שפירא נ' לשכת עוה"ד
הוועד המחוזי בירושלים של לשכת עורכי-הדין דן בתלונת העותר נגד עורך-דין אחר, והחליט לגנזה. בתשובה לדרישת העותר להמציא לו את נימוקי ההחלטה כתב לו מזכיר המשיב כי "כל חבר בוועד הצביע כפי שהצביע מתוך נימוקים ושיקולים ששוכנע בצדקתם" וכי "לדעת הוועד אין הוא צריך לנמק את החלטתו".
פסה"ד:
ההוראה בסעיף 3(1) לחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), הפוטרת מחבות ההנמקה, חלה רק כשהדין המעניק את הסמכות קובע, בלשון מפורשת, שרשאית הרשות להחליט "לפי שיקול-דעתה" או "ללא מתן נימוקים", ואין די בשיקול-דעת המשתמע.
מאחר והוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין הינהו "רשות שהוענקה לה סמכות על-פי דין", ובדין המעניק לו את הסמכות אין זכר לכך שרשאי הואלהחליט "לפי שיקול-דעתו" או "ללא מתן נימוקים", הרי חייב הוא במתן נימוקים .
כהן: מקום והרשות המוסמכת היא חבר אנשים המחליט החלטותיו ברוב דעות, אם אין הוא מגיע לידי החלטה פה אחד, דייה לרשות לנמק החלטתה בכך שרוב חבריה הצביעו בעדה.
קיסטר: אין להבחין בין חובת הנמקה של רשות המורכבת מחבר אנשים לבין חובת הנמקה של עובד ציבור יחיד אשר הוענקה לו סמכות. מסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על-פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר.
סיבות שבגללן הרשות תקבל פטור מגילוי:
א. טעמי יעילות.
ב. אין הרשות חייבת לגלות לפני מי שמבקש להתמנות למשרה פלונית או לזכות במכרז פלוני, את חומר הידיעות שהיא אספה עליו.
ג. אין הרשות חייבת לגלות חומר העלול לפגוע שלא כדין בזכות הזולת.
ד. אין הרשות חייבת לגלות דברים החסויים אפילו בבית-המשפט.
קונטרם נ' אגף המכס
בקצרה: כל השופטים מסכימים שקונטרם היתה צריכה לגלות לרשות המכס שהיא לא עומדת בתנאי הרישיון. זמיר טוען שיש "חובת הגינות" בין האזרח למדינה, ברק טוען שזאת "חובת תום לב מוגברת" וחשין שאין חובת הגינות.
זמיר:
בדיני החוזים מוטלת חובה על שני הצדדים, יהיו אשר יהיו, לגלות זה לזה מידע מהותי לפי נסיבות העניין. חובה זאת חלה גם על חוזה בין אזרח לבין רשות מינהלית, והיא מחייבת את האזרח כשם שהיא מחייבת את הרשות המינהלית. אולם במשפט הציבורי אין חוק דומה המטיל חובה לגלות עובדות מהותיות בין הצדדים ליחסי מרות, כלומר, בקשר להפעלת סמכות על-פי דין, כגון בבקשת אזרח לקבלת רישיון. אם אדם אינו רשאי להטעות אדם אחר, ובכלל זה אינו רשאי להעלים עובדות מהותיות, קל וחומר שאינו רשאי להטעות רשות מינהלית, שכן הרשות היא התגלמות של הציבור. אפשר להעתיק את חובת תום-הלב, שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי), מתחום המשפט הפרטי אל תחום המשפט הציבורי. בדרך השנייה אפשר לקבוע הלכה מיוחדת לעניין זה בתחום המשפט הציבורי.
ההוראות שנקבעו בחוק החוזים, אף שהן נועדו לחול בעיקר על חוזים, אינן מוגבלות לחוזים בלבד (ס' 61(ב)). אין זו בהכרח אותה חובה שחלה על הצדדים לחוזה. חובת תום-הלב משתנה לפי הנסיבות. האם מתאים הדבר שחובת תום-הלב תחול גם בתחום המשפט הציבורי? אין צורך, ואף אין טעם טוב, לעקור את חובת ההתנהגות הראויה של הרשות, שצמחה לפני זמן רב על הקרקע של המשפט הציבורי, ולטעת במקומה את חובת תום-הלב שצמחה מאוחר יותר על קרקע אחרת, היא הקרקע של המשפט הפרטי. כנגד חובת תום-הלב של המשפט הפרטי מקובל לדבר על חובת ההגינות של המשפט הציבורי.
אכן, גם במשפט הציבורי קיימת חובה של תום-לב. אך תום-הלב במשפט הציבורי, נודעת לו, בדרך-כלל, משמעות שונה: מקובל לומר שרשות מינהלית אינה פועלת בתום-לב כאשר היא יודעת כי היא פועלת שלא כדין.
ההבדל במהות החובות משקף הבדל במהות היחסים. קודם כול, היחסים שבין הרשות המינהלית לבין האזרח הם בדרך-כלל יחסים של מרות ושל נאמנות.
חובת ההגינות
חובת ההגינות חלה על הרשות, בראש ובראשונה, כלפי הציבור. זוהי חובה של נאמן כלפי הנהנה. אך בפועל, כיוון שהציבור מורכב מבני-אדם, החובה אינה חלה רק כלפי הציבור, כגוף ערטילאי, אלא היא חלה גם כלפי כל אדם, בהקשר זה, לרבות תושב שאינו אזרח, וגם חבר בני-אדם, לרבות תאגיד.
כנגד חובת ההגינות של הרשות, נדרשת חובת הגינות של האזרח. היא צומחת מן האמנה החברתית שביסוד המדינה. חובת ההגינות עדיפה, בעניין זה, על חובת תום-הלב. ראשית, אין זה רצוי שהחובות המוטלות במסגרת היחסים שבין הרשות המינהלית לבין האזרח תהיינה נובעות ממקורות שונים;
שנית, היחס של האזרח כלפי הרשות המינהלית, המייצגת את הציבור, שונה במהותו מן היחס של אזרח כלפי אזרח
חובת ההגינות היא, על-פי טיבה, מושג עמום שניתן וראוי למלא אותו תוכן מעת לעת לפי הצרכים המשתנים. חובת ההגינות צריכה לבטא את היחסים הראויים בחברה מתוקנת שביסודם כבוד, אמון ואמינות. דוגמאות לחובות הנגזרות מחובת ההגינות:
א. לנהוג במהירות הראויה לפי הנסיבות;
ב. דרישה שאזרח לא יתכחש להתחייבות שקיבל על עצמו כלפי רשות מינהלית;
ג. אדם שיש לו עניין עם רשות מינהלית חייב לערוך ולהציג בפניה את כל הטענות שיש לו, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו לצורך זה;
ד. חובה לגלות מידע מהותי:
a. היקף: חלה בעיקר על מקרים שבהם אזרח מבקש לקבל מן הרשות המינהלית רישיון, מינוי או טובת הנאה אחרת, להבדיל ממקרים שבהם הרשות מפעילה סמכות שלא לבקשת האזרח, במיוחד אם זו סמכות פוגעת.
b. מהות: האזרח אינו חייב להציג בפני הרשות אלא מידע המצוי בידו, או בהישג ידו, והוא בגדר שיקול ענייני בעניין הנדון. די בכך שהוא יגלה לרשות את השיקולים העיקריים, שיש בהם כדי להשפיע באופן מהותי על החלטת הרשות. האזרח, כמו הרשות, נדרש לפעול באופן סביר. לשון אחרת, המבחן הוא מבחן האזרח הסביר וההגון.
c. חובת הגילוי המוטלת על האזרח אינה פוטרת את הרשות המינהלית מן החובה המוטלת עליה לברר בעצמה, את העובדות.
d. הנפקות של הפרת החובה תלויה בכל מקרה בנסיבות המקרה. לא כל הפרה גוררת בטלות. השיקולים:
i. מהו המידע שהאזרח נמנע מלגלות בפני הרשות חשיבות; מידת הטירחה להשיגו; מידע שהרשות הייתה מודעת לו, או צריכה להיות מודעת לו. האם גילוי המידע על-ידי האזרח עשוי היה, באופן סביר, לשנות את החלטת הרשות. אם המידע הוא בגדר שיקול ענייני בעל חשיבות מהותית, והוא לא נשקל על-ידי הרשות, לפני שקיבלה את ההחלטה, הרי זה פגם בהחלטה, ולעתים די בפגם זה כדי להצדיק ביטול ההחלטה.
ii. כוונת האזרח. האם אפשר, בנסיבות המקרה, לייחס לאזרח כוונה להטעות את הרשות, כדי להשפיע על ההחלטה, או לייחס לו עצימת עיניים או רשלנות?
iii. הנזק שנגרם או עשוי להיגרם לאינטרס הציבור לעומת הנזק שעשוי להיגרם לאזרח כתוצאה משינוי או מביטול ההחלטה על-ידי הרשות.
iv. השתהות
v. מידת חוקיות ההחלטה
קשה להוכיח כי הפרה היא תוצאה של הטעיה מכוונת. אך בדרך-כלל אין צורך להוכיח זאת. די כי בנסיבות המקרה הייתה חובה על האזרח, כאדם סביר והגון, לגלות בפני הרשות את המידע המהותי, וכי הפרת החובה על-ידי האזרח גרמה להטעיית הרשות.
במקרה זה היתה הופרה חובת הגילוי והעתירה אינה מתקבלת.
ברק:
חובת ההגינות הכללית באה להבטיח כי השלטון לא יגשים "אינטרס עצמי משלו", אלא יגשים את אינטרס הכלל. חובת ההגינות לא באה לקבוע "כללי משחק" בין "יריבים". היא באה לקבוע כללי התנהגות של "ידידים".
חובות הפרט הן חובות המבוססות על תפיסת האדם בחברה דמוקרטית ועל תפקיד השלטון במשטר דמוקרטי. נקודות המוצא שלהן הן חירות הפרט מחד גיסא, ותפקיד השלטון מאידך גיסא. אין חובה כללית של הפרט כלפי השלטון – מעבר לחובה לקיים את החוק – ובוודאי לא חובת הגינות כללית. חובותיו של הפרט הן "נקודתיות".
במקרה זה: הנטל מוטל על הרשות השלטונית לאסוף את הנתונים ולהעריכם. עם זאת, על הפרט לסייע לרשות השלטונית בגיבוש התשתית העובדתית, המשמשת בסיס להחלטה השלטונית אם להעניק לו רישיון אם לאו. הפגיעה בזכות הפרט, במצב דברים זה, היא מזערית. הקידום של אינטרס הכלל הוא ניכר. במצבים אלה, שבהם מבקש הפרט היתר או רישיון מהשלטון, ולשם הפעלת שיקול-הדעת השלטוני נדרשת תשתית עובדתית המצויה בידיעת הפרט, מוטל הנטל על הפרט לחשוף נתון זה בפני השלטון, אלא אם קיים עניין חברתי אחר (כגון אינטרס ראוי להגנה בדבר פרטיות) באי-חשיפתם. הבסיס לחובת הגילוי יכול להיות כפול: ראשית, ניתן לראות בו היבט מיוחד של עקרון תום-הלב, החל בהיקש מהמשפט הפרטי. תום-הלב של הפרט כלפי השלטון מבוסס על התפקיד השלטוני של הרשות, הפועלת למען הכלל, ובגדריו של זה גם למען הפרט המבקש ממנה רישיון. השוני בנתונים הבסיסיים מביא לשוני בתום-הלב בשני המצבים, חרף המשותף להם בכל הנוגע לחובת הגילוי. שנית, ניתן לראות בו דין מינהלי מיוחד החל ביחסים שבין הפרט לשלטון, בלא כל קשר לעקרון תום-הלב.
ראוי הוא להעלות את הרמה המוסרית של התנהגות הפרט כלפי השלטון. עם זאת, יש לגלות זהירות רבה בפיתוחה של מגמה זו.
חשין:
על דרך העיקרון, אינני נכון להכיר בחובתו של היחיד כלפי השלטון, בין שנכנה חובה זו חובת הגינות בין אחרת, אלא אם נקבעה חובה זו במפורש או מכללא-מחויבת-הדין. לאחר היות חוקי-היסוד, ובהיקבע חובה בחוק, אמורה היא אותה חובה להתאים עצמה גם למגבלות הקבועות בחוקי-היסוד. אין היחיד חייב לגלות לרשות מיוזמתו מידע מהותי שהרשות נדרשת לו להפעלת סמכותה.
במקרה זה: שלחה העותרת לרשות המכס הסכמים שלא הקנו לה – לידיעתה – לא זכות שכירות ולא זכות חכירה. העותרת ידעה כי אותם הסכמים אינם מקיימים את התנאי המוקדם הנדרש ממנה, והעובדה כי פקידי המכס לא בדקו כהלכה את שהיה עליהם לבדוק אין בה כדי לנקות את העותרת מן המעשה החמור שעשתה. הלכה למעשה סובבה העותרת את רשות המכס בכחש, וכך חייבה את עצמה בהפרת חובה שחבה לרשות.
הוועד המחוזי בירושלים של לשכת עורכי-הדין דן בתלונת העותר נגד עורך-דין אחר, והחליט לגנזה. בתשובה לדרישת העותר להמציא לו את נימוקי ההחלטה כתב לו מזכיר המשיב כי "כל חבר בוועד הצביע כפי שהצביע מתוך נימוקים ושיקולים ששוכנע בצדקתם" וכי "לדעת הוועד אין הוא צריך לנמק את החלטתו".
פסה"ד:
ההוראה בסעיף 3(1) לחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), הפוטרת מחבות ההנמקה, חלה רק כשהדין המעניק את הסמכות קובע, בלשון מפורשת, שרשאית הרשות להחליט "לפי שיקול-דעתה" או "ללא מתן נימוקים", ואין די בשיקול-דעת המשתמע.
מאחר והוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין הינהו "רשות שהוענקה לה סמכות על-פי דין", ובדין המעניק לו את הסמכות אין זכר לכך שרשאי הואלהחליט "לפי שיקול-דעתו" או "ללא מתן נימוקים", הרי חייב הוא במתן נימוקים .
כהן: מקום והרשות המוסמכת היא חבר אנשים המחליט החלטותיו ברוב דעות, אם אין הוא מגיע לידי החלטה פה אחד, דייה לרשות לנמק החלטתה בכך שרוב חבריה הצביעו בעדה.
קיסטר: אין להבחין בין חובת הנמקה של רשות המורכבת מחבר אנשים לבין חובת הנמקה של עובד ציבור יחיד אשר הוענקה לו סמכות. מסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על-פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר.
סיבות שבגללן הרשות תקבל פטור מגילוי:
א. טעמי יעילות.
ב. אין הרשות חייבת לגלות לפני מי שמבקש להתמנות למשרה פלונית או לזכות במכרז פלוני, את חומר הידיעות שהיא אספה עליו.
ג. אין הרשות חייבת לגלות חומר העלול לפגוע שלא כדין בזכות הזולת.
ד. אין הרשות חייבת לגלות דברים החסויים אפילו בבית-המשפט.
קונטרם נ' אגף המכס
בקצרה: כל השופטים מסכימים שקונטרם היתה צריכה לגלות לרשות המכס שהיא לא עומדת בתנאי הרישיון. זמיר טוען שיש "חובת הגינות" בין האזרח למדינה, ברק טוען שזאת "חובת תום לב מוגברת" וחשין שאין חובת הגינות.
זמיר:
בדיני החוזים מוטלת חובה על שני הצדדים, יהיו אשר יהיו, לגלות זה לזה מידע מהותי לפי נסיבות העניין. חובה זאת חלה גם על חוזה בין אזרח לבין רשות מינהלית, והיא מחייבת את האזרח כשם שהיא מחייבת את הרשות המינהלית. אולם במשפט הציבורי אין חוק דומה המטיל חובה לגלות עובדות מהותיות בין הצדדים ליחסי מרות, כלומר, בקשר להפעלת סמכות על-פי דין, כגון בבקשת אזרח לקבלת רישיון. אם אדם אינו רשאי להטעות אדם אחר, ובכלל זה אינו רשאי להעלים עובדות מהותיות, קל וחומר שאינו רשאי להטעות רשות מינהלית, שכן הרשות היא התגלמות של הציבור. אפשר להעתיק את חובת תום-הלב, שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי), מתחום המשפט הפרטי אל תחום המשפט הציבורי. בדרך השנייה אפשר לקבוע הלכה מיוחדת לעניין זה בתחום המשפט הציבורי.
ההוראות שנקבעו בחוק החוזים, אף שהן נועדו לחול בעיקר על חוזים, אינן מוגבלות לחוזים בלבד (ס' 61(ב)). אין זו בהכרח אותה חובה שחלה על הצדדים לחוזה. חובת תום-הלב משתנה לפי הנסיבות. האם מתאים הדבר שחובת תום-הלב תחול גם בתחום המשפט הציבורי? אין צורך, ואף אין טעם טוב, לעקור את חובת ההתנהגות הראויה של הרשות, שצמחה לפני זמן רב על הקרקע של המשפט הציבורי, ולטעת במקומה את חובת תום-הלב שצמחה מאוחר יותר על קרקע אחרת, היא הקרקע של המשפט הפרטי. כנגד חובת תום-הלב של המשפט הפרטי מקובל לדבר על חובת ההגינות של המשפט הציבורי.
אכן, גם במשפט הציבורי קיימת חובה של תום-לב. אך תום-הלב במשפט הציבורי, נודעת לו, בדרך-כלל, משמעות שונה: מקובל לומר שרשות מינהלית אינה פועלת בתום-לב כאשר היא יודעת כי היא פועלת שלא כדין.
ההבדל במהות החובות משקף הבדל במהות היחסים. קודם כול, היחסים שבין הרשות המינהלית לבין האזרח הם בדרך-כלל יחסים של מרות ושל נאמנות.
חובת ההגינות
חובת ההגינות חלה על הרשות, בראש ובראשונה, כלפי הציבור. זוהי חובה של נאמן כלפי הנהנה. אך בפועל, כיוון שהציבור מורכב מבני-אדם, החובה אינה חלה רק כלפי הציבור, כגוף ערטילאי, אלא היא חלה גם כלפי כל אדם, בהקשר זה, לרבות תושב שאינו אזרח, וגם חבר בני-אדם, לרבות תאגיד.
כנגד חובת ההגינות של הרשות, נדרשת חובת הגינות של האזרח. היא צומחת מן האמנה החברתית שביסוד המדינה. חובת ההגינות עדיפה, בעניין זה, על חובת תום-הלב. ראשית, אין זה רצוי שהחובות המוטלות במסגרת היחסים שבין הרשות המינהלית לבין האזרח תהיינה נובעות ממקורות שונים;
שנית, היחס של האזרח כלפי הרשות המינהלית, המייצגת את הציבור, שונה במהותו מן היחס של אזרח כלפי אזרח
חובת ההגינות היא, על-פי טיבה, מושג עמום שניתן וראוי למלא אותו תוכן מעת לעת לפי הצרכים המשתנים. חובת ההגינות צריכה לבטא את היחסים הראויים בחברה מתוקנת שביסודם כבוד, אמון ואמינות. דוגמאות לחובות הנגזרות מחובת ההגינות:
א. לנהוג במהירות הראויה לפי הנסיבות;
ב. דרישה שאזרח לא יתכחש להתחייבות שקיבל על עצמו כלפי רשות מינהלית;
ג. אדם שיש לו עניין עם רשות מינהלית חייב לערוך ולהציג בפניה את כל הטענות שיש לו, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו לצורך זה;
ד. חובה לגלות מידע מהותי:
a. היקף: חלה בעיקר על מקרים שבהם אזרח מבקש לקבל מן הרשות המינהלית רישיון, מינוי או טובת הנאה אחרת, להבדיל ממקרים שבהם הרשות מפעילה סמכות שלא לבקשת האזרח, במיוחד אם זו סמכות פוגעת.
b. מהות: האזרח אינו חייב להציג בפני הרשות אלא מידע המצוי בידו, או בהישג ידו, והוא בגדר שיקול ענייני בעניין הנדון. די בכך שהוא יגלה לרשות את השיקולים העיקריים, שיש בהם כדי להשפיע באופן מהותי על החלטת הרשות. האזרח, כמו הרשות, נדרש לפעול באופן סביר. לשון אחרת, המבחן הוא מבחן האזרח הסביר וההגון.
c. חובת הגילוי המוטלת על האזרח אינה פוטרת את הרשות המינהלית מן החובה המוטלת עליה לברר בעצמה, את העובדות.
d. הנפקות של הפרת החובה תלויה בכל מקרה בנסיבות המקרה. לא כל הפרה גוררת בטלות. השיקולים:
i. מהו המידע שהאזרח נמנע מלגלות בפני הרשות חשיבות; מידת הטירחה להשיגו; מידע שהרשות הייתה מודעת לו, או צריכה להיות מודעת לו. האם גילוי המידע על-ידי האזרח עשוי היה, באופן סביר, לשנות את החלטת הרשות. אם המידע הוא בגדר שיקול ענייני בעל חשיבות מהותית, והוא לא נשקל על-ידי הרשות, לפני שקיבלה את ההחלטה, הרי זה פגם בהחלטה, ולעתים די בפגם זה כדי להצדיק ביטול ההחלטה.
ii. כוונת האזרח. האם אפשר, בנסיבות המקרה, לייחס לאזרח כוונה להטעות את הרשות, כדי להשפיע על ההחלטה, או לייחס לו עצימת עיניים או רשלנות?
iii. הנזק שנגרם או עשוי להיגרם לאינטרס הציבור לעומת הנזק שעשוי להיגרם לאזרח כתוצאה משינוי או מביטול ההחלטה על-ידי הרשות.
iv. השתהות
v. מידת חוקיות ההחלטה
קשה להוכיח כי הפרה היא תוצאה של הטעיה מכוונת. אך בדרך-כלל אין צורך להוכיח זאת. די כי בנסיבות המקרה הייתה חובה על האזרח, כאדם סביר והגון, לגלות בפני הרשות את המידע המהותי, וכי הפרת החובה על-ידי האזרח גרמה להטעיית הרשות.
במקרה זה היתה הופרה חובת הגילוי והעתירה אינה מתקבלת.
ברק:
חובת ההגינות הכללית באה להבטיח כי השלטון לא יגשים "אינטרס עצמי משלו", אלא יגשים את אינטרס הכלל. חובת ההגינות לא באה לקבוע "כללי משחק" בין "יריבים". היא באה לקבוע כללי התנהגות של "ידידים".
חובות הפרט הן חובות המבוססות על תפיסת האדם בחברה דמוקרטית ועל תפקיד השלטון במשטר דמוקרטי. נקודות המוצא שלהן הן חירות הפרט מחד גיסא, ותפקיד השלטון מאידך גיסא. אין חובה כללית של הפרט כלפי השלטון – מעבר לחובה לקיים את החוק – ובוודאי לא חובת הגינות כללית. חובותיו של הפרט הן "נקודתיות".
במקרה זה: הנטל מוטל על הרשות השלטונית לאסוף את הנתונים ולהעריכם. עם זאת, על הפרט לסייע לרשות השלטונית בגיבוש התשתית העובדתית, המשמשת בסיס להחלטה השלטונית אם להעניק לו רישיון אם לאו. הפגיעה בזכות הפרט, במצב דברים זה, היא מזערית. הקידום של אינטרס הכלל הוא ניכר. במצבים אלה, שבהם מבקש הפרט היתר או רישיון מהשלטון, ולשם הפעלת שיקול-הדעת השלטוני נדרשת תשתית עובדתית המצויה בידיעת הפרט, מוטל הנטל על הפרט לחשוף נתון זה בפני השלטון, אלא אם קיים עניין חברתי אחר (כגון אינטרס ראוי להגנה בדבר פרטיות) באי-חשיפתם. הבסיס לחובת הגילוי יכול להיות כפול: ראשית, ניתן לראות בו היבט מיוחד של עקרון תום-הלב, החל בהיקש מהמשפט הפרטי. תום-הלב של הפרט כלפי השלטון מבוסס על התפקיד השלטוני של הרשות, הפועלת למען הכלל, ובגדריו של זה גם למען הפרט המבקש ממנה רישיון. השוני בנתונים הבסיסיים מביא לשוני בתום-הלב בשני המצבים, חרף המשותף להם בכל הנוגע לחובת הגילוי. שנית, ניתן לראות בו דין מינהלי מיוחד החל ביחסים שבין הפרט לשלטון, בלא כל קשר לעקרון תום-הלב.
ראוי הוא להעלות את הרמה המוסרית של התנהגות הפרט כלפי השלטון. עם זאת, יש לגלות זהירות רבה בפיתוחה של מגמה זו.
חשין:
על דרך העיקרון, אינני נכון להכיר בחובתו של היחיד כלפי השלטון, בין שנכנה חובה זו חובת הגינות בין אחרת, אלא אם נקבעה חובה זו במפורש או מכללא-מחויבת-הדין. לאחר היות חוקי-היסוד, ובהיקבע חובה בחוק, אמורה היא אותה חובה להתאים עצמה גם למגבלות הקבועות בחוקי-היסוד. אין היחיד חייב לגלות לרשות מיוזמתו מידע מהותי שהרשות נדרשת לו להפעלת סמכותה.
במקרה זה: שלחה העותרת לרשות המכס הסכמים שלא הקנו לה – לידיעתה – לא זכות שכירות ולא זכות חכירה. העותרת ידעה כי אותם הסכמים אינם מקיימים את התנאי המוקדם הנדרש ממנה, והעובדה כי פקידי המכס לא בדקו כהלכה את שהיה עליהם לבדוק אין בה כדי לנקות את העותרת מן המעשה החמור שעשתה. הלכה למעשה סובבה העותרת את רשות המכס בכחש, וכך חייבה את עצמה בהפרת חובה שחבה לרשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה