוט בסוגיה שבפנינו, יש משקל ניכר לשאלה האם ברשותו של היחיד או ברשותם של הרבים עסקינן. הרחובות הפנימיים בשכונות השוכנות לצדי כביש בר-אילן סגורים לתנועה בשבת ומועדי ישראל בכל שעות היום. כך ראוי. האוכלוסיה אשר מתגוררת בקירבת רחובות אלה, אשר התחבורה בהם מעטה, היא חרדית בעיקרה, ובנסיבות כאלה גובר הערך של הגנה מפני פגיעה ברגשות הדת.
מסתבר, שרק הנכונות להתאים את עמדתו לרצון הממונה עליו, שר התחבורה, הביאה להחלטה על סגירה חלקית של רחוב בר-אילן בשבתות, בלי שחל כל שינוי במערכת השיקולים הרלוונטיים אשר הצדיק את שינוי עמדתו.
היה מקום לתת משקל ראוי – לדעתי, משקל נכבד – לעניינם של התושבים החילוניים המתגוררים ברחוב בר-אילן ובסמוך לו.
יש לזכור עוד, כי ההחלטה שבענייננו אינה מבטאת שינוי קל של המצב הקיים. המדובר הוא בשינוי קיצוני, חד, בטיב הפשרות המופעלות בקשר להסדרי התנועה בשבתות. בכך טמון קושי ניכר. דווקא משום שאין קונצנזוס ציבורי בשאלות אלה, בכל סטייה מן ההסדר הקיים טמונה פגיעה במי מן הצדדים לוויכוח הציבורי. החלטה לסטות מן ההסדרים הקיימים חייבת להיות מעוגנת בשיקולים מבוססים היטב. היא חייבת לבטא תמורה מהותית, יסודית, במצב הדברים בשטח.
קשה לחמוק מן הרושם, כי השינוי האמיתי הוא בירידה בנכונותה של הקהילה החרדית להסכין עם מערך חברתי של ויתורים הדדיים אמיתיים. נקיטת פעולות אלימות אינה שיקול אשר ראוי להישקל .
השר אף לא נתן את המשקל ההולם לעמדת הגורמים המקצועיים המופקדים על העניין – זו אשר הובעה קודם התערבותו בנושא כביש בר-אילן – כי מן הבחינה התחבורתית מן ההכרח כי רחוב בר-אילן יישאר פתוח בשבתות ובמועדי ישראל.
עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי בישראל נ' שר התשתיות הלאומיות
החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים. מינהל מקרקעי ישראל הינו גוף המופקד על כלל מקרקעי ישראל. לא ניתן להפריז בחשיבותו של נכס זה ובחשיבות שיש לחלוקתו ולהקצאתו באופן צודק וראוי. קיים אינטרס ציבורי רב משקל בכך שמשאבים מסוג זה יחולקו על-ידי המדינה, או הרשויות הפועלות מטעמה, באופן הוגן, צודק וסביר. במסגרת זו של צדק חלוקתי ייתכנו גם מקרים שבהם יהיו מעורבים שיקולים של צדק מתקן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה