ס' 10א. ברקע לחקיקת הס' – ניסיון להתמודד עם הפחדה של עדים ועם התחכום של עולם הפשע על רקע זה רואים מגמה פרשנית מרחיבה של הפסיקה. ביהמ"ש מרחיבים את קשת המקרים שעליהם הס' יכול לחול. זלצמן כתבה על זה מאמר: כבר לפני 10 – ספק אם הנקודה שאליה הגיעו ביהמ"ש בפרשנות המרחיבה נצפתה ע"י המחוקק. זה אד המנגנונים הראשיים שהתביעה עושה בהם שימוש לצורך הרשעה. יש אפילו ניסיון בפרקליטות למנוע שימוש יתר בו כי זה יגרום לביהמ"ש להיבהל.
מבנה הס'
(א),(ב) – קבילות. (א) – העד מוסר אמירה מחוץ לכתלי ביהמ"ש שמתועדת בכתב. בעדות בביהמ"ש הוא נותן גרסה שסותרת באופן מהותי את הגרסה. (ב) העד לא מגיע לביהמ"ש מ-4 סיבות המנויות, ואז צריך להוכיח שמה שגרם לו לא להופיע הם אמצעים פסולים (לא במובן של ס' 12). במה נבדלים הסעיפים – ב(א) לא צריך להראות שהמניע היה אמצעי פסול. אפשר להצדיק את ההבדל בין הסעיפים בכך ש-10א(א) הוא חריג מדומה לכלל הפוסל עדות שמיעה.
(ג),(ד) – משקל. (ג) נותן לביהמ"ש סמכות להעדיף את אמרת החוץ. הדברים הם ראייה לאמיתות תוכנם. (ד) – דיות – אי אפשר להרשיע רק ע"ב אמרת החוץ אלא דרושה תוספת ראייתית של חיזוק.
"אימרה בכתב" – האם העד צריך לדעת שהדברים נכתבים? האם הוא צריך לחתום? האם הוא צריך אישית לכתוב? ביהמ"ש נותן פרשנות מרחיבה: מדובר על כל אמרה בפני כל אדם. העד לא צריך לדעת שהדברים נכתבים ובטח לא צריך לחתום עליהם. אלה דברים שיכולים להשפיע על המשקל. פס"ד טובול – האם זכרון דברים שרושם איש משטרה אחרי שיחה עם עד שלא בנוכחותו ושמכילים פרפרזה על הדברים של העד ולא ציטוט מדוייק קבילים בס' 10א? היתה הסכמה שהרישום לא צריך להיות סימולטני, לגבי ה"מילה במילה" היו חילוקי דיעות. הרוב קבע שכעקרון פרפרזה אינה מספיקה. שמגר ונתניהו – מגמישים את דרישת הרישום המדוייק – כשאין צורך לחזור על הדברים מילה במילה, אבל חייבת להישמר זיקה וסמיכות הזמנים היא חשובה. הדברים יכולים להלקח בחשבון במשקל. ברק במיעוט אומר שפרק הזמן גם לא רלוונטי לקבילות אלא רק למשקל. היה מיעוט אחר שאמר שפרפרזה אף פעם לא תהיה קבילה.
שטיין טוען שדרישת הכתב משחקת לידי התביעה, כי יש למשטרה את היכולת למלא אותה. הכח המשפטי לגבות הודאות ולכתוב אותן, למרות שתיאורטית הס' יכול לפעול גם לטובת וגם לרעת הנאשם, בפועל הוא לרעת הנאשם.
"שנתן העד" - ביהמ"ש לא דורש נסיבות מיוחדות לנתינה הזאת. אין תנאי של "חופשי ומרצון". יכול להיות שזה יגולם במשקל. אולי בעתיד לנוכח הלכת יששכרוב נראה שינוי. האם זה מוצדק? למה אסור להכות נאשם ומותר להכות עד? אין שום דבר שיכול להצדיק את ההבחנה חוץ מאמירה שהנאשם כבר נאשם והחיים שלו מספיק גרועים. וגם זאת לא הצדקה משהו.
"מחוץ לביהמ"ש" – כמו ס' 12, מחוץ לכתלי ההליך הנוכחי
"שלא הגיע לביהמ"ש" – מה לגבי עד ששותק או לא אומר דברים לעניין? האם זה נחשב שהגיע או שלא הגיע לביהמ"ש? פס"ד אשכנזי קבע שהפרמטר הקובע הוא לא הנוכחות הפיזית אלא היכולת האפקטיבית לעשות חקירה נגדית, אז מי שלא עונה לא ייחשב לעד. זאת פרשנות שמקלה עם הנאשם כי היא מחייבת את התביעה להראות שנעשה שימוש באמצעים פסולים. ההלכה התהפכה בפס"ד לוי – המבחן הוא הנוכחות הפיזית, עצם הנוכחות מאפשרת לביהמ"ש להתרשם ממנו. בפס"ד חאג' יחיא ההלכה חזרה לאשכנזי. ובד"נ חאג' יחיא חזרה הלכת לוי.
"אמצעים פסולים" – מופעלים ע"י אנשים חיצוניים למשטרה, לא חייב שיהיו מטעם הנאשם. ביהמ"ש מקלים על התביעה בהוכחת השימוש באמצעים פסולים – מידת ההוכחה היא בין האזרחי לפלילי, CLEAR & CONVINING EVIDENCE, “רמת סבירות גבוהה”. ההוכחה יכולה להתבסס גם על ראיות נסיבתיות לרבות ההתנהגות של העד עצמו – פס"ד סבן. זה אומר שאם העד נמנע מלהגיע באופן סיסטמתי (קונקרטית במקרה זה הוא חתך את הוורידים שלו בכל פעם שהיה צריך להעיד).
מבחן הגורם הדומיננטי- ההפעלה של האמצעים הפסולים צריכה להיות הגורם הדומיננטי שהניע את אי ההועדה.
כשביהמ"ש מקבל את העדות כראיה לאמיתות תוכנה הוא צריך לנמק את החלטתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה