תאגידים - פרק ב' בספר

העיקרון הראשון המנחה את ההסדר המשפטי הוא העיקרון שלפיו, מבחין הדין בין מקורות אחריות הנובעים מהתחייבויות הסכמיות שנוטלת על עצמה החברה, לבין התחייבויות ומקורות אחריות לא-הסכמיים, הנובעים מנורמות שמחילה מערכת המשפט על הפרטים. כאשר פועל האורגן בשם החברה, ויוצר התחייבות בשמה, הרי שברוב רובם של המקרים, החברה היא שתהיה אחראית לביצועה של אותה התחייבות, בעוד שהאורגן הפועל בשמה של החברה יהא חופשי מאחריות אישית. לעומת זאת, ככל שהמדובר בפעולות שעורך האורגן בשם החברה, או במסגרת תפקידו בתוכה, המקימות התחייבויות ומקורות אחריות שלא מכוח הסכמה, הרי שהן החברה והן הפרט המבצע את הפעולות-מקימות-האחריות ישאו באחריות המשפטית. חריג: חובת תום הלב (הן בכריתת חוזים והן בביצוע חוזים) חלה באופן אישי על האורגן הפועל בשם החברה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות.

מערכת המשפט העכשווית בוחרת, באופן מובהק, בהגנתו של צד ג' שהתקשר עם החברה, או שניזוק מפעילותה.

האחריות המשפטית – של החברה ושל האורגן שפעל בשמה – יכולות לדור בכפיפה אחת. נכונותה של מערכת המשפט להגן על צדדים שלישיים היא גדולה יותר כאשר המדובר בצדדים שלישיים "חלשים," מאשר כאשר המדובר בצדדים שלישיים "חזקים." כך, למשל, כאשר הצד השלישי המתקשר עם החברה הינו בנק, הרי שמערכת המשפט מניחה שהבנק מסוגל לבדוק נכוחה את סוגיית רשות החתימה בחברה, ולהבטיח שרק הפרטים המוסמכים להתקשר בשמה של החברה יהיו אלה הכורתים את ההתחייבות בשמה.

הבעיות המשפטיות מתעוררות כאשר פועל האורגן בחריגה מן הסמכות שנקבעה לו, בין אם מדובר בחריגה מהקצאת הסמכויות הקבועה בדין, בין אם מדובר בחריגה מהקצאת הסמכויות שנקבעה בתקנונה של החברה, ובין אם מדובר בחריגה מן הסמכות על-פי כללי הניהול הפנימי של החברה. אז, עלולה החברה לטעון כי זו אינה חבה כלפי צד ג' בהתחייבויות שנטל האורגן בשמה, מאחר שהחברה ממילא לא הסמיכה את האורגן לבצע את אותה הפעולה.

הגישה החוזית מנחה את מערכת המשפט להתמודד עם בעיות מסוג זה על-ידי הפיכתן של דוקטרינות אולטרא וירס – מדוקטרינות של כשרות לדוקטרינות של שליחות: חריגה מסמכות לא נחשבת עוד לחריגה מכשרותה של החברה, אלא לחריגה מן ההרשאה שניתנה לאורגן-השלוח על-ידי החברה. התוצאה היא יישום של הסדרים הדומים, אם כי לא לחלוטין, להסדרים החלים על חריגה מהרשאה מכוח חוק השליחות. דיני החברות החילו את עקרונות דיני השליחות ביחס לחריגה מהרשאה, אלא שאלה הוסיפו וסיפקו לצד ג', הגנה מרחיקת לכת יותר מזו שמקנים לו דיני השליחות הרגילים. סעיף 56(א) לחוק החברות - כל עוד צד ג' המתקשר עם החברה אינו יודע ואינו צריך לדעת על החריגה, הרי שהחברה תחויב בפעולה כלפיו למרות היעדרה של ההרשאה.

בצד הרפורמה החקיקתית התחוללה גם מהפכה הלכתית בבתי המשפט, אשר הרחיבה את ההגנה על צדדים שלישיים הרבה מעבר להגנה שניתנת להם מכוחו של סעיף 105 לפקודה. הרפורמה ההלכתית התבססה על שלושה מוסדות משפטיים מדיני השליחות – השליחות הנחזית, השליחות מכוח התנהגות, והשליחות הנלווית.

א. המוסד המשפטי של השליחות הנחזית התפתח בדין האנגלי, והוא נסמך על יסודות ההשתק (estoppel): כאשר יוצר השולח מצג של שליחות, וצד ג' מסתמך על מצג זה, ויוצר את ההתקשרות עם השלוח על בסיסה של אותה ההסתמכות, יהיה השולח מנוע מלטעון את טענת היעדרה של ההרשאה. כתוצאה מכך, למרות החריגה מן ההרשאה, הרי שהשולח לא יוכל עוד להימצא חופשי מאחריות, אלא הוא יישא באחריות כלפי צד ג'. השליחות הנחזית חלה אך ורק לטובתו של צד ג' ולא לחובתו. כאשר השולח הוא המעוניין לאכוף את ההתחייבות על צד ג', למרות היעדרה של הרשאה מראש, הרי שהוא יידרש לאשר את הפעולה בדיעבד, ולעמוד בהקשר זה בתנאיו של סעיף 6 לחוק השליחות.

המצג היוצר את השליחות הנחזית יכול להיווצר בדרכים שונות. כך, למשל, נהגים שהתקיימו במשך זמן מה בין הצדדים, מבלי שאף אחד מהצדדים התרעם כנגד קיומם, יכולים לשמש כבסיס ליצירתו של מצג לצורך השליחות הנחזית. המצג יכול להיווצר גם מכוח קבלתה של החברה את התמורה שלה התחייב צד ג' על-פי החוזה, מבלי להגיב על כך בכל טענה שהיא בדבר היעדר תוקף לאותו ההסכם. כמו כן, המצג יכול להיווצר מכוח הצגתה של החברה את הפרט החותם על החוזה בשמה כנושא משרה שלה, או כמי שמורשה להתחייב בשמה. לבסוף, המצג יכול להיווצר גם מכוח פעולות שעושה הפרט עצמו בשמה של החברה, ומבלי שהחברה תתרעם על כך ותנקוט פעולות כלשהן להפסקת הפעולות הנעשות בחוסר סמכות.

ב. שליחות מכוח התנהגות - סעיף 3(א) לחוק השליחות. ייחודה של השליחות מכוח התנהגות, לעומת השליחות הנחזית, מתבטא בכך שזו מביאה ליצירתם של יחסי שליחות מלאים. השליחות מכוח התנהגות קמה, בדרך כלל, כאשר המדובר באורגן של החברה הנוהג כמי שפועל בשמה של החברה. הלכה זו אינה חלה ישירות על מצבים שבהם פועלות מספר חברות הקשורות זו לזו בשיתוף פעולה, כך שהחברה האחת נראית כפועלת בשמה של החברה האחרת. בקונטקסט של חברות קשורות, חלה דוקטרינה אחרת, היא הדוקטרינה של הרמת המסך באשכול חברות.

ג. השליחות הנלווית - סעיף 5 לחוק השליחות מקנה אף הוא לשלוח את הכוח לפעול מעבר לגבולות ההרשאה שניתנה לו מידיו של השולח. מבחינה טכנית משפטית, בית-המשפט פונה לשלושת המוסדות המשפטיים המתוארים לפני שזה מגיע ליישומם של סעיפים 55-56 לחוק החברות, שהרי האחרונים עוסקים במצבים של "חריגה מהרשאה" בלבד. התופעה המעניינת אשר עליה ראוי להצביע, בהקשר זה, היא הנטייה השיפוטית המסתמנת בפסיקה להרחיב הן את תחולתה של השליחות הנחזית, והן את תחולתה של השליחות מכוח התנהגות. נטייה שיפוטית זו היא כה חזקה, עד כי למעט מקרים קיצוניים ביותר, החברה תימצא כמעט תמיד אחראית לפעולות אורגניה, כאשר בית-המשפט אף אינו נכנס לבחינת ידיעתו של צד ג' על החריגה מן ההרשאה.

בתי המשפט מרחיבים את תחולתן של השליחות הנחזית והשליחות מכוח התנהגות בשתי דרכים מרכזיות:

1. שימוש בכללי הניהול הפנימי - בעוד שדוקטרינת הידיעה הקונסטרוקטיבית בטלה מן העולם, הרי שבית-המשפט ממשיך ועושה שימוש בכללי הניהול הפנימי. כאשר נכרכים כללי הניהול הפנימי בסעיף 3 לחוק השליחות, משמשים כללי הניהול הפנימי דווקא על מנת לפטור את בית-המשפט מבדיקת ידיעתו של צד ג', שהרי מרגע שמסתבר כי התקיימה שליחות מכוח
התנהגות, מתקיימים יחסי שליחות מלאים ולא מתקיימת עוד "חריגה מהרשאה,"
כך שבית-המשפט אינו נדרש עוד לסעיף 105(א) לפקודה, או לסעיפים 55-56
לחוק החברות. במילים אחרות, שילובם של כללי הניהול הפנימי בשליחות מכוח התנהגות מביא לכך שבית-המשפט מכיר בקיומה של השליחות לטובתו של צד ג', מבלי לבדוק מה ידע צד ג' או מה היה עליו לדעת.

2. הכרה במצג שיוצר האורגן – כמצג של החברה - מרגע שמערכת המשפט מכירה במצגו של האורגן החורג מן ההרשאה כמצג שיוצרת החברה עצמה, הרי שהיא מכירה בתחולתה המוחלטת כמעט של השליחות הנחזית.

תוצאתו של הניתוח המתואר היא ריקונו מתוכן של ההסדר בסעיפים 55-56 לחוק החברות. למעשה, בתי המשפט חורגים מן התפישה החוזית, ומטילים אחריות מכוח הדין על החברה, ובעקיפין, על בעלי מניותיה, לכל התקשרות של אורגני החברה עם צדדים שלישיים.

מקרים קיצוניים וחריגים, וסוגיית ידיעתו של צד ג'

אין ספק שבמקרים שבהם מוכחת ידיעה ממשית של צד ג' על היעדרה של ההרשאה, הרי שלא ניתן יהיה לחייב את החברה.

הקצאת האחריות שאינה נסמכת על הסכמה: מאחריות שילוחית לתורת האורגנים

הדוקטרינה אשר הסדירה את הקצאת האחריות המשפטית היתה הדוקטרינה של ה"אחריות השילוחית": על-פי דוקטרינה זו, הפרטים הטבעיים הפועלים בחברה הם שנחשבו לנושאים המקוריים של החובות המשפטיות, כאשר בתנאים מסוימים ומוגבלים בלבד, ניתן היה להטיל על החברה אחריות שילוחית בגין מעשיהם של אורגניה.

האחריות השילוחית הינה אחריות עקיפה, השונה מן האחריות האישית: האורגן, הפרט הטבעי, הוא שנחשב לעושה העוולה או עושה העבירה, כאשר בתנאים מסוימים שקבע הדין, ניתן להטיל אחריות שילוחית על החברה לפעולותיהם של אורגניה. התנאים לתקומתה של האחריות השילוחית הם שניים:

א. אחריות עצמאית של האורגן: כל יסודות העבירה או העוולה נדרשים להתקיים באורגן מסוים של החברה.

ב. קיומם של התנאים הקבועים בדין להטלת האחריות השילוחית על החברה בגין מעשי אורגניה.

פקודת הנזיקין מסדירה את התנאים שבהם קמה האחריות השילוחית של החברה לעוולות אורגניה. ביחס לאחריות הפלילית, היו התנאים לאחריות שילוחית מחמירים יותר מאשר ביחס לאחריות הנזיקית: הנחתו של הדין היתה שהנורמות המוסדרות במשפט הפלילי מכוונות לתודעה האנושית, ולכן, אין הן מתאימות לחול על ישות מסחרית, שאינה אלא פיקציה שקבע הדין.

על-פי התפישה הריאליסטית של הפירמה – פעולות האורגן נחשבות כפעולותיה של החברה עצמה, וכן, תודעתו של האורגן נחשבת כתודעתה של החברה. זוהי תורת האורגנים.

תורת האורגנים נקלטה אל חוק החברות, הקובע בסעיף 47: פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה. כמו כן, סעיף 53 לחוק החברות קובע את אחריותה של החברה לעוולות שמבצעים אורגניה. כמו כן, נקלטה תורת האורגנים אל חוק העונשין, בסעיף 23(א)(2): תאגיד יישא באחריות פלילית. הן הסעיף הנ"ל של חוק העונשין, והן סעיף 46 לחוק החברות מגדירים מי ראוי להיחשב כאורגן של החברה.

המשמעות המעשית של המעבר מאחריות שילוחית לתורת האורגנים הינה הרחבה ניכרת של תחולתן של הנורמות המשפטיות על חברות אין צורך עוד שמכלול יסודות העבירה או מכלול יסודות העוולה יתקיימו אצל אורגן מסוים אחד, ואף אין צורך לזהות את האורגן שביצע את העבירה או את העוולה בתוך החברה. מרגע שהוכרה אחריותה הפלילית או הנזיקית של החברה, הרי שהדין הסדיר עבירות ועוולות נוספות של אורגנים בכירים בתוך התאגיד, כאשר תוכנם של מקורות אחריות אלה מתמצה בכישלונם של אותם אורגנים בכירים למנוע את ביצוע העבירה או העוולה בתוך התאגיד. עבירות ועוולות חדשות אלו הן שונות ממקורות האחריות המקוריים: היסוד ההתנהגותי של מקור האחריות החדש – מתמצה בכשל מניעת העבירה או העוולה בתוך התאגיד; היסוד הנפשי של מקור האחריות החדש – יהיה, בדרך כלל, יסוד הרשלנות, או האחריות הקפידה (קרי, חזקת רשלנות).

אחריותה של החברה אינה מוציאה את אחריותו האישית של האורגן עצמו. אין במעמדו של האורגן גרידא, על מנת להקים חובת זהירות אישית כלפי צד ג', שעימו הוא מתקשר בשמה של החברה. חובת זהירות שכזו עשויה לקום, אך ורק במקום שפעילותו של האורגן, או מומחיותו, חורגות מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה.

משמעותה המעשית של הרחבת אחריותה של החברה, בנזיקין, בפלילים, ובגין פעולות הנעשות בחריגה מהרשאה על-ידי האורגן – היא העברת העלות של אותן הפעולות, בעקיפין, אל בעלי המניות של החברה, שהרי עלויות הפיצוי, הקנסות, הביטוח והשיפוי – מביאות, בהתאמה, להקטנת שוויה של החברה.