- חסר חצי שעה ראשונה -
הגנת הבעלות וההחזקה – הצדקה לס' 18
ההצדקה הסוציוביולוגית – הצדקת האינסטיקנטים האנושיים. יותר נוח לחוק להסדיר את ההתנהגות ההגיונית של האדם מאשר שהחוק יאבד קשר עם המציאות. המשפט כזירת התגוששות מוסדרת צריך רק לאכוף את הנורמות החברתיות ולא לקבוע אותן.
הבעייתיות עם ההצדקה
אנחנו רוצים לראות את בני האדם כמסוגלים להתעלות מעל האינסטינקטים. המשפט כמחנך – קובע כללי התנהגות שצריך לשאו אליהם.
אפשר להשתמש בהצדקה הזאת בשביל להצדיק כל מנהג בעייתי ומגונה בכל קבוצה חברתית.
טענה שהמשפט לא מחנך היא גם סוג של אמירה חינוכית – זה אומר שמה שקיים הוא בסדר.
זה לא מצדיק את ארכת ה-30 יום
זאת הדרך היחידה המעשית להחזיר את הגזלה – למשל אם מישהו חוטף לי את התיק ברחוב.
יעילות ומהירות – עשיית דין עצמית היא האפשרות היחידה להבטיח שהמקרקעין יחזרו לידיך בפרק זמן קצר, כיוון שמערכת המשפט עובדת לאט. ההצדקה הזאת עולה מהדברים של פרוקצ'יה בבן שמחון ומפס"ד בין המריבה. בדברי ההסבר להצעת חוק סילוק פולשים שר המשפטים עצמו אמר שלא יעיל לפנות לערכאות. ויסמן מאד מבקר את זה ואומר שזאת הודאה בכשלון של המערכת המשפט להתמודד עם משיגי גבול. האם באמת עקיפת החוק צריכה להיות הפתרון?
4 התנאים להפעלת החוק:
מחזיק כדין
פעולה תוך 30 יום מיום תפיסת המקרקעין
מידת כח סבירה
עשיית הדין היא עצמית בלבד או ע"י המשטרה
פרוקצ'יה מפרשת את הס' בצמצום מתוך חוסר הנוחות של ביהמ"ש עם עשיית דין עצמית. לשם יצירת איזון בין האינטרסים דרושה מידתיות – המחזיק צריך לפעול מיד תוך גילוי הפלישה (זה נוסף לתנאי ה30 יום).
מחזיק כדין
לדעת ויסמן רק מחזיק ישיר, רק מי שעכשיו במקרקעין יכול לפעול באלימות. המילה מחזיק מתפרשת בהרחבה. זה מביא למצבים בפסיקה שקשה להסביר עם ההצדקה הסוציוביולוגית. פס"ד אל הוזיל – בימ"ש השלום – הסיירת הירוקה היא גוף משטרתי של רשות הגנים הלאומיים. אחד מתפקידיהם זה פינוי בדואים משטחי המדינה. הסיירת פינתה בדואים משטחי אש תוך שימוש מסויים בכח. ביהמ"ש קבע שאימוני הירי של חה"א הם החזקה כדין, הסיירת וחה"א הם אורגנים של המדינה, שניהם נחשבים מחזיק כדין ולכן זאת עשיית דין עצמית. באופן כללי לא ברור עד כמה הס' הזה מתאים על אישיות משפטית שאינה אדם. בכל מקרה יש עוד הצדקות.
הקביעה שהמדינה היא מחזיק כדין חזרה בפס"ד מדיגם – אחרי התיקלויות אלימות בין הבדואי לסיירת הירוקה התחילו לרסס להם גידולים. נקבע בדעת רוב שלמדינה היתה סמכות מפני שהיא מחזיק כדין. האם מדובר בכח סביר? נעשתה בדיקה חוקתית של מידתיות במקום, אבל זה בעצם אותו דבר. נקבע שהפסקה לא עומדת בתנאי המידתיות. זאת אמת מידה למה ייחשב כח סביר. בניגוד לאדם רגיל, למדינה יש אחריות מוגברת והיא לא ראשית להשתמש בכח שאולי לאדם רגיל היינו מאפשרים אותו.
בחוק העונשין יש הוראות שסותרות את ס' 18
ההוראה העיקרית היא ס' 189. זה פשוט פספוס של המחוקק. לדעת ויסמן זה חוק מוקדם ולכן 189 לא תקף.
פס"ד בית המריבה (טל בנייה והשקעות)
פלסטיני מכר את הבית למתנחלים. הוא טוען שהוא חסר בו מהעסקה כיה הוא קיבל את כל התשלום, המתחלנים טוענים שהעסקה הושלמה. 150 מתנחלים נכנסו לבית, הוא טוען שהם השתמשו באלימות ופנה למשטרה. הם טענו שהבית היה ריק. המשטרה לא עזרה לו לפנות אז הוא הגיש עתירה לבג"צ. העתירה נמחקה כי המדינה הכריזה שתסייע לו בפינוי. אח"כ המתנחלים הגישו עתירה. החוק הישראלי אמנם לא חל שם אבל יש הוראה דומה. ביהמ"ש קבע שלפי הראיות המינהליות רג'אבי היה המחזיק כדין, זאת פלישה טרייה, יש לו זכות לקבל סיוע. עכשיו צריך רק לבדוק האם הכח שהפעילה המשטרה היה סביר.
חוק סילוק פולשים
הסדר רחב יותר – אין צורך להוכיח החזקה בפועל, פרק הזמן ארוך יותר. ההסדר מאפשר לממונה (במנהל מקרקעי ישראל או רשות ציבורית) בוחן את העובדות ויכול להוציא צו סילוק. ב-2005 העבירו את האחריות לביצוע מההוצל"פ לפקח מטעם הממונה. 90% מהמקרקעין במדינה הם מקרקעי ציבור, כך שהתחולה של ההסדר מאד רחבה. לכן בפס"ד בן שמחון פרוק'ציה מפרשת את החוק בצמצום, היתה עליו הרבה ביקורת.
בן שמחון החזיק במקרקעין בחיפה. המינהל הוציא צו סילוק יד נגדו בטענה שאינו מחזיק כדין. בן שמחון טוען שהוא דייר מוגן כי אבא שלו היה דייר מוגן. נקבע שצו הסילוק הוצא שלא כדין. 3 תנאים לשימוש בחוק:
אדם תפס מק' ציבור
לדעת הממונה התפיסה אינה כדין
הצו ניתן בתקופה המנויה בחוק (הוארכו בתיקון ב-2005)
לגבי התנאי השני – הממונה צריך להשתכנע ברמת ודאות גבוהה. הראיות צריכים להיות ברורים. במקרה זה היה ויכוח משמעותי על הראיות, שגם נמשך בין כל הערכאות.
עד כאן תביעה פטיטורית
תביעה פוססורית – מגנה על ההחזקה
מגנים גם על מחזיקים שלא כדין. למשל, שוכר שהפסיק לשלם ומסרב להתפנות. בעל הבית זורק אותו מהדירה, השוכר יגיש תביעה פוססורית וינצח.
ההצדקות
הצדקות היסטוריות חלשות:
הגנה יותר יעילה על הבעלים האמיתי של הנכס – בעבר המחזיק היה הבעלים, והיתה חזקה שמי החזיק הוא הבעלים. אז גם לא היה טאבו. הבעיה היא שהיום ההצדקה הזאת כבר לא נכונה, הרבה אנשים שוכרים, ויותר קל להוכיח בעלות. זה אולי יותר נכון לגבי מטלטלין אבל יש גם הרבה עסקאות מכר דחוי (בתשלומים) והבעלות עוברת רק כאשר משלמים את התשלום האחרון.
שימור המסורת של המשפט הרומי – זאת ההצדקה של אנגלרד אבל בהחלט אפשר להגיד שהיא מטופשת.
כיבוד גילויי רצון – כאשר אדם מחזיק בנכס זה מגלה את רצונו להחזיק בו ויש לכבד זאת. הצדקה מאד חלשה.
כאשר המחזיק לא מפריע לשימוש במק' לא צריך לשלול ממנו את השימוש – הצעה לאפשר "שימוש תמים בנכס", כמו זה נהנה וזה לא חסר. זה מסביר למה לא למנוע שימוש ולא למה לקדם אותו, ולא מצדיק את ס' 19.
בפס"ד יוסף נ' עוקשי פרוקצ'יה מנסה לתת הצדקות לס'.
שמירה על הסדר הציבורי - מניעת פתרון מחלוקות בכח הזרוע. זאת הצדקה בעייתית כי למה צריך להגן על שפעל באלימות מלכתחילה? והרי ס' 18 בדיוק מאפשר אלימות.
כלכלית – שמירת הרצף וההמשכיות של השימוש בקרקע, רוצים שהבעלים ישתמש בקרקע ואם לא אז לפחות שמישהו ישתמש. כמובן זה בעייתי כי יש שרירות בעלים.
בקיצור אין הצדקה חזקה
ס' 17 – חל גם על מחזיק שלא כדין אבל רק כנגד מי שאין לו זכות (לא מחזיק כדין/בעלים).
פס"ד יוסף נ' עוקשי – גם יוסף וגם עוקשי היו פולשים. יוסף פלש קודם ועוקשי פלש אח"כ. פרוקצ'יה מפרשת את הס':
הפרעה לשימוש – הפרעה, השגת גבול, נישול ממקרקעין.
אנגלרד בדעת מיעוט – הפרעה לשימוש היא רק הפרעה לשימוש.
לא נותנים לפולש להתגונן בטענת "יוס טרצי" – זאת טענת הגנה שאומרת שהזכות שייכת בכלל לצד ג'. נקבע שזאת טענה לא קבילה במשפט הישראלי.
אם יש שני פולשים, מי שפלש קודם גובר. לצד ג' אין מעמד בתביעה הפוססורית.
אין מגבלת זמן.
ס' 19 – הרעיון הוא שיהיה הליך יעיל ומהיר שיחזיר את המצב לקדמותו. כדי שיהיה מדובר בסטטוס קוו צריך שהמחזיק יחזיק בנכס תקופה מסויימת. זה סעד זמני. אם במקביל תהיה תביעה פטיטורית שבה יתבררו הזכויות האמיתיות ברור שהמחזיק שלא כדין יצטרך לפנות את הנכס.
הסיפא של ס' 19 נועדה למנוע את המצב הבא: בעלים מגלה פולש אחרי 40 יום. הוא רוצה להעיף את הפולש אבל הפולש מגיש תביעה ע"פ ס' 19. הוא יזכה. הבעלים צריך לתת לו להכנס לנכס. בינתיים מתבררת התביעה הפטיטורית וזה יכול לקחת שנים.
מתי ביהמ"ש מוסמך להפעיל את שק"ד ולפעול ע"פ הסיפא? פס"ד רוזנשטיין נ' סלומון – אלון בדעת מיעוט ניסה לקבוע אמות מידה. שופטי הרוב העדיפה להשאיר שק"ד רחב לביהמ"ש.
אפשר לאחד את התביעות רק כאשר הנתבע הוא הבעלים. בפס"ד יוסף נקבע שביהמ"ש יכול מכח עקרונות כללים של הדין לאחד את הדיון עם תביעה של צד ג'.
ויסמן מתנגד לאיחוד תביעות
ס' 20 – ההוראות אינן גורעות מהזכות לפיצויים או סעד אחר. אם הבעלים תובע, המחזיק שלא כדין לא זכאי לפיצויים על הנכס אלא רק לפיצויים אישיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה